בתו של וולדמורט

סורי, סורי, סורי, סורי על זה שלא היה פרק כל כך הרבה זמן!!!
אני באמת מצטערת!!!
זה לא שהיה לי מחסום כתיבה- להפך, רעיונות לגבי המשך העלילה ממלאים לי את הראש- הבעיה היא זמן. רוב הזמן שלי בבית מבוזבז על שיעורי בית. וקנדי קראש. וואו, הדבר הזה ממכר!!!
אבל לא עוד!!
אני אחסוך זמן בשינה, אני אכין שיעורים תוך כדי אוכל, אני אפסיק לשחק בקנדי קראש!

תודה רבה לכל מי שהגיב- עורבני חקיין, ביברית, נימפלורה לסטריינג', ליאלוש, האנה מאייר (חחחחחח אל תדאגי, כל עוד תהיה תגובה שלך על הפרק את יכולה להיות בטוחה שאני אכליל אותך בתודות (; כל תגובה היא כמו סוכרית שוקולד בקנדי קראש, ואני  פשוט חייבת להודות על כל תגובה ותגובה. ), קורה111, lilipoter531 ו- אריאנה אולסון. אתם סוכריות השוקולוד שלי!!! אגב, איך עוברים את שלב 125????? הוא פשוט נורא!!

אז הנה הפרק, תהנו :)

-

הימים חלפו במהירות.

רוז לא הבינה כיצד היא עוד לא התמוטטה. היא יכלה להתמודד עם העומס שנוצר כתוצאה מזה שהיא הייתה בשיעורים עם השנה החמישית בנוסף לשיעורים הרגילים שלה. אך עם השיעורים הפרטיים עם הרמיוני ופגישות צבא דמבלדור (בפגישתם הראשונה ג'יני הציעה לקרוא לקבוצה שלהם בשם זה. רוז עצמה העדיפה את השם "קבוצת שונאי אמברידג'" או "אמברידג' הכלבה".)... נותר לה זמן חופשי רק כדי לעשות שיעורים ולישון.
את פרד היא בקושי ראתה- והיא לא ידעה אם זה היה לטובה או לא. בראשה היא שחזרה את מה שקרה בחדרו של פרד עשרות פעמים. הוא לא נראה מבולבל או כעוס. להפך, הוא נראה מסוקרן. הוא תמיד פלרטט איתה, תמיד רצה שתבוא לראות את אימוני הקווידיץ' שלו... אבל רוז אף פעם לא הייתה בטוחה ממה המעשים שלו נבעו. הוא לא היה כמו שאר הבנים שרוז הייתה איתם. אותם היא תמיד ידעה לקרוא- היא תמיד ידעה מה הם רוצים. האקס שלה- מארק, היה פתוח כמו ספר. כל מה שהוא רצה היה מזמוזים. מערכת היחסים שלהם נבנתה על תשוקה מינית. אך לאחר שהם עשו את כל מה שהיה ניתן לעשות, התשוקה הזו חלפה והשאירה שעמום- מארק לא היה אדם מבריק במיוחד. עם פרד זה היה שונה. בהחלט הייתה שם תשוקה מינית- מה שקרה בחדרו הייתה דוגמה מופתית לכך- אך היה שם גם משהו אחר. פרד היה שונה. היה בו משהו מלא בקסם- אולי בגלל שהוא היה קוסם, בניגוד למארק. היא לא הכירה את פרד הרבה זמן, אבל זה לא מנע ממנה לשמוח בכל פעם שראתה את פניו. היא רצתה להיות לידו. זה לא שהיא רצתה רק להתנשק איתו (למרות שזו הייתה אפשרות טובה מאוד)... היא רצתה להיות בקרבתו.

המצב היה קשה.

לפחות הרמיוני מצאה פתרון לבעיית הקסם שלה.
לאחר כמה שיעורים חסרי תועלת (טוב, לא בדיוק חסרי תועלת. רוז השתפרה בזימון מים. כעת סילונה היה עוצמתי כמעט כמו של שאונה. אם רק זה לא היה לוקח לה ארבע שיעורים פרטיים עם הרמיוני) רוז התייאשה.
היא נשכבה על אחד השולחנות בכיתה הריקה ונאנחה.
"למה זה חייב להיות כל כך קשה?" היא רטנה.
"בגלל שפספסת חמש שנות לימוד." הרמיוני אמרה. "אני בטוחה שאם היית לומדת מההתחלה לא הייתה לך שום בעי-" היא נעצרה. "זהו זה!" היא קראה, נעמדת.
"מה?" רוז קמה גם.
"קשה לך לעשות את הלחשים האלה כי הם ברמה של תלמיד מהשנה השישית. תלמיד שעבר את השנה הראשונה, והשנייה, והשלישית-"
"לאן את חותרת עם זה, הרמיוני?" רוז הביטה בה, מסוקרנת.
"אין לך את הנסיון הזה, בגלל זה כל כך קשה לך!" הרמיוני אמרה תוך כדי הליכה ברחבי הכיתה. "את צריכה להתחיל בלחשים שמתאימים לרמה שלך- כלומר לרמה של תלמיד בשנה הראשונה." היא הרימה פיסת קלף מהרצפה והניחה אותה על שולחן לפני רוז. "כמו הלחש הראשון שלמדנו- וינגארדיום לביוסה." היא הניפה את שרביטה, והקלף התרומם מהשולחן, עולה למעלה עם כל תנועה של השרביט.
ההתלהבות של הרמיוני הייתה מדבקת.
"בואי נבחן את התיאוריה שלך." רוז הידקה את אחיזתה סביב שרביטה.
"חכי! את צריכה לעבוד על ההגייה והתנועה של השרביט קודם." הרמיוני הסבירה.
לאחר חצי שעה מבוזבזת של עבודה על הגייה ותנועה- בשביל רוז, כל מה שעשתה היה אותו דבר, אך איכשהו הרמיוני ראתה הבדל- הרמיוני סוף-סוף נתנה לרוז לבצע את הלחש.
"וינגארדיום לביוסה." רוז אמרה בקול רם, הוגה כל הגה בצורה בה הרמיוני רצתה. היא הניפה את שרביטה, קצהו מכוון לקלף.
צווחת התרגשות נפלטה מפיה כאשר הקלף התרומם והחל לרחף באוויר. מיד עם הצווחה, רוז איבדה את ריכוזה והקלף צנח חזרה.
"ראית את זה?" רוז קראה, פונה להרמיוני, "הצלחתי! אני לא מאמינה! הצלחתי מהפעם הראשונה!"
"את צריכה לשמור על ריכוז." העירה הרמיוני, אך חיוך רחב התפשט על פניה, "בשביל הפעם הראשונה זה לא רע, אבל נצטרך לעבוד על זה. לפחות עכשיו אנחנו יודעות מה הייתה הבעיה."

מאז רוז השתפרה. היא אמנם עדיין הייתה אחת הגרועות בכיתתה, אך השיפור היה ניכר. פליטיק נראה מרוצה מהישגיה, וכך גם מקגונגל. אפילו סנייפ הרים גבה מופתעת כאשר רוז הבעירה אש בעצמה מתחת לקדרה בשיעורו.
הרמיוני הייתה מאושרת, אך ניסתה לשמור על דמות המורה שלה וניסתה להתנהג כמו מקגונגל בקרבתה של רוז, מה שהתגלה כקשה- הרמיוני לא הצליחה להחזיק את עצמה כמו המורה, ובכל פעם שרוז הצליחה בלחש מסוים, השתיים פרצו בצווחות אושר.

עם השיפור הרמיוני החליטה להפחית משעות השיעורים שלהן, אך את מקומם תפסו אימוני צבא דמבלדור.
רוז התביישה להודות שמכמה אימונים היא הבריזה- העומס פשוט גבר עליה! להארי והרמיוני היא תירצה את זה בתור כאב ראש או כאב בטן, אך למעשה רוז פשוט הייתה עייפה, ונהגה לישון בזמן הפנוי הזה. למרות זה, לרב השיעורים היא הגיעה.
רוז הופתעה לגלות שהארי היה מורה טוב בדיוק כמו הרמיוני. העובדה שהוא נלחם בוולדמורט (אביה היקר...) לא פעם ולא פעמיים נתנה לו מעין הילה סמכותית. כל חברי הקבוצה ראו בו כבעל נסיון- הוא, אחרי הכל, כבר נפגש עם כוחות האופל, ונשאר בחיים. הארי היה סבלני, ועבר בין כולם, דואג שהם ייבצעו כל לחש בצורה הנכונה. את צ'ו צ'אנג, רוז הבחינה, הארי ביקר הרבה מאוד. בכל פעם שהוא התקרב אליה, צ'ו נדרכה. הם דיברו הרבה, ולאחר שהארי היה עובר לתלמיד הבא, צ'ו הייתה מביטה בו מפעם לפעם. הארי עשה את אותו הדבר.
הם היו כל כך חמודים.

פרד הביט ברוז מפעם לפעם גם. פעמים רבות רוז תפסה אותו מתבונן בה במהלך האימונים, אך פרד לא הפנה את מבטו... הוא המשיך להביט בה, חיוך משועשע על פניו, עד שרוז הייתה נאלצת להיות זו שמפסיקה את קשר העין ראשונה. רוז לא ידעה על מה הוא חושב, ואי הידיעה גרמה לה בלבול. על מה שקרה הוא לא דיבר איתה, מה שבלבל את רוז אף יותר. בשלב הזה, כבר לא היה אכפת לה מה פרד יאמר לה- העיקר שיגיד. היא הרגישה חלשה, ללא כל שליטה על מה שקורה. היא רצתה לשנות את זה. כמובן שאם פרד ירצה במקום לדבר להתנשק באחת הכיתות הריקות, רוז הייתה יותר ממוכנה.

המצב היה בהחלט קשה.

עם נובמבר החלה עונת הקווידיץ', ורוח הספורט הייתה ניכרת בכל רחבי בית- הספר. רוז ציפתה שהתלמידים יתרגשו לקראת המשחקים, אך כשהמורים החלו להראות תחרותיות בין עצמם היא הופתעה. היא בחיים לא הייתה מנחשת שמקגונגל לא תיתן להם שיעורים בשבוע שלפני המשחק הראשון (המשחק התנהל בין גריפינדור לסלית'רין, והפרופסור הסבירה לקייטי ולכל התלמידים בשיעור עד כמה היא אוהבת את גביע הקווידיץ' אצלה במשרד). בבית-הספר הקודם שלה, המורים לעולם לא היו מודעים למשחקי הכדורגל של הנבחרת. פה, קווידיץ' היה עניין רציני.

בבוקר המשחק, רוז ירדה יחד עם שאונה, ספנסר וליאנה לאולם הגדול (קייטי כבר הייתה במגרש הקווידיץ'). היום היה קריר ואפרורי, אך רוז לא הרגישה את הקור מתחת למעיל העור העבה שלה. צווארה היה עטוף בצעיף זהוב-אדום, ומעל למכנסי הגינס' שלה היא לבשה מגפיים. את שיערה היא החליטה לאסוף לקוקו גבוה- ללא ספק מזג האוויר הזה לווה ברוח, ורוז לא רצתה ששיערה ייכנס לעיניה במהלך המשחק ויפריע לה לראות מה קורה.
ברגע בו היא נכנסה לאולם, עיניה אוטומטית החלו לחפש שיער אדמוני בקהל.
"אתם כל כך פטתיים..." שאונה הגיבה. רוז לא ראתה את פניה, אך היא יכלה להשיבע ששאונה גלגלה את עיניה.
"מה?" היא הפנתה את ראשה לעבר כהת העור.
"פרד לא פה, רוז." ספנסר אמרה, חיוך רחב מתפשט על פניה.
"אני לא חיפשתי את פרד!" רוז ניסתה להתנגד.
"תעשי לי טובה." הפעם רוז ראתה כיצד שאונה מגלגלת את עיניה. "כולנו ראינו את קרבות העיניים שלכם... זה כאילו שאתם עושים סקס עיניים בכל פעם שהמבטים שלכם נפגשים. לפעמים אני מרגישה את הצורך לצאת מהחדר..."
"אנחנו לא עושים סקס עיניים!"
"כן, אתם כן..." ליאנה גיחכה.
"שקט!" רוז ניערה את ראשה בהגנתיות. היא התכוונה להשיב לחברותיה, אך חפץ בוהק תפס את תשומת ליבה. "מה זה?"
נערה מסלית'רין, אותה רוז זיהתה כאחת המעריצות של מאלפוי (ליתר דיוק, זאת, אותה רוז שלחה למרפאה בעזרת הממתקים של פרד וג'ורג'), עברה לידם עם חברתה. על הסוודר העבה שלה הייתה סיכה בצורת כתר, עליה המילים 'וויזלי הוא המלך'. "מה זה
לעזאזל?" היא חזרה.
הנערה שמה לב לרוז וחייכה בנבזיות. "אוהבת את זה? עשינו את זה במיוחד בשביל השומר החדש שלכם. אני רוצה לראות את המבט שלו כשהוא ייראה את הסיכות שלנו."
"חתיכת כלבה..." רוז רטנה. היא עשתה צעד לעבר הנערה.
"רוז, רוגע..." ליאנה הניחה את ידה על כתפה, "אמברידג' מסתכלת." היא הוסיפה בלחישה. עיניה של רוז נדדו לשולחן המורים ופגשו את עיניה של אמברידג', שהביטה בה, חיוך קלוש על שפתיה. ראשה נטה הצידה בציפייה, וידה, שהחזיקה ספל, הייתה באוויר, כאילו נעצרה באמצע תנועה. היא ציפתה שרוז תעשה משהו ואז היא תוכל להעניש אותה- עוד כמה ערבים של כתיבת משפטים, או אולי אפילו סילוק מבית-הספר. רוז לא התכוונה לתת למורה את התענוג.
"אין לי יותר חשק לאכול." היא הודיעה ביובש לחברותיה.
"כן, בואו נלך למגרש." שאונה הסכימה, "במילא אחרי שננצח את סלית'רין תהיה מסיבה עם אוכל." היא הסתובבה, מבלי להביט בנערות מסלית'רין. רוז נאלצה להפסיק את מלחמת העיניים עם אמברידג', ויצאה יחד עם חברותיה מהאולם, לכיוון המגרש.

אמנם הרוח בחוץ לא הייתה חזקה, אך רוז שמחה שהיא אספה את שיערה. ליאנה, ששיערה הגיעה על למותניה, התקשתה להרחיק אותו מפניה כל פעם שהרוח נשבה. ספנסר השאילה לה את כובע הגרב שלבשה, וליאנה תחבה את כל שיערה לכובע, נאנחת בהקלה לאחר מכן. לשאונה ולספנסר לא הייתה את אותה הבעיה- שאונה אספה את שיערה לצמה הדוקה ואילו שיערה של ספנסר כה קצר שהרוח לא היוותה לה כל בעיה.
הנערות כמעט הגיעו למגרש כשקול גרם להם לעצור.
"את מתחמקת ממני?" פרד נשמע משועשע. הוא נשען על אחת מהקורות שהחזיקו את הספסלים, החיוך הממזרי הטיפוסי על פניו. הוא היה לבוש בתלבושת שונה- כנראה תלבושת הקווידיץ'. ידיו כוסו בכפפות עבות מעור כלשהו, ללא ספק מאיזו חיה מופלאה שלרוז לא היה מושג שהייתה קיימת.
"אמ... אנחנו נחכה לך בספסלים..." ספנסר אמרה, מחייכת. היא משכה אחריה את ליאנה ושאונה ואלה מיהרו להיעלם, משאירות את השניים לבד.
"אז, את מתחמקת ממני?" פרד חזר על השאלה.
"למה שאני אתחמק ממך?" היא השיבה, מהדקת את הצעיף על צווארה.
"אולי כי את כזאת פחדנית." הוא התגרה בה בחיוך. "ומתעצבנת בכזאת קלות." הוא הוסיף לאחר שרוז הניחה את ידה על מותניה והזעיפה פנים.
"אם לא היית צריך ללכת לכסח לסלית'רין את הצורה, הייתי מרביצה לך." היא הודיעה. פרד פלט גיחוך.
"אני לא יודע מי מאיימת יותר- את או אמברידג'."
"אל תעיז להשוות אותי לכלבה המטומטמת הזאת!"
פרד הרים את ידיו בהגנתיות. "את נראית עצבנית מהרגיל." הוא הבחין.
הסיכה בצורת הכתר הופיעה לנגד עיניה של רוז. היה עדיף שפרד לא יידע על זה. לא עכשיו, לפחות. "ספנסר וליאנה חפרו כל הלילה על קווידיץ' ולא נתנו לי לישון." היא שיקרה. "אתה מתרגש?" היא מיהרה להעביר נושא.
"לא כל-כך..." פרד אמר לאחר חשיבה קצרה, "אני כבר רגיל... למרות שזה תמיד מרגש לראות את הפרצופים המבועטים של הנבחרת של סלית'רין." הוא השיב בקריצה, גורם לרוז לצחוק. "את יודעת, את צריכה לפזר את השיער." הוא אמר לפתע.
"מה?"
פרד החווה אל שיערה האסוף. "אני אוהב את השיער שלך. הוא יפהפה. את לא צריכה לאסוף אותו, תשאירי אותו פזור."
רוז הרגישה כיצד פניה מאדימות. "אני לא רוצה שהשיער יעוף לי על הפנים..." היא הסבירה, מנסה לשמור על הבעת פנים רגילה. הדרך בה פרד אמר לה את זה... הייתה כה רגילה. כאילו לדעתו לא הייתה אמורה להיות למשפט הזה כל משמעות. הוא נשאר עם אותו חיוך ממזרי, אותן עיניים משועשעות.
פרד עשה כמה צעדים לעברה, מצמצם את המרחק ביניהם תוך שניות ספורות. "את עדיין צריכה להשאיר אותו פזור..." הוא תפס בגומייה שעל ראשה ומשך אותה, משחרר את השיער וגורם לו ליפול על כתפיה וגבה. "הרבה יותר טוב." הוא חייך.
"פרד..."
נדמה היה שלרגע שפרד מהסס, אך שנייה לאחר מכן הוא החל לרכון אל עבר רוז, ידו עוברת מראשה אל צווארה. עיניה של רוז החלו להיעצם אוטומטית, ראשה מתקדם אל עבר פרד גם כן.
"וויזלי!" קולה של ג'ונסון החזיר את רוז למציאות. פרד פלט קול אשר דמה לנהמה והסתובב אל ראש הקבוצה שלו, שהתקדמה אליהם במהירות מדהימה, "הקבוצה מתאספת, קדימה!" היא קראה לו. פרד ניסה לומר משהו, אך מבטה של ג'ונסון גרם לו לעצור. הוא נאנח, אך עקב אחרי הנערה, מסתובב לעבר רוז לפני כן עם חיוך מצטער על פניו.

רוז עלתה בחיפזון לספסלים, מנסה לסדר את שיערה בחזרה לקוקו גבוה. מערבולת של מחשבות נוצרה בראשה, סובבת את הנער הג'ינג'י, אשר בהחלט ניסה לנשק אותה.
"וואו, מה את ווויזלי עשיתם?" שאונה שאלה כשרוז הצטרפה אליהן, עדיין מנסה לסדר את השיער.
"כלום." רוז אמרה, מעט מהר ממה שהייתה צריכה, "פרד פיזר לי את השיער, זה הכל."
שאונה לא נראתה מסופקת, אך הקבוצות יצאו למגרש הקווידיץ' והיא העבירה את מבטה אליהן. רוז התקרבה לקצה מעקה הספסלים כדי לראות טוב יותר את מה שקורה בתחתית המגרש. היא זיהתה שלושה ראשים אדמוניים, ואת קייטי, שהייתה נמוכה יחסית לשאר הנערות בקבוצה. בקבוצה השנייה בלט ראשו הלבן של מאלפוי, ו-2 דמויות גדולות במיוחד- קראב וגויל לא עזבו אותו גם בקווידיץ'. נשמעה שריקה, ואחריה כל האנשים ניתקו מהאדמה והמריאו.

לעקוב אחרי משחק היה קל יותר ממה שרוז ציפתה. רוז החלה להבין לאט-לאט את חוקי המשחק, למרות שעדיין במקרים מסוימים אהבתה לכדורגל גברה.
"פאול!" היא צעקה כאשר אחד מחברי קבוצת סלית'רין שיגר בעזרת מחבט כדור על ג'ונסון.
"רוז, זה לא כדורגל..." היא שמעה את הרמיוני אומרת, "פה אפשר לעשות את זה."
"מה? למה אפשר לפגוע בשחקנים אחרים? זה לא פייר!" היא התווכחה.

למרבה הצער, רון לא התשפר מאוד מאז האימון האחרון בו רוז הייתה. את 2 הכדורים הראשונים הוא לא הצליח לחסום, ותחילה רוז חשבה שתלמידי גריפינדור גועשים, אך לאחר כמה שניות היא הבינה שאלה אינם היו תלמידי גריפינדור.
הסלית'רינים שרו. המילים הדהדו בספסלים ובמגרש, צורמות וכואבות.
"וויזלי הוא המלך, הוא לא סתם קוסם.
את הקליעות הוא לא חוסם.
בסלית'רין זה התפרסם,
שוויזלי הוא המלך!"
ליד הספסלים שלהם התעופף מאלפוי. הוא עצר לרגע מול הקבוצה בה רוז הייתה, ונדמה היה כאילו הביט בה כשהחווה לסיכה בצורה הכתר שעל חזו ושר את השיר. בעיניו הייתה נבזיות, אך גם רגש נוסף, אותו רוז לא ראתה על פניו של מאלפוי. לומר מה הרגש היה בדיוק היה קשה.
הרגעים אותם מאלפוי הקדיש לשירה נתנו להארי יתרון עליו. הוא צלל למטה, ידו מושטת קדימה. אחד מתלמידי סלית'רין זעקו למאלפוי, וזה דהר אחרי הארי בנסיון לעקוף אותו, אך כבר היה מאוחר- הארי תפס את הסניץ'. קולו של לי הודיע על הניצחון של גריפינדור במיקרופון, ורוז שאגה יחד עם שאר האוהדים. גאווה ושמחה מילאו אותה, ואיתה קיפצה במקום יחד עם ליאנה וספנסר.
"תתכוננו למסיבה." היא שמעה את שאונה אומרת.

בזווית עיניה היא ראתה 2 ראשים ג'ינג'יים נוחתים לצידו של הארי ומחבקים אותו. שאר חברי הקבוצה עקבו אחריהם. ראש לבן- ראשו של מאלפוי- התקרב אליהם. כנראה הם דיברו. מה שמאלפוי אמר גרם לפרד ולג'ורג' להסתער עליו, אך למרבה המזל הארי, קייטי וג'ונסון עצרו אותם. ואז הארי עזב את אחד התאומים ושניהם התנפלו על מאלפוי.
שריקה חדה נשמעה ושופטת המשחק ניגשה אליהם, ידיה מונפות לצדדים. עם הנפת יד נוספת, היא שלחה את 2 הנערים אל תוך הטירה, בעוד קייטי וג'ונסון התקשו להחזיק את התאום השני במקום.

כנראה המסיבה הייתה מבוטלת.

-

מה יקרה בין פרד ורוז?? למה מאלפוי הסתכל ככה על הגיבורה שלנו?? האם סנייפ יחפוף סוף-סוף את השיער??
כל זה ועוד, בפרק הבא של פוקימו- בתו של וולדמורט!!

(אני מרגישה קומית היום...תרגישו חופשיים לא לצחוק...)

תגובות מתקבלות בברכה ;)

הפרק הקודם		הפרק הבא