לב החשכה

פרק 10

כוכב בחשכה

דיימוס הראה לאלבוס את המעבדה שלו – ביתו וכלאו – בשילוב של גאווה ודחייה. אלבוס ידע שחברו הוותיק מאז ומתמיד חלם על מעבדה כזו, רחבה ומצוידת בשפע, בה יהיה לו את כל השקט והזמן שהיה דרוש לו על מנת לעשות את הדבר שעשה טוב יותר מכל. זה היה כל כך מוזר עבורו, לחוש שמחה עבור החבר שלמד להכיר כמת.

הוא עמד במרכז החדר המסויד לבן ובחן את התקרה, שהייתה משוריינת מוטות מתכת מהם נתלו אביזרי מעבדה שונים. המעבדה הייתה בעלת צביון מוגלגי ברור; על פניו, לא היה דבר במבחנות הזכוכית המהבילות ובניירות המפוזרים על השולחנות שהעיד כי זה הוא מקום עבודתו של קוסם.

"הינה." דיימוס הגיש לו כוס זכוכית מלא נוזל שקוף שלא היה מים. "שתה את זה. זה יעזור לך להרגיש חזק יותר."

אלבוס רחרח את הנוזל בחשדנות, הסתכל בחברו משכבר הימים, ושתה. הנוזל היה מר בדיוק כפי שציפה שיהיה, וקר. אלבוס לעלע בגרונו, אבל מייד חש ממוקד יותר, כאילו בד שכיסה את עניו במשך החודשים האחרונים הוסר. הוא הרגיש קצת יותר כמו עצמו.

"הם לא יפגעו בך אם יידעו שאתה עוזר לקוסם להשיב את כוחותיו?" הוא שאל בעוקצות, מקווה לגרום לעצמו להרגיש כאילו לא עברו שנים מאז שראה את האיש שלפניו, ושמעולם לא התאבל על אובדנו.

"הם לא יידעו. חוץ מזה שהסירום הזה הוא תרופה חלקית. אני עובד עליו כבר כמה שנים –בזמני הפנוי, כמובן – אבל הוא לא יכול להפוך את ההשפעה של האסטרום..."

"אסטרום?" חזר אלבוס, בוחן את פס המתכת שעל פרק ידו המגורה. "אז ככה קוראים לזה."

"ככה אני קורא לזה," אמר דיימוס, נשען על שולחן קרוב בלאות, כאילו העמידה הממושכת מעייפת אותו מאד. "אבל אני הראשון שנתן ליסוד הזה שם, אז כנראה שזה שמו."

אלבוס עזב את הצמיד. פתאום גילה שהוא בוחן את חברו מכף רגל ועד ראש. הוא היה רזה מאד, וחזר ועיסה את ברכיו, כמו זקן הסובל מכאבי פרקים. אולי זה לא היה רחוק מהמציאות.

הוא מצא פינה ריקה על אחד השולחנות והתיישב עליו בקלילות, מנגד לחברו. כעת, לאחר שהתגבר על ההלם והאושר המיידיים, היו לו כמה שאלות קשות לשאול.

"מתי יצאת מאזקבן?" צביטה של אשמה החמיצה את ליבו. הוא היה אמור להיות שם יחד איתו ואשתו – הוא לקח חלק במחקר האסור בדיוק כמותם – אבל הגורל הזה נחסך ממנו.

"לפני שמונה שנים," השיב דיימוס ללא גינונים, כמו אדם כנוע תחת חקירה.

"ופנדורה?"

דיימוס חייך, פניו כמו זכוכית נסדקת ועניו מלאות ברק כמעט קודח. "היא לא שרדה את השנה הראשונה. דיברנו דרך החריצים בקירות התא כל הזמן, אבל לא יכולתי לראות אותה. עם הזמן היא הלכה והתרחקה ממני, עד ש... טוב, אתה בטח מבין."

אלבוס לא המשיך לחקור בנושא. "איך ברחת?" ולמה אף פעם לא יצרת קשר עם הבת שלך? עם החבר הכי טוב שלך?

"הו, אלבוס, לא ברחתי." דיימוס צחק, צחוק כל כך אומלל שהוא נשמע כמעט כמו בכי. "בסך הכל עברתי מכלא אחד לאחר. הייתי קורא למבצע השחרור שלי מאזקבן נועז. הם פרצו פנימה, הוציאו אותי, ושמו במקומי מישהו אחר שיירקב... אתה יודע שמשרד הקסמים לא עוקב אחרי מצב האסירים מרגע שהם נידנו למאסר."

"אלה היו ה... חברים שלך?" כך הם נהגו לכנות את המעסיקים של דיימוס בצעירותם. הם כינו אותם כך באירוניה, מכיוון שמעולם לא הראו את פניהם, ולא התייצבו להגן על השכיר שלהם כשנשפט על העבודות שעשה עבורם.

"הם ולא אחרים," השיב דיימוס במרירות. "אני כבול אליהם מאז. אין לי ממש ברירה אחרת – אני כבר לא מצליח לשלוט בלחשים כמו פעם. זה מה שקורה אחרי יותר מידי זמן באזקבן..."

כבול... המילה גיבשה רעיון במוחו של אלבוס. בצעירותם, במיוחד כשהתנדב לסייע לדיימוס במחקר שלו, אלבוס השתוקק לדעת מי הם אותם קוסמים מסתוריים ששלחו לחברו שכר קבוע במעטפות חסרות שם. דיימוס סירב להסגיר פרטים באשר לזהותם, אבל אלבוס לא לחץ, כי הייתה לו תחושת בטן מבוססת מאד שהוא יודע במי מדובר.

מיותר לציין שרגשותיו בנושא היו מעורבים. אביו היה כמעט הדבר היחיד עליו חשב באותם ימים – הוא בעצם התנדב לעזור לדיימוס בעיקר כדי להסיח את דעתו מהנושא – והוא לא היה בטוח כיצד עליו להרגיש לאור העובדה שחברו הטוב ביותר עובד עבור האנשים שכביכול רצחו את אימו ואת אחותו.

אך מעט מחשבה מעמיקה והגיונית בנושא הבהירה לו שאפילו אם דיימוס עובד עבור הבלתי- כבולים, הרי כל העובדות הידועות לו, לאלבוס, מצביעות כי לא הם ביצעו את הרצח הזה. אם אביו היה חף מפשע – והוא ללא ספק היה – אז הרי לא היה לאנשים האלה דבר לחפש בביתו. ואפילו אם היה להם – המעטפות האנונימיות היו הראיה היחידה שאלבוס היה זקוק לה על מנת להבין שחברי הארגון הזה הם לא מסוג האנשים שפורצים לביתו של אדם ורוצחים את משפחתו באלימות. למעשה, אלבוס סבר שהם בוודאי נעלבו מכך שהפשע הזה יוחס להם. הם היו חכמים מכדי לעשות את הטעות הזו.

כך אלבוס שקע במחקר האסור של חברו הטוב. זה היה הפיתרון הטוב ביותר עבורו באותם ימים; הוא אהב לגור עם דיימוס ופנדורה ובתם הקטנה, העבודה הסיחה את דעתו מאובדן בני משפחתו והעוול שנעשה לאביו, ויותר מכל, הידיעה שהוא עוסק במחקר שנאסר על ידי משרד הקסמים נחמה אותו. הוא מעולם לא שב לבטוח במשרד הקסמים מאז אותם ימים בהם השמיצו את שמו של אביו.

"למה?" הוא שאל. "למה היה כל כך חשוב להם שתמשיך לעבוד בשבילם? חשבתי שאמרת שאתה זניח עבורם."

פניו של דיימוס עטו הבעה אפלה. הוא גלש אל כיסא קרוב באנחת כאב. "אלבוס... אתה זוכר על מה עבדנו... לפני שאני ופנדורה נאסרנו?"

אלבוס לא חשב על זה כבר שנים. "ניסינו לבודד את הגורם שמאפשר לקוסמים להיות מה שהם. אבל, דיימוס, לא השגנו שום תוצאות..." הבעה אשמה עלתה על פניו הצנומות של דיימוס. אלבוס חש תחושה דומה לזו שחש כשראה את חברו המת כביכול שוב – כאילו האדמה תחת רגליו גועשת. "אתה... גילית משהו? ולא שיתפת אותי?"

"תן לי להסביר," אמר דיימוס מייד. "לא היית אמור לדעת על מה אני עובד. הם אסרו עלי בפירוש לספר לאף אחד חוץ מפנדורה, וגם... אלבוס, הם ידעו מי אתה. הם ידעו שאנחנו חברים. והם אמרו לי במפורש שאסור לך להיות חלק מזה – "

"במפורש?" חזר אלבוס, וגילה שהוא עומד.

דיימוס נאנח. ניכר בו שהשיחה מעייפת אותו מאד. "אני יודע שתמיד ידעת מה זהותם של "החברים" שלי..."

"הבלתי- כבולים," אמר אלבוס בקול מתוח.

"כן. אלבוס... עבר הרבה זמן. אני רוצה שתבטיח לי שלא תאשים אותי בדבר. לא ראיתי פנים ידידותיות שנים על גבי שנים. בבקשה, אל תכעס עלי ששמרתי את זה ממך."

אלבוס מעולם לא ראה את חברו כה נסער. אולי רק פעם אחת, כשסיפר לו לראשונה מה מעסיקיו דרשו ממנו לעשות לשפני הניסוי שלהם. הוא הנהן בנוקשות. הייתה לו תחושה שהוא יודע מה דיימוס עומד להגיד.

"אמרתי לך ולפנדורה שאף פעם לא ראיתי את המעסיקים שלי. זה היה שקר. פגשתי מספר מחברי הארגון, והצגתי בפניהם את המחקר ואת הממצאים. חברי הארגון היו מאד... מגובשים, אפשר לומר. לא היו שמות קוד או מסכות, וכולם הכירו את כולם. הרכב האנשים שפגשתי השתנה לעיתים תכופות, אבל..." כעת קולו של דיימוס רעד מאד והוא הסתכל היישר ברצפה. "פגשתי שם את אדון פוטר."

דבריו של דיימוס הותירו אחריהם דממה דקה בראשו של אלבוס. הוא הסב את גבו אל חברו ובחן מעמד מבחנות, כאילו מעולם לא ראה משהו כזה. הוא לא הרגיש כעס, לא ייאוש, לא עצב... רק השלמה קרה. כעת הכל היה ברור כל כך – למה אחרי סיום לימודיהם דיימוס ירא כל כך את אביו של אלבוס, מה הייתה פשר התמונה שמורגנה דווחה שמצאה במשרד של מרצה בווינטרהול...

דיימוס שמר על הסוד הזה מכל משמר, מתוך פחד מחברי הארגון, אבל ללא ספק גם על מנת להגן על אלבוס. להגן עליו מהאמת המרה.

ואבא שלו עשה את אותו הדבר. האם לכן חברי הארגון אסרו על דיימוס לשתף את אלבוס בעבודתו? האם הם כיבדו איזו צוואה מילולית של אביו, למנוע מאלבוס לחזור על הטעות שהוא עשה, ולשקוע בחיים של סודות ושקרים? אם זו הייתה האמת, הם בוודאי לא היו אנשים נוראיים כל כך.

"היית כל כך משוכנע שהוא חף מפשע באותם ימים. לא העזתי לנפץ את התקוות שלך."

רגליו של אלבוס היו חלשות מאד. הוא החליק לישיבה על הרצפה כנגד רגל השולחן.

"אתה בסדר?" דיימוס שאל אותו. הדאגה שלו הייתה כל כך נעימה, כאילו לא עברו שש עשרה שנים.

"אני לא יודע," השיב אלבוס, וזו הייתה האמת. העובדה שאביו היה אשם עדיין צפה על פני השטח, לא מאפשרת לו להפנים אותה לחלוטין.

"אני מצטער."

"זו לא אשמתך. אני זה שהתעקשתי להאמין שהוא לא אשם."

דיימוס נאנח. הוא עשה את זה הרבה.

"טיפלתי במורגנה בשבילך." אלבוס לא ידע למה אמר את זה. אולי רצה להזכיר לעצמו שלא בזבז את עשרים השנים האחרונות לחיו.

פניו של דיימוס אורו למשמע שמה של בתו. לרגע הוא נראה שוב צעיר. החום שקרן מעניו ליטף את נשמתו של אלבוס, אך לא חדר פנימה, כמו להבה המנסה להמס קרח.

הוא הרגיש מרוחק, קר, כשסיפר לדיימוס על מעלילה של בתו בבית הספר, על הכישרון שלה, על האהבה האבהית והדאגה הראויים להערכה שסקורפיוס מרעיף עליה. אך כשסיפר לו על ווינטרהול, דיימוס נראה קודר.

"ווינטרהול היא המוקד המרכזי של כל תיאוריות הקשר בעולם הקוסמים," הוא אמר בחומרה.

"אל תיקח את זה כעלבון אישי, אבל מקום כזה דווקא עשוי להתאים למורגנה," אמר אלבוס. זו לא הייתה בדיוק האמת. מורגנה הייתה תמימה מאד לפעמים. אבל אם היא שאפה להיכנס לעולם הזה, היה עליה ללמוד כיצד לשרוד בו.

"אני לא חושב שאתה מבין. מורגנה – " הוא אמר את השם במאמץ מסוים, כאילו היה קשה להגייה. " – עשויה להיות בסכנה. אתה מבין, בשלב מסוים הבנתי שאנחנו על הכוונת של משרד הקסמים. ידעתי שלא אצליח להיפטר מכל מה שגיליתי לפני שהם יניחו על זה את הידיים וישתמשו בזה לטובתם, לכן הצפנתי את הממצאים שלי. המפתח לצופן נמצא אצל מורגנה. הוא חבוי בזיכרון שלה."

בזיכרון שלה. מורגנה חיה את חייה, התבגרה, למדה, מבלי לדעת שעוד כשהייתה צעירה מכדי לזכור, אביה הצפין עמוק בתודעתה פרט מידע גורלי. והיא התפתחה כילדה רגילה לחלוטין, בלי תופעות הלוואי שמאפיינות אדם שכשפי זיכרון התערבו בתודעתו.

"זה... גאוני." אלבוס תמיד התפעל מהיצירתיות והפיקחות של חברו, ומהכישרון שהיה דרוש על מנת להטיל לחש זיכרון יסודי וחזק כל כך. "אף אחד לא יחשוב לחפש את הפיתרון אצל ילדה."

"זה בדיוק העניין, אלבוס. איך שהוא זה התגלה, והשמועה נפוצה. יש אנשים בעולם הקוסמים שיעשו הרבה בשביל המידע הזה. המעסיקים שלי רוצים עליו מונופול, וגם אני, באופן אישי, לא ארצה שהמידע הזה יתפשט. התוצאות עשויות להיות הרסניות."

"ללא ספק," השיב אלבוס במרירות, בוחן את צמיד המתכת שלו. הוא לא היה צריך שדיימוס יסביר לו מה היו התגליות שלו. העובדה שהיה כלוא במתחם הזה, במעבדה, הסבירה הכל; הוא גילה כיצד למנוע מקוסמים להשתמש בכוחות הקסם שלהם.

"אבל אני לא חושב שאתה צריך לדאוג," הוא הוסיף. בינו לבין עצמו תהה כיצד הדאגה למורגנה מתפרשת בליבו של דיימוס, האב שמעולם לא זכה להכיר את בתו הבוגרת. "אני משוכנע למדי שהחברים שלך כבר דאגו למצוא לה הגנה." כעת הכל היה הגיוני. זה הסביר למה פרופסור אוורה ההוא היה כה נלהב להעניק למורגנה מלגה – הוא רצה לשמור את הסוד שלה כמה שיותר קרוב אליו.

"אני מצטער," דיימוס אמר שוב.

"על מה הפעם?" אלבוס לא התכוון להישמע תוקפני כל כך.

"על שאתה כלוא פה. אף פעם לא האמנתי שהמחקר שלי ירקום עור וגידים בצורה מפלצתית כזו. לא האמנתי שיעשו בו שימוש כדי לפגוע בקוסמים."

"למה, בעצם?" שאל אלבוס. "למה הבלתי- כבולים עוזרים למוגלגים?"

"אני שואל את עצמי את אותה השאלה," השיב דיימוס, שללא ספק הוקל לו שאלבוס שינה את הנושא. "הם לא מערבים אותי בדבר."

אלבוס חבט את אחורי ראשו ברגל השולחן. כפי שציפה, הכאב עזר לו להתמקד. והוא היה צריך להתמקד. הוא היה צריך תוכנית, תעלומה, עבודה – משהו כדי להסיח את דעתו מהייאוש.

"יהיה נחמד לסכל את התוכניות שלהם," הוא אמר לדיימוס, כאילו עדיין היו נערים בהוגוורטס שמתכננים לשוטט ביער האסור בניגוד לחוקים.

"חשבתי בדיוק את אותו הדבר." דיימוס אמר כמעט בעליזות. "בוא, אני רוצה להראות לך משהו."

הוא קם בנוקשות והוביל את אלבוס מחוץ למעבדה. במסדרונות הבטון חלפו חיילים שתקעו בהם מבטים מאיימים. אלבוס החליט לחייך אליהם בלעגנות. זה עזר לו להרגיש קצת טוב יותר עם העובדה שהיה אסיר.

לבסוף הגיעו לדלת פלדה עצומה. דיימוס הניח את ידו על משטח חלק לצד הדלת, והיא נפתחה בקול נהמה של מנעולים ענקיים. הם עברו מסדרון ארוך ואפלולי, ואז דלת פלדה נוספת, עבה אפילו יותר. מאחוריה היה חדר קטן להפתיע, אפלולי, מואר באורם העמום של מספר מכשירים מוגלגיים רבועים שהוצבו על שולחנות ארוכים. מולם נפער חלון שצפה אל מערה. מנורות מוגלגיות האירו את הקירות, ובתקרה היה פתח גדול שנפער אל שמי הלילה המנוקדים כוכבים כחלחלים.

דיימוס התקרב אל החלון, ואלבוס בעקבותיו. בתחתית המערה, כמה עשרות מטרים מתחת לחלון, היה מכתש סלעי. המכתש נוצר, ללא ספק, מפגיעתו של גוש האבן העצום שנח במרכזו. עצום הייתה ההגדרה המתאימה ביותר עבורו – הוא היה בערך בגדול של בית פרטי, משונן, זרועות קריסטליות כחולות מזדקרות מתוכו. שברים כחולים בהירים ניקדו את המכתש כמו שטיח נוצץ.

"אלמנט חיצוני? כמה נוח," אמר אלבוס בהבנה. "הייתי צריך לדעת שהמקור של משהו כזה לא יכול להיות מכדור הארץ."

"הם מעריכים שזה נמצא פה כבר מיליוני שנים. עד כמה שאפשר לסמוך על הכלים של המוגלגים..."

"אלמנט שדוחה פעילות קסומה באופן טבעי? זה מרתק." באותו הרגע אלבוס כמעט שמח על שנלכד. מטאור בגודל כזה לא היה משהוא שרואים כל יום.

"זה לא מדויק. זה הרבה יותר מסובך מזה."

"הייתי מתאכזב אם לא," אמר אלבוס בהתלהבות ודיימוס חייך אליו. זה היה כמו בימים הטובים. "למה שלא תאיר את עיני?"

"ובכן, ידיד המלומד," פתח דיימוס בזיק של התלוצצות. "בצורה הגולמית ביותר שלו, האסטרום פשוט משקף פעילות קסומה בסביבה שלו. אבל אני שמתי לב שתכונות השיקוף שלו משתנות בלי שום הסבר. אז ערכתי ניסוי. גיליתי שהגורם היחיד בסביבה שמשתנה יחד עם התכונות של האלמנט הוא המערך הכוכבי. תחת מזלות שונים, ליקויי כוכבים והצטלבויות בין כוכביות, תכונות האלמנט שונות.

"בשלב זה של המחקר נלקחתי לאזקבן. אבל ברגע ששוחררתי, המעסיקים שלי דרשו ממני להפוך את האסטרום שלי לנשק. הם רצו שאמצא דרך להגביר את ההשפעה האסטרולוגית על האסטרום. אז עשיתי את זה עבורם. בניתי נשק מבוסס על מראות שמגביר את אור הכוכבים והופך את ההשפעה על קוסמים לעוצמתית ורחבה.

"החסרונות שלו הם שהוא עובד רק בלילות בהירים – מה שמגביל את השימוש בו בעיקר לחודשי הקיץ – ושתחת מערכים מסוימים, ההשפעה שלו עשויה להתהפך. כאן העלמה נוורבורן נכנסת לתמונה."

"תאונת ניסוי נשק מצערת?"

"לא בדיוק. העלמה נוורבורן היא מדענית שעבדה עם הצוות תחת פיקודו של אביה. ניסיתי להסביר להם שמוגלגים לא נועדו להתעסק בתחום הזה, אבל אף אחד לא הקשיב לי. הם התעקשו לחקור את המטאור במקביל אליי. העלמה נוורבורן הייתה נלהבת מאד, ושהתה זמן רב למטה במכתש, גם בלילות וגם בימים. עם הזמן, התחילו להופיע אצלה תופעות שיכולות להתפרש רק כהתפרצויות קסם בלתי נשלטות.

"אתה בוודאי מבין כמה זה היה קשה עבורה. אביה ציווה לכלוא אותה, ודרש ממני להפוך את התהליך. ניסיתי כל מה שיכולתי, אבל שום דבר לא עזר. התפרצויות הקסם נהיו רק חזקות ושכיחות יותר. בסופו של דבר (תחת איומים מפי הגנרל נוורבורן), ניסיתי הליך חדשני. הזהרתי אותו שזה יכול להיות מסוכן עבורה, אבל הוא רק רצה לטהר אותה מהזוהמה..." הבעה אפלה מאד חלפה על פניו של דיימוס. "החדרתי אבקה שהכנתי מהאסטרום למחזור הדם שלה. בתחילה נראה שזה עושה את העבודה – היא הפסיקה להתפרץ. אבל הזמן חלף, והיא התחילה... לגווע. היא הפסיקה לאכול והשתוקקה רק לישון, עד שבסוף שקעה בתרדמת."  

"לכן נוורבורן חיפש לך מחליף. מישהו שיצליח לתקן אותה בשבילו."

"כן."

"אבל אם אתה לא יודע את הפיתרון, מי ידע?"

דיימוס חייך. זה היה חיוך רחב, אמיתי, נוטף ערמומיות סלית'רנית. הוא מצא חן בעיני אלבוס.

"לא יהיה מדויק להגיד שאני לא יודע את הפיתרון. למעשה, אני יודע את הפיתרון. ואני חושב שאני יודע גם איך להשתמש בו כדי לחסן קוסמים מפני ההשפעה של האסטרום."

עכשיו גם אלבוס חייך. "ידעתי שלא תאכזב אותי," הוא אמר, לוחץ על כתפו של חברו. היא הייתה רזה, אך מוצקה, אמיתית. האושר שבגאולה היה בלתי נתפס.

ההבטחה להציל את בתו של הגנרל נוורבורן העניקה לאלבוס מותרות עליהן אפילו הפסיק לחלום בחודשים האחרונים; מקלחת, בגדים נקיים, ארוחה טובה, ותספורת.

הוא ישב בכיסא אצל הספר הצבאי של המוצב, מסתכל על בבואתו במראה בעוד האיש, שידע להוציא תחת ידו סוג אחד בלבד של תספורת, גוזז את רעמת השיער שלו ומגלח את הזקן בן החודשים שגדל על פניו. תספורת קצוצה לא הייתה הבחירה המועדפת עליו, אבל זה היה עדיף מהרעמה הסבוכה.

הוא העביר את ידו בשיער הערמוני הקוצני וחייך אל עצמו חיוך חסר זקן. החיילים שהצעירים שעמדו בתור להסתפר הסתכלו בו בסלידה מעורבת בתדהמה. הוא חייך אליהם בהתגרות כשחלף על פניהם בדרך החוצה.

מייד לאחר מכן פנה להתחיל להכיר את המעבדה של דיימוס.

"אנחנו צריכים להתחיל מייד," חברו משכבר הימים אמר לו, נמרץ כמוהו להתחיל לעבוד. "אנחנו צריכים להיות מוכנים להתחיל עד חודש יולי."

"מה קורה אז?"

"ליקוי חד פעמי של וונוס ומרקורי. אני צופה שבתקופה הזו האסטרום יהיה פרוע במיוחד. אם נצליח לרפא את העלמה נוורבורן, נצטרך לבודד את ההשפעה ההפוכה מייד, לפני שנוורבורן יחזיר אותך לתאים."

"אל תדאג, שפן הניסויים שלך לא הולך לשום מקום."

דיימוס קפא. "אלבוס, אני לא – "

"זה בסדר. אני יודע שאתה לא יכול לעשות את זה בעצמך. אני סומך עליך, ועל עצמי, שלא נפשל. למרות שלגדל זנב יהיה מחיר פעוט תמורת חופש..."

דיימוס צחק, והם התחילו לעבוד מייד. אבל שניהם ידעו שהמחיר יכול להיות כבד הרבה יותר.

הפרק הקודם		הפרק הבא