מהלומות הגורל

לאחר שאסיפת הסנאט הרומי הסתיימה, חזרו ג'ייק, קריסטל ומייק חזרה למחנה, רק הפעם עם הייזל ובריק. בריק והייזל כבר היו מוכנים לקראת המסע, הם הביאו לעצמם רק את הנשקים שלהם, ציוד רפואה ובגדים להחלפה, למרות שהיה בין בריק לג'ייק ויכוח רציני האם כדאי לקחת מגנים.
כאשר החמישה נכנסו לבניין המרכזי, כירון, רייצ'ל, ניקו ופרנק העיט חיכו להם שם.
"קדימה, אין לנו זמן לבזבז." אמר כירון שהחזיק בידיו קופסת עור חומה. הוא הניח אותה על השולחן ופתח אותה. בפנים, מייק ראה עט, סתם עט כדורי רגיל וזול, אך הייתה חרוטה עליו מילה ביוונית עתיקה.
"אנקלוסמוס." הקריא מייק את המילה שהייתה כתובה על העט. 
"אכן כך מייק, הנחשול." אמר כירון והמשיך, "החרב הזאת הייתה שייכת לפרסאוס ג'קסון, אחד החצויים החזקים ביותר שהיו קיימים אי פעם, ואביו של ג'ייק. לכן מו הראוי, ג'ייק ייקח אותה למסע." כירון הרים את העט והושיט אותו לג'ייק.
"על איזה חרב אתה מדבר?" שאלה קריסטל, אך כאשר ג'ייק הוריד את המכסה מהעט, העט הלך וצמח עד שלפתע החזיק ג'ייק בידו חרב ארד מבריקה עם להב כפול, קת עטופה בעור וניצב שטוח משובץ זהב.
"מתברר שעל החרב הזאת." ענה מייק בתשובה, הוא כבר התחיל להתרגל לכל המוזרויות הללו אחרי חודש במחנה, אך זה היה מפתיע במיוחד.
"וואו!" אמרה קריסטל למראה החרב והמשיכה, "אפשר אותה שנייה?" 
"עדיף של-" התחיל לומר כירון, אך קריסטל כבר שלחה את ידה ולקחה אותה מג'ייק. "זה די מוזר," המשיך כירון את דבריו לאחר שראה את קריסטל מחזיקה את החרב, "תבינו, אומנם החרב עשויה מארד שמימי, אך מקור כוחה הוא מים, לכן, קריסטל, היית אמורה להקפיא את החרב כשנגעת בה, אבל כנראה שטעיתי." אך בכל זאת לכירון היה מבט חשדני כלפי החרב.
"אז בואו לא ניקח סיכונים." אמר ג'ייק ולקח בחזרה את החרב, החזיר את המכסה, והחרב הפכה בחזרה לעט.
"מחר אתם תצאו לדרך." אמר כירון, "יש לכם את היום להתאמן בפעם האחרונה ולארוז את הציוד, אז קדימה."
בזמן שהחמישה יצאו החוצה, ניקו עצר את מייק. 
"מייק, חכה רגע." הוא אמר, "דברים מסוכנים יחכו לכם בדרך, דברים נוראים וזוועתיים. אני צריך ללמד אותך כמה דברים לפני שתצא."


ניקו ומייק היו לבדם בזירה. כבר הייתה שעת ערביים, ועוד מעט תתחיל ארוחת הערב, אך ניקו התעקש שמייק ילמד כמה דברים. 
"לפני הכל," אמר ניקו, "יש לבני האדס כמה סוגי כוחות, אני למשל יכול לשלוט ברוחות ובמתים, אך גם יש כאלה שיכולים לשלוט במתכות ואבנים יקרות, אוצרות הקרקע. אז תגיד, האם קרה לך איזה מקרה כלשהו שראית איזה יהלום או אבן חן כלשהי מופיעה לרגע מהאדמה, או שראית משהו שיכול להזכיר לך רוח, או דברים דומים לזה?"
"לא" ענה מייק.
"בטוח? תנסה להיזכר הכי שאפשר."
מייק התרכז והתרכז, הוא עבר על כל זיכרון שהיה לו, אך לא ראה משהו דומה. 
"לא" מייק אמר.
"טוב, אז זה יהיה קשה." ענה ניקו, "בוא, תנסה להזיז את החרב שלי." והוא הניח את חרבו על האדמה.
מייק ניסה וניסה כמה שאפשר, אך לא הצליח, לאחר מכן זימן ניקו מהאדמה כמה שלדים וביקש ממייק לנסות לחקות אותו. אך שוב מייק לא הצליח בכלל. עברו שעות על גבי שעות, הארוחה כבר התחילה ומייק נהיה רעב יותר ויותר, ולמרות כל האימונים, הוא לא הצליח בדבר. ניקו ביקש ממנו לנסות ליצור מנהרה מתחת לאדמה, להוציא זקיף סלע מהאדמה, ובעצם כל דבר שניקו הכיר, אך מייק לא הצליח אפילו קצת.
"ניקו, אני כבר מוותר, אין סיכוי שאני אצליח. אולי אני פשוט לא מוכשר כמוך." אמר מייק מייאוש.
"לא." אמר ניקו בהחלטיות. ראו על עיניו השחורות את נחישותו, אבל הוא לא זעם, הוא לא היה מתוסכל. הוא היה שקט ואפל כרגיל. מייק ידע שהוא לעולם לא יהיה אפל כמו ניקו. הוא ידע שאף אחד לא יהיה אפל כמוהו. "תבין שחבריך סומכים עליך." ניקו התכופף אל מייק והניח את ידו על כתפו. "אתה יודע מה הפגם היסודי באופיים של בני האדס? שמירת טינה. ועד כמה שחשבתי שהצלחתי להדחיק את הפגם הזה באופיי שלי מאז מותה של אחותי, אני טעיתי. כי כאשר איבדתי את חבריי, הבנתי שהייתי מסוגל להציל אותם, ואני לא מסוגל לסלוח לעצמי על זה. אני לא רוצה שתרגיש ככה." מייק זיהה עצב בעיניו של ניקו. אבל הוא לא היה בטוח אם זה באמת זה, או רק חזיון תעתועים. "האמת שאתה די מזכיר לי את פרסי, ואני לא רוצה שגורלך יהיה כגורלו."
המילים חלחלו ישירות ללבו של מייק. 
'אני? דומה לפרסי ג'קסון?' חשב. 'ולמה הוא התכוון בגורל שלו?' מייק לא האמין שהוא מסוגל להצליח בזה. הוא רצה, אבל פשוט, הוא הרגיש כאילו זה לא הכוח שלו. הוא לא נועד לשלוט במתים, או להיות השליט של מתחת לקרקע, האם זהו כל כוחו של האדס?
"אני לא חושב שאני מסוגל לזה." אמר מייק ברעד, הוא לא רצה להכעיס או להעציב את ניקו.
"אתה כן!" אמר ניקו בקול. איבוד השליטה הרגעי שלו הפחיד את מייק. אנרגיה שחורה התחילה להיווצר מסביב לידיו של ניקו, אך מיד נפסקה. נימת קולו של ניקו הפכה לטיפה יותר כועסת, אבל מייק ידע שניקו לא כועס עליו, אלה על עצמו. אבל היה משהו שהצליח למשוך את מייק באנרגיה השחורה הזאת.
"וואו." אמר מייק בהתפעלות. "מה זה היה? לא לימדת אותי את זה."
"אבל גם לא תצליח ללמוד את זה." ענה ניקו, שנימת קולו כבר הפכה להיות עצובה אבל גם משום מה טיפה יותר עייפה וחלשה, "לי לקח שנים ללמוד את זה. הרי הסמל של האדס הוא קסדת הצללים, כמו שאתה יודע. לכן בני האדס מאוד חזקים מסוגלים לשלוט בצללים ובחשכה. בכל זאת, לי לקח שנים ללמוד רק חלק קטן וקל ביותר יחסית של הטכניקה הזאת, ובכל פעם שאני משתמש בה, אני מרגיש חלש ועייף, כאילו בכל רגע אני עומד להתעלף. אם אתה רוצה אז תנסה, אבל אני לא ממליץ."
אבל למשפט האחרון, מייק כבר לא הקשיב. הוא ניסה לעשות את התרגיל הזה, ולמרבה הפתעתו, הוא גם הצליח.
"איך הצלחת?" ניקו לא הראה שום רגש, כדרכו, אבל מייק ידע שהוא מופתע, לטובה. מייק הסתכל אל ידו וראה להבה שחורה וגדולה מסביב לידו, וגם מן הילה בלתי נראית כזאת מסביב, איזה אנרגיה חזקה שעוטפת את מייק.
'זה כוח יותר חזק וגדול ממה שאי פעם הצלחתי.' חשב ניקו ובחן את הנער בדקדוק בפעם השנייה לאותו היום, רק הפעם מנקודת ראייה אחרת. 
"כנראה שאם אתה מצליח בזה, אתה בטח תצליח במסע צללים." אמר ניקו בהתרשמות, נראה שהעצב שלו נעלם לרגע, רק לרגע. ניקו לימד את מייק איך לעבור מסע צללים. 
"פשוט תזוז מהנקודה הזאת לזו." ניקו אמר לאחר שהדגים. 
מייק התכונן, הוא התרכז והרגיש מן דגדוג כזה בבטנו, כמו איזו צביטה קלה. הוא התחיל לרוץ ולפתע הוא נעלם. מייק הביט סביבו, הכל היה שחור, והוא הרגיש את ריצתו במהירות מדהימה. ניקו אמר שבדרך כלל כשעוברים מסע צללים, שומעים מן זעקות וקולות של רוחות המתים, כי כאשר אתה עובר מסע צללים, אתה מתקרב יותר ויותר אל השאול ובמיוחד אל טרטרוס, אבל מייק לא שמע כלום. שקט מוחלט, דממה צורמת אוזניים, כאילו הוא התחרש. אבל הכל היה לפחות משנייה, ולאחר מכן מייק נהדף אחורה אך לפחות הוא הגיע בדיוק לנקודה אליה היה צריך להגיע.
"מה קרה?" שאל ניקו, מופתע ממה שקרה למייק. 
אבל למייק היה קשה לענות עם כאב הראש הנורא ההוא. כל מה שהוא הצליח לומר היה: "חומה... גדולה.... סין..."

הפרק הקודם		הפרק הבא