כוכב השחר

פרק 10

עוף החול

לונדון הייתה מלאת חיים, תמידית, קצבית, ובלתי פוסקת, כמו לב חי הפועם בקצב אחיד. ללא הפרעות. חיים מתחילים ומסתיימים, חיים נהרסים – העולם פחות או יותר מתפורר – אבל חיי העיר ממשיכים הלאה, נצחיים.

בן היה מודע היטב לסכנות של הליכה בעיר, ובו בזמן כיצד להשתמש בה כדי להסוות את עצמו. עטוף במעילו, כובע המיזע שלו על ראשו כדי לטשטש את פניו, הוא לא היה שונה מאלפי גברים צעירים בעיר הזו. הוא היה בעין הסערה, לב הסכנה, שהיה גם המקום הבטוח ביותר עבורו. אבל לדבריו של אלבוס, העובדה שבלונדון המוגלגית הוא מסתתר לעיני כל לא מונעת מהסוהרסנים לבוא לחפש אותו. אחרי הכל, מוגלגים לא היו מסוגלים לראות אותם, ולכן לא היו מסוגלים להילחם בהם.

ידו הייתה בכיסו, אוחזת בשרביטו, ועניו נעו ביציבות בסביבת הרחוב המרופד ערפל. האוויר הקר והלח הדביק שיערות למצחו. אנשים חלפו על פניו מבלי לתת עליו את דעתם, לא רואים את הסוד שנצר בתוכו. לא מנחשים שהאדם השגרתי כל כך שחולף על פניהם ברחוב הוא למעשה דבר ממנו הם נגעלים ומפחדים כל כך.

הכתובת שסטאקר נתן לו הייתה של בית שטוח חזית ישן ברחוב צדדי. הקומה הראשונה הייתה של חנות וותיקה מאד, עם שלט בסגנון מיושן שאמר, 'ג'יידן אנטיקות, מאז 1890'. בחלון הראווה הוצגה ארונית ישנה וכורסא עם ריפוד בדוגמת קיסוסים, סביבם הוצבו חפצים ורהיטים שונים כמו מנורות, ספלים ופסלים זעירים.

בן נכנס לחנות. הדלת הייתה פתוחה, אבל בפנים לא דלקו אורות. האור היחיד היה אור היום החורפי הקלוש שנכנס דרך חלון הראווה, מצייר את צלליותיהם של שולחנות וארונות עמוסים חפצים שונים ומשונים. ליד הקיר ניצב דלפק מיושן, שלא היה מאיוש.

"שלום?" בן קרא בתקווה לתוך מעמקי החנות הדוממת. קולו הדהד בחלל שהיה גדול משנראה לו בתחילה. אך שום קול לא ענה לו מלבד תקתוקם הקצבי של מספר שעונים עתיקים.

הוא נכנס לחנות, מחפש אחר מישהו בין החפצים שהוצאו למכירה. החנות הייתה גדולה למדי; כמה מדרגות בפינת החדר הובילו אל חדר נוסף בחנות, בו היו בעיקר ספרים ואביזרים יקרים יותר כמו טלסקופים מארד, תכשיטים ומראות.

בן סובב גלובוס צהבהב נאה בהיסח דעת כשתנועה משכה את עינו. הוא הרים את מבטו, אבל זו הייתה רק דמותו שבמראה שבירכתי החדר. זו הייתה מראה גדולה מאד עם מסגרת זהב. הוא לא ידע מדוע, אבל היא בלטה בין כל שאר החפצים כמו וורד בין קוצים. הוא חש שיש בה משהו קסום.

הוא התקרב אליה בצעד מדוד. בראשה היו כתובות מילים, אבל המסגרת הייתה שחוקה והוא לא הצליח להבין אותן. כשהוא השיב את עניו קדימה הוא נבהל והסתכל לאחור, רק כדי לגלות שהוא עדיין לבד בחדר.

הוא הסתובב בחזרה אל המראה. השתקפותו שבמראה הראתה שהוא מוקף אנשים. אנשים שהוא הכיר. אנשים שלא היו אמורים להיות שם. עניו התחילו לדמוע והוא עצם אותן בחוזקה, אבל כשפקח אותן הם לא נעלמו.

אבא שלו היה שם, בריא ושלם, זרועו כרוכה מסביב לכתפיה של ליליאנה, שנופפה לו מההשתקפות המכושפת, נראית שמחה ומודאגת בו זמנית. גם טד היה שם, וגם אלבוס, שנראה כפי שנראה כשבן פגש אותו לראשונה, בלי הסימנים הכחולים על גופו.

מורגנה עמדה לימינו של בן. שיערה השחור היה מפוזר על כתפיה, כפי שנהג להיות כשהם גרו יחדיו אצל אלבוס. פנייה החיוורות היו חלקות, כאילו בעצמן היו פני שטח של מראה חסרת דופי, והדמעה הבודדה שזלגה מעינה הייתה נוצצת וכואבת בו פיסת זכוכית שבורה. בן היה מסוגל לראות טיפות נוצצות בתוך ריסיה השחורים, הארוכים, שהקיפו את עיניה הכהות והעצובות, שהיו מלאות חרטה ואהבה.

בהשתקפות, היא שלחה את ידה לגעת בידו. הוא נרתע במהירות, כאילו התחשמל. נדמה היה לו שהוא באמת מסוגל לחוש את מגעה העדין והקריר על ידו.

הוא ניסה להסתכל עליה ולומר לעצמו שהוא לא מרגיש כלום, אבל זה הרגיש כמו לנסות לבלוע זכוכית. ליבו דפק כנגד צלעותיו בחוזקה, כאילו הוא חזר לאותו הבוקר בכיכר גרימולד מספר 12, כשההילאים באו לקחת אותו. כאילו הוא שוב נלחם ולא מבין – לא רוצה להבין – למה היא עשתה לו את זה.

הוא הכריח את עצמו להתנהג כאילו היא לא שם בעוד דמעות ממשיכות לזלוג מעיניה. הוא הסתכל על האישה שעמדה מצידו השני. אימא שלו.

היא נראתה בדיוק כמו ביום בו עזב, מחייכת אליו ומנופפת כמו בפעם האחרונה בה ראה אותה דרך חלון ביתו. היא נראתה עצובה, מפוחדת, ובו בזמן מלאת גאווה. גאווה בו. גאווה שהוא קיבל את האדם שנגזר עליו להיות, למרות שהיא ניסתה להרחיק אותו ממנו במשך כל חיו. גאווה שהוא הולך להכיר את אבא שלו, את האיש שהיא אהבה כל כך, וביחד איתו להציל אותה...

אבל הוא נכשל. הוא רצה להגיד זאת לדמותה שחייכה אליו בשלווה לאה מתוך המראה, אבל המילים נעתקו מגרונו על ידי פרץ הרגשות שהוא חש למראה. היא נראתה כל כך אמיתית, כל כך קרובה, כאילו באמת עמדה שם לצידו. כאילו אם ישלח את ידו יוכל לגעת בה.

הוא שלח את ידו לגעת בפני השטח של המראה, מרותק, אך ידו נשארה תלויה באוויר בחוסר וודאות. הוא ידע שאם ייגע במראה הקרה האשליה תישבר, כי הוא יבין שלעולם לא יוכל להגיע אליה.

אימו חייכה אליו באהבה והכניסה את ידה אל כיס שמלתה. מתוכו היא הוציאה דבר מה בצבע חלודה והציגה אותו בפני בן. זה היה מפתח.

הוא בהה בה במשך כמה רגעים, לא מבין את פשר החיזיון. היא עשתה תנועה עם ידה כאילו רצתה שהוא ייקח את המפתח. מבלי לחשוב הוא שלח את ידו, שעברה דרך המראה כאילו הייתה אוויר, וסגר את אצבעותיו מסביב למפתח, שהיה אמיתי. כשהוא הוציא את ידו, המפתח היה בידו.

הוא בחן אותו רגע ארוך בהתפעלות. לא היה בו דבר ייחודי – הוא היה סתם מפתח ישן – אבל כיצד הגיע אליו דרך המראה הזו? האם באמת הגיע אליו לפי רצונה של אימו?

הוא הרים את מבטו כדי לנסות לחפש תשובות בהשקפות של אימו, והבחין באדם זר שחדר להשתקפות. הוא סב בחדות, שולף את שרביטו מכיסו, אבל קצה שרביט הוצמד תחת סנטרו ואילץ אותו לקפוא במקומו.

"אני צריכה לדווח למחלקה לאכיפת חוקי קסם על פריצה," אמרה לו אישה אדומת שיער. "האזור הזה לא מיועד ללקוחות. יש שלט בכניסה."

היא הייתה נמוכה ממנו למרות שהייתה אישה גבוה יחסית, מעט מלאה ובו בזמן בעלת יופי מסוכן, פרוע. היא לבשה בגדים מוגלגיים – מכנסי חאקי וחולצה סרוגה – אבל על צווארה היו שרשראות עם תליוני רונות שהבהירו לקוסמים אחרים שהיא ללא ספק מכשפה.

"אולי היית צריכה לשמור על החנות שלך טוב יותר," בן השיב לה, סוגר את ידו היטב סביב המפתח המסתורי. התנועה משכה את תשומת ליבה.

"מה יש לך שם?" היא שלחה את ידה שלא אחזה בשרביט לחטוף ממנו את המפתח. זו הייתה טעות חמורה מצידה, כי זה אפשר לבן חלון הזדמנויות גדול מספיק כדי לסלק את זרועה הרחק ממנו ולכוון את שרביטו אל צווארה.

היא קפאה, ידה על אגרופו הסגור. חיוך ערמומי עלה על פניה. "מרשים."

הוא הטמין את המפתח עמוק בכיס מכנסיו בעוד עיניה הכהות עוקבות אחרי תנועותיו.

"אתה עומד לשלם על זה?" היא שאלה אותו בציניות.

"זה לא מהחנות," בן אמר לה, וזה לא בדיוק היה שקר. הוא לקח את שרביטה והכניס אותו לכיס מכנסיו השני, רק ליתר ביטחון. "זה שלי."

"אתה מפורסם?" היא שאלה אותו פתאום, ממשיכה להסתכל בו בסקרנות שובבה, ילדותית כמעט. "אתה נראה לי מוכר מאד."

בן לא ענה על השאלה. בשלב זה ייתכן שהוא באופן מסוים פרץ לחנות, וכעת החזיק את הזבנית כבת ערובה, אבל זה לא בדיוק שינה להתחשב בעובדה שכך או כך היה פושע נמלט. אם הוא כבר היה שם כדאי שכבר יעשה הכל כדי לגלות את המידע לשמו הגיע.

"אני מחפש מישהו," הוא אמר לאישה הג'ינג'ית. "רק תעזרי לי למצוא אותו. אני לא מתכוון לפגוע בך."

"תודה," היא השיבה בלעג, לא נראית מתרשמת. "את מי אתה מחפש?"

"את עוף החול." זה נשמע מעט טיפשי, בן הבין לאחר שאמר את המילים. אבל זו הייתה המציאות.

"את עוף- החול, בה' הידיעה? אתה בטוח שאתה לא מתכוון לעוף- חול? כי זו אני."*

"מה?"

"פיניקס ג'יידן. לשירותך." היא קדה מן קידה לעגנית בעוד קצה שרביטו עדיין צמוד לצווארה.

בן לא ציפה לזה. הוא לא ידע לאן להמשיך את החקירה שלו משם.

"אז את יודעת משהו על עוף- החול?"

"תלוי מי שואל." משום מה הוא הרגיש שיש טון מרמז בקולה. פתאום היא הייתה קרובה אליו מאד, משחקת בצווארון המעיל שלו. זה הסיח את דעתו.

"זה עניין עסקי לחלוטין," הוא מצא את עצמו אומר.

היא הרימה אליו את עיניה במבט קונדסי, כמעט מרושע. "תאמר את זה לו."

"זה מה שעשיתי."

היא גלגלה את עיניה בעוד שרביטה מחליק מתוך כיסו בזריזות. הוא קילל אותה מבלי לחשוב פעמים, הודף אותה לאחור בעוצמה שגרמה לה ליפול. אך גם במצבה זה היא השיבה קללה משלה, שהייתה פוגעת בו פגיעה ישירה לולא הדף אותה אל התקרה, מפיל על תצוגת האנטיקות שברי אבן וסיד. הוא נטרל את פיניקס ג'יידן מנשקה והיא נותרה על הרצפה ללא שרביטה.

היא התרוממה למצב ישיבה בעודו מטמין את שרביטה בכיס הפנימי של מעילו, מסיטה את השיער שנפל על פניה וחושפת חיוך משועשע.

"זה היה מרשים," היא הודתה בפניו. "אין הרבה אנשים שמסוגלים לנצח אותי בדו- קרב."

"זה לא באמת היה דו- קרב. היה לי יתרון התחלתי גדול מאד," בן השיב וניגש אליה, מושיט לה את ידו. "תראי, רק תגידי לי את מה שאני רוצה לדעת ואני אלך. אני לא רוצה לעשות בעיות."

היא אחזה בידו והוא משך אותה לרגליה, מתחמק ממבטה. "גם לוחם וגם ג'נטלמן. וואו."

"בואי נקצר תהליכים," הוא אמר בעודה מאבקת את מכנסיה. "את הקוסם – או המכשפה – שאנשים מכנים עוף- החול?"

"לצערי," היא הודתה בעצבנות מסוימת.

"למה לצערך?"

"אני מצטערת שלאנשים אין דמיון קצת פורה יותר. הכינוי הזה ממש מסגיר אותי."

"אם אני מצאתי את ההקשר כנראה שזה באמת ברור," בן אמר, מתחיל לדבר עם פיניקס ביתר חופשיות. "אני לא מתכוון לבזבז יותר מידי מהזמן שלך, אני פשוט רוצה לדעת אם במהלך ה... נקרא לזה, מבצעי ההצלה שלך, נתקלת באימא שלי."

"יכול להיות. אני פוגשת הרבה אנשים. מה גורם לך לחשוב שהיא עברה דרכי?" פיניקס דיברה בעודה חוזרת אל החדר הראשי של החנות. בן הלך בעקבותיה.

"ובכן, אני לא באמת יודע. אבל יש לי תחושה."

רק כשאמר את המילים הוא הבין שהוא באמת מאמין בהן. אחרי החוויה האחרונה מול המראה המכושפת התעוררה בו תחושה שאימא שלו בעצמה רצתה למסור לו את המפתח הזה, שישמש אותו כדי להציל אותה. לראשונה מזה זמן רב הוא חש תקווה נדלקת בתוכו, תקווה שאורה לא הועם על ידי עננים של ייאוש וכאב. התחושה הייתה כל כך חזקה וכוללת שאפילו נדמה לו שמחוץ לחלון הראווה הערפל התפזר והשמש מציצה אל הרחוב.

פיניקס נראתה מהורהרת. היא נעמדה מאחורי הדלפק ונשענה קדימה על גביו. "ובכן, אתה יכול להגיד לי איך היא נראית, אבל אני בספק אם זה יעזור. אלא אם כן יש לה איזה צלקת שאי אפשר לשכוח או שיער ירוק..." היא הפנתה לו את גבה פתאום, פותחת ארונית מגירות שעמדה מאחורי הדלפק. "אני לא אוספת רישומים של האנשים שאני מצילה, אבל אני כן עוקבת אחרי אזורי הפשיטות ומסמנת את המקומות מהם הצלחתי להציל קוסמים. אם אני רק אמצא את זה..."

היא חיטטה במגירה זמן מה. לאחר כמה דקות של חיפוש חסר פירות היא אספה את שיערה העבה בידה והרימה אותו מעלה, כנראה כי התחיל להיות לה חם. בן הבחין שיש לה קעקוע על העורף. הוא נשען קצת קדימה על הדלפק כדי לראות טוב יותר. זה היה משלוש חצוי על ידי קו במרכזו ובתוכו עיגול.

"קעקוע מגניב," הוא אמר לה.

"תודה," היא זרקה מעבר לכתפה. "אה, הינה זה!"

היא הוציאה מפה מקומטת מאד שצוירה על גיליון קלף גדול ופרשה אותה על הדלפק. המפה שלעצמה הייתה יכולה להיות פריט נאה למדי, אם רק פיניקס הייתה נמנעת מלסמן סימונים ולשרבט מילים בדיו שחורה על גביה.

"הינה," בן אמר, מוצא מייד את המחוז הדרומי- מזרחי בו הייתה עיירת הולדתו. ליבו התחיל לדפוק קצת חזק יותר כשהבחין שישובים רבים בו היו מוקפים בעיגול. הוא רכן והסתכל מקרוב, מחפש אחר השם המדויק. במהרה מצא אותו. הוא היה מסומן.

הוא הצביע על הסימון בלהט. "היית שם!"

"כן, אתה צודק," פיניקס השיבה בפחות התלהבות, מסתכלת מקרוב. "אבל אתה יודע, בזמן פשיטה אני מספיקה להגיע לשלושה או ארבע בתים במקרה הטוב. זה לא בהכרח אומר שהצלחתי להוציא את אימא שלך."

"לא היו עוד קוסמים בעיירה הזו חוץ ממנה," בן התעקש. הוא לא ידע זאת כעובדה, אבל הוא כן ידע שאימא שלו הקפידה להתרחק מעולם הקוסמים כמה שיותר. זה אומר שהיא בוודאי עבדה קשה כדי לוודא שלא יהיו עוד קוסמים בסביבה כשהיא גידלה את בן.

פיניקס נראתה כאילו היא לא יודעת מה לומר לו, משהו שבוודאי לא קרה לה הרבה.

"תראה, גם אם כן הצלתי אותה, אני לא יודעת איפה היא עכשיו. אני לא עוקבת אחרי אנשים אחרי שחילצתי אותם. רוב האנשים מצטרפים לכנופיות של לונדון – "

"כבר חיפשתי אצלם."

היא משכה בכתפיה.

"את בטח מכירה עוד מקום שאפשר לחפש בו," בן התעקש.

פיניקס נאנחה, מושכת זמן בעודה אוספת את שיערה לזנב סוס גבוה. אז היא יצאה מאחורי הדלפק ונשענה על החלק החיצוני שלו, קרוב אל בן.

"מה ייצא לי מזה שאני אעזור לך?" היא שאלה אותו.

התקווה החדשה גרמה לבן להרגיש נדיב מאד. "כל מה שתרצי. רק תגידי מה."

היא סקרה אותו מכף רגל ועד ראש, כאילו הייתה שוקלת מה שוויו. לפני שבן הבין מה קורה קללת שיתוק פגעה היישר בחזהו. הוא מעד לאחור, זרמי חשמל לא נעימים מתפזרים ממקום הפגיעה אל גפיו. הם לא שיתקו אותו, אבל בהחלט האטו אותו כשגישש אחר שרביטו בכיס מכנסיו. הוא לא הספיק להוציא אותו עד שפיניקס התאפסה וקיללה אותו בשנית, ואז בשלישית, גורמת לו למעוד לאחור על הרצפה המאובקת באיבריים רפים.

פיניקס כרעה על הרצפה, ברכיה משני צידי גופו, ורכנה כדי להוציא את שרביטה הנוסף מתוך הכיס הפנימי של מעילו. כל אותו הזמן היא חייכה אליו בניצחון.

בן אימץ את אצבעותיו כדי להחזיר את זרימת הדם אל ידיו. לרגע הוא התכוון לנסות להדוף אותה מעליו, אבל לאחר רגע של מחשבה הבין שבמצב בו היו מחווה כזו הייתה עשויה לזכות לפרשנות שונה מאד מזו אליה התכוון, לכן וויתר בינתיים.

"שלוש קללות שיתוק ואתה עוד זז. בחור קשוח," פיניקס אמרה לו, מזדקפת מעליו וטומנת את שני שרביטיה בחגורה שלה בחזות שבעת רצון. "אתה מוצא חן בעיני."

"זה אומר שאת תעזרי לי?" הוא החליט להבליג על מצבו המביך.

"בטח. תכננתי לעשות את זה בכל מקרה, אבל לא רציתי לצאת לפני שאני אשווה את התוצאות בינינו," פיניקס טענה כלאחר יד וקמה על רגליה, מושיטה לו את ידה כפי שהוא הושיט לה קודם. הוא קם בעצמו למרות שגופו עדיין לא חזר לעצמו לחלוטין.

"אז את יודעת איפה אימא שלי יכולה להיות?" הוא שאל אותה בעודה חוטפת מעיל עור חום ממתלה המעילים שליד הדלת ועוטה אותו.

"אני לא בטוחה. אוליביה הייתה מאד נסערת כשהיא הגיעה לפה, והיא עזבה מבלי באמת להיפרד. אבל יש לי מושג מסוים," היא אמרה בקלילות, כאילו אין בכך דבר מוזר, בעודה חוטפת את המפה מהדלפק ומקפלת אותה.

בן היה המום וכועס. "את יודעת מי היא."

"כן," פיניקס דיברה אליו כאילו הוא קצת מטומטם, חוזרת מאחורי הדלפק כדי לקחת כמה דברים אחרונים. "בוקר טוב, פוטר."

כמובן. מודעות המבוקשים שלו היו בכל העיתונים. הוא לא היה צריך להאמין להצגה שלה שהיא לא יודעת מי הוא.

"אל תקראי לי ככה," הוא מצא את עצמו אומר בנהמה.

"אתה מעדיף בנג'מין? בן?" פיניקס דיברה בקלילות גובלת בלעג.

בן פנה אל הדלת, מחליט לחכות לה בחוץ. "טרנר," הוא אמר בקרירות מעבר לכתפו.

___

*Phoenix – מאנגלית, עוף- חול.

הפרק הקודם		הפרק הבא