The games begin

טוב, זה הפרק הראשון שאני כותבת על המשחקים עצמם, ואני צריכה לדעת אם זה אמין. אני אשמח אם תגיבו גם הפעם ותהיו קוראים נאמנים. D:

אה - כן - ושכחתי להגיד את זה בפרק הקודם, אבל זו הפעם הראשונה שאני כותבת סיפור, מגיעה לפרק דו ספרתי, ומרוצה עדיין מכל מה שכתבתי. :)

~*~

פרק אחד עשר


 

רצתי במהירות אל עבר הקרן, מביטה לצדדים בחרדה. כמעט כולם נראו מפוחדים; כמעט ונדמה שהם ימותו רק מהפחד שבלהימצא בזירה ולהיות נתונים בסכנת הרג תמידית. אסרתי על עצמי לקוות שכך יקרה.

כשהעלמתי את המחשבה הבחנתי בכך שראשי ריק לגמרי. הדבר העביר בי פחד גרוע אף יותר מקודמו – הראש שלי מרוקן. סימן ההיכר שלי היה ראש מלא המחשבות שלי. אני הופכת להיות חיה.

כל המחשבות נעלמו כשחפץ חד נורה לכיווני. לא יכולתי להשתהות. מיהרתי לקפוץ ולהתרחק ממנו, מרגישה בערפול גאווה על האימונים שעברתי. אלמלא הם כבר הייתי שוכבת מדממת על הקרקע. החפץ נחת לצידי והרמתי אותו במהירות, מכניסה אותו לכיס מוסווה במכנסיי ולא מציצה בו. אני צריכה להיות ערנית.

המשכתי לרוץ לכיוון קרן השפע. אין לי הרבה זמן; כמעט כל המתמודדים כבר יצאו מהמעליות שלהם. אני חייבת להגיע לקרן, לקחת משם דברים שיוכלו לעזור לי בהישרדות...

לפתע הבחנתי שהמכשולים בדרכי הם בעצם חפצים המונחים על הקרקע. עצרתי בפתאומיות, מתחילה להרים פריטים שניצבו כמה שיותר קרוב למעלית שלי. הצלחתי לאסוף שק שינה ובתוכו כמה מצרכי מזון ובקבוק מים. היה גם ספר שחטפתי במהירות, לא טורחת לקרוא את שמו. מעיל. תיק גב כחול ובתוכו יתדות חדים כתער. הצטמררתי מהעובדה שאני צריכה ליידות אותם על אנשים חיים. באימונים יידתי אותם על בובות אדם. פעולות ההרג שאצטרך לבצע גרמו לי להרגיש כאילו בסופו של דבר אמות – נפשית או גופנית – במשחק הזה. בחרתי להאשים את הקפיטול בעודי חוטפת קופסא ושולחת מבט אחרון אל קרן השפע. מתמודדים החלו להילחם בה, והדם הנשפך הכתים את הזהב והעביר בי גל של צמרמורת.

התחלתי להתרחק, מפוחדת, אך לפתע הבחנתי בדמות העומדת מולי. היא חייכה ושלפה סכין מאורכת, מתקדמת לעברי בריצה.
הפחד שלט בי. אחזתי בקופסא בידי ופתחתי אותה במהירות, מגששת אחר דבר מה שיוכל להציל אותי בעודי רצה ומנסה להתרחק ממנה. הדמות צמצמה במהירות ובקלילות את הפער ולא נותר לי הרבה זמן.

כדור. הקופסא הייתה מלאה בכדורים, ובלית ברירה זרקתי אחד לכיוון הדמות וקיוויתי שהדבר יסיח את דעתה.

פתע מילא את האוויר עשן. השתעלתי, מעיפה מבט חטוף מעבר לכתפי. הדמות התקפלה על הקרקע, שואפת לתוך ריאותיה עוד ועוד מהעשן. נראה שבאוויר בו שרתה אחוז העשן היה גבוה הרבה יותר.

ולפתע חנית ננעצה בדמות והוא הפסיקה לפרכס. דמות אחרת רכנה מעליה ועיניה תרו אחרי הדבר אחריו רדפה. מיהרתי לרוץ בעוד נשמע קול התותח שהצהיר על מוות נוסף.

לא הצלחתי לדעת כמה זמן רצתי. מבחינתי זה נדמה כאילו עברו שעות, אבל הנוף לא השתנה. העצים נותרו אותם עצים ומדי פעם חלפתי על פני נחל אקראי. פחדתי לעצור ולמלא לי מים בגלל הסיכון הכרוך בדבר. ניסיתי להרגיע את עצמי במחשבה שיכול להיות שהם רעילים ולכן טוב שלא אשתה מהם, אך הדבר רק הפחיד אותי יותר. הצצתי לאחור בפעמים תכופות יותר ויותר, בטוחה שאחד מהמתמודדים האחרים ממהר אחריי. קרבתי את הפרטים שהספקתי לקחת אל לוח ליבי.

לאיטי נרגעתי כשהנוף סביבי השתנה. העצים הסתבכו זה בזה ולא הצלחתילראות דבר מבעד לענפים. היער הפך לג'ונגל, ושמחתי מכך אף על פי שהדבר סרבל את תנועותיי. משום מה אי הנראות הייתה חשובה לי יותר מחופש התנועה.

בסופו של דבר מצאתי מערה קטנה שהוסוותה באופן כמעט ומושלם בין הענפים והבוץ שהצטבר עליה. הצצתי פניה מבעד לפתח הצר והבחנתי בריקנותה מחיות פרא או סכנות כלשהן.

נכנסתי לתוכה ובדקתי שכל החפצים בתוכה. להפתעתי, היא התמשכה מעט פנימה ויצרה חלל גדול יחסית. לאחר מכן כיסיתי את הפתח בשיח שתלשתי במהירות וחייכתי לעצמי בסיפוק. לא האמנתי שהמזל יאיר לי פנים כל כך בשלב הזה.

אבל הסיפוק הפך למרירות כמעט מיד כשהבחנתי בכתם שחור על הקיר וזיהיתי אותו מיד. רוב האנשים היו חושבים שהוא סתם כתם, אך בחדרי שבמרכז האימונים גם כן היה אחד כזה. זו מצלמה מוסווית. מצלמים אותי כל הזמן.

התסכול מילא אותי אך אילצתי את עצמי לחייך אל המצלמה. זו ההזדמנות שלי. "היה לי כל כך הרבה מזל," אמרתי. "אני מקווה שאצליח לשרוד כאן. יש לי כל כך הרבה דברים שרציתי להספיק בחיים שלי... אני מקווה שאתם אוהבים אותי."

נשכתי את שפתיי במתח, אך דבר לא אירע. אני לא יודעת למה ציפיתי; אולי לקריסת התקרה או התמוטטות דבר מה שיקבור אותי חיה, אך לא נראה שהקפיטול ממהרים להפגין תגובה כלשהי לדבריי.

לאחר מכן פניתי לכיוון החפצים שלקחתי, סוקרת אותם במהירות האופיינית לי. בקבוק המים לא יספיק לי אם אני מתכוונת להמשיך להתקדם. העדפתי לשים את הבעיה בצד, מוטרדת.

המזון גם כן לא יספיק להרבה זמן. אך קודם לכן הבחנתי במעט תזוזות שייחסתי למתמודדים האחרים בשעת הבהלה. אולי הן היו תזוזות של חיות שאוכל לצוד בעזרת היתדות ולאכול. אני גם יכולה לחפש נחל באזור ולבדוק אם יש בו דגים.
חייכתי לעצמי חיוך מעט מתוח, מעודדת מעט. לאחר מכן עברתי לשק היתדות. ספרתי עשר מהן. יש לי עשרה כלי נשק שנשלחים ונעלמים. אצטרך לפעול בחסכנות.

התיישבתי על קרקע המערה ותרתי במבטי אחר חרקים או דבר מה מסוכן, אך לא מצאתי דבר. מה שכן, הרגשתי דקירה קלה באזור ישבן במכנס שלבשתי מתחת לשמלה. שלחתי לשם מיד את ידי ושלפתי את החפץ שיודה לעברי כשיצאתי מהמעלית שלי. כמעט שכחתי ממנו לגמרי.

זו הייתה סכין משוננת. למרות התועלת הרבה שבה א הצלחתי להביט בה. הנחתי אותה בצד כמעט מיד, מתעבת אותה בכל נים ונים בגופי.

לאחר מכן פתחתי את הקופסא במעט חשש וגיליתי שהיא מלאה בכדורים. כל אחד מהם היה גדול יחסית ולכן היו בה כרגע ארבעה. על המשטח מתחת לכל אחד מהם היה כתוב דבר מה, כגון: "פיצוץ", "סירחון", "ציד", "הדף". במקום הריק בו הכדור החמישי נח היה כתוב "חנק".

שמחתי שלקחתי את הכדורים. הם היו בינתיים כלי הנשק החזק ביותר שלי, אף על פי שהיו מעטים. קיוויתי שהם יצליחו לשמור עליי בחיים מספיק זמן כדי שאוכל לנצח את המשחקים.

מבטי נדד ונתקל בספר. הרמתי אותי והבטתי בכותרת שלו. נכתבו באותיות דפוס יוקרתיות המילים "מדריך הצמחים המלא" על כריכתו. יכולתי רק לקוות שהדבר יעזור לי להשיג דבר מה למאכל.

ניערתי את המחשבה מראשי, כופת על עצמי להירגע בעודי מסדרת את שק השינה על הקרקע. החושך כבר החל לרדת, והחלטתי להירדם ולישון מעט כדי להיות ערנית במקרה של תקיפה. במערה אני מוגנת יחסית למקומות אחרים – אני צריכה לנצל את הדבר.

אך פרט אחד הציק לי. הנשיא אמר בפירוש כשהסביר לי על המשחקים שהדברים המועילים ביותר נמצאים בתוך קרן השפע. אז כיצד ייתכן שדברים כל כך חיוניים נמצאים כל כך רחוק? הרי הם נחו ממש ליד פתח המעלית שלי...

ואז הבנתי. הם שם לצידי כל הדרך. לא סתם הדברים הונחו ליד המעלית שלי, לא סתם קיבלתי כל כך הרבה מהם. הנשיא מעניק לי סיכוי.

לא האמנתי שזה קורה, אבל הודיתי לו בליבי. הדבר נמשך פחות מכמה שניות, כי לאחר מכן הכרחתי את עצמי לזכור שהוא זה ששלח אותי למשחקים מלכתחילה. כשהשנאה בערה בי הרגשתי שוב כמו עצמי, דבר שהרגיע אותי מעט – עד כמה שאפשר להירגע במציאות העגומה הזו.
 

הפרק הקודם		הפרק הבא