מתאחדים מול אויב חדש

היי, סליחה שלא עדכנתי הרבה זמן. אז, הנה פרק חדש. זה פרק שאני מאוד אוהבת הדמות המרכזית בו היא לא מוכרת בכלל. 
אני אוהבת עלילות שמראים לפעמים איך הרע חושב, איך הוא מגיב. בפרסי ג'קסון ובמשפחת קיין מראים דרך החלומות, אבל בסדרות כמו 39 רמזים, הגיבורים לא ראו את הרשעים עצמם. זה משהו שמאוד אהבתי בסדרה ההיא ופחות בפרסי ג'קסון. אני אוהבת את הפרק הזה מאוד, למרות שאני עצמי לא יודעת מה הקטע של בלייק.
תהינו! 

פרק 11
בלייק

הוא ישב על הכורסא ליד האח. מרוצה.
הוא ספק ידיים ופיו התעקל למשהו שכל אחד אחר היה מפרש כחיוך. כנראה שלצרף את אדוארד לא היה רעיון כזה גרוע. כן, הוא נכשל כמה פעמים, ונמאס לו כבר לתת לו הזדמנויות נוספות, אבל הנער הצליח, וריצה את בלייק מאוד. הוא לכד את הנערה, מה שאחרים לא הצליחו לעשות במשך שבע עשר שנותיה. כן, הנער היה מבורך בכישרון מולד שכמוהו עוד לא ראה, וגיוסו לשורותיו היה אחד מהמעשים המוצלחים ביותר שעשה.
הדלת מאחוריו נפתחה בשקט מופתי שכמעט לא היה ניתן להבחין בו, אבל אוזניו החדות של בלייק שמעו את החריקה החרישית.
"מה?" שאל, אבל לא בנימה חסרת סבלנות וכעוסה כמו שבדרך כלל היה מדבר. הפעם, הוא דיבר בנימה די קודרת, ששמץ של עליזות נשמע בה.
כמובן שהמשרת הופתע, מצב רוח טוב כזה לא נראה באדונו לעיתים קרובות, או בכלל.
"הם הגיעו. הנערה במרתף, עדיין מעולפת. חוץ מזה, הכל בשגרה." דיווח לו. בלייק הסתובב ופנה להביט בפניו. שם המשרת היה לאונרד.
לאונרד היה גבוה, עם קומה זקופה וגאה. צורת עיניו הייתה מיוחדת, מעוגלת יותר משאר העיניים ומשופשפת יותר, כנראה נולד בדרום קוריאה, כך ניחש בלייק כשפגש בו לראשונה. שיערו השחור התפזר וכיסה מחצית ממצחו. הוא היה לבוש במדי עבודה, חולצת טריקו כחולה ומכנס בצבע שחור. הוא נעל נעלי ספורט שחורות עם פסים ירוקים של 'נייק'. הוא היה צעיר יחסית אל בלייק עצמו. הנער היה אולי בן עשרים ושמונה, ובלייק היה בן ארבעים וחמש.
בלייק היה אדם ממוצע. לא גבוה מדיי, ולא נמוך מדיי. לא שמן מדיי ולא רזה מדיי. פעם שיערו היה שחור משחור, וקצר, ויפה, אבל עכשיו הוא האפיר, ותלתלים –מחציתם אפורים ומחציתם שחורים הגיעו עד לכתפיו. קמטי זקנה מעטים ודקים כיסו את פניו ואת עיניו, בצבען הירקרק- אפרפר, שבדרך כלל זעופות. הוא היה אדם קר, שרוב מעייניו היו איך לתפוס את הנערה. אותה נערה שסוף-סוף, נלכדה ברשתו.
בלייק קם מהכורסא בכבדות וצעד אל עבר הדלת.
"תודה לך." אמר לו וחייך. המשרת נבהל מעט, אבל חייך חיוך מתוח. חיוכים ואמרות כמו 'תודה' לא היו אופייניות לבלייק. "תלווה אותי?" שאל. המשרת הנהן במהירות.
הם עשו את דרכם למרתף בבית הגדול, שהיה שייך לבלייק כמובן.
בלייק בחר את משרתיו בקפידה, ואחרי כמה חודשים שבהם צפה בהם בחומרה, החליט אם יוכל לסמוך עליהם. לאונרד שירת אותו מגיל עשרים, והוכיח את היותו אמין.
בלייק פזל אליו והציץ בו.
 הוא זכר היטב שאשתו מתה זמן קצר אחרי לידתה לפני שש שנים, ושלאונרד מגדל את ילדו הקטן לבדו, בבקתה לא רחוקה מאחוזתו של בלייק. בקתה שבלייק עצמו נתן לו.
בלייק זכר היטב את היום בו לאונרד נכנס בסערה לסלון של בלייק, איפה שהיה נוהג לשבת מול האח ולחשוב. הוא זכר שלאונרד ביקש – לא, התחנן לעזרה. רחמיו נכמרו בפעם הראשונה והאחרונה בחייו של בלייק והוא העניק לו את הבקתה הקטנה.
הוא זכר את הפגישה עם הזאטוט הקטן בן החמש לפני שנה. הילד התיישב מיד על בירכיו, קרא לו סבא ומשך בעדינות חזקה של פעוט בזקנו. בלייק נזכר בתחושת החמימות שעטפה אותו. תחושה שאנשים רבים קראו לה אהדה, ואחרים שיקראו לה אהבה. אהדה לילד המסכן שגדל בלי אימו. אהבה לילד רך וקטן.
הוא לא שב לראות את הילד שוב, כי לא רצה להרגיש את תחושת החמימות הזו שוב. הוא היה איש קר הזכיר לעצמו שוב ושוב, איש קר וקשה, שלא רצה להשתנות.
אבל מדי פעם כשישב ליד האח וחשב, הוא הסתקרן לחשו את התחושה הזו שוב. אבל תמיד היה נזכר שהוא לא. הוא טיפוס מחושב, ואהבה היא חולשה, היא מסיחה את הדעת ומבלבלת את החושים.
"אדוני?" שאל לאונרד בחשש. בלייק התעורר בבת אחת מעולם המחשבות והחלומות. הם הגיעו אל המרתף.
"תודה על הליווי לאונרד." אמר בלייק. "אני אסתדר מכאן. אתה משוחרר היום. אתה יכול ללכת." אמר. לאונרד הנהן בראשו, הסתובב ועלה במדרגות. הוא ידע שהוא משתדל לא לקפוץ מהתרגשות ו לא לרוץ במהירות, אבל הוא אכן ידע שהוא מדלג את המדרגות שלוש-שלוש. בלייק ניחש שהוא בדרכו כעת אל בקתתו הקטנה, בה ילד בן שש מחכה על הכורסא לאביו שישוב מהעבודה. בדרך כלל לאונרד סיים את עבודתו בשבע בערב, והשעה עכשיו הייתה ארבע בצהריים.
בלייק נכנס דרך הדלת. הנערה הייתה שרועה על הרצפה, מחוסרת הכרה ככל הנראה. אבל בלייק לא נולד אתמול.
"את חושבת שאני טיפש. זה מאוד מעליב אותי." אמר בטון קריר. הנערה קמה על רגליה והביטה בו בכעס. בלייק ראה שחבורות ופציעות כיסו את כל גופה. שיערה החום היה מפוזר ופרוע, עיניה הירוקות רשפו, אבל עמוק בתוכן בלייק זיהה תסכול ונואשות.
"זו לא אני. זה לא אצלי." אמרה בקול קשה והביטה בו בזעם. המשפט עורר בבלייק זיכרונות ישנים נושנים, שנשכחו מליבו. עד לרגע הזה.
בלייק היה נער שובב, הוא לא תמיד היה כזה רע. הוא אכן היה רע, אבל לא רע של מבוגרים. רע של נערים. של למתוח את אנשי השכונה, כמו לכסות את הבית בגלילי נייר טואלט ודברים כאלה. הוא זכר שבכל פעם שמבוגר פנה אליו, האינסטינקט הראשון שלו היה להגיד: 'זה לא אני' כי בדרך כלל זה כן היה הוא, אבל הוא תמיד הכחיש, למרות שהכל ידעו שזה הוא. אבל כל עוד לא היה להם הוכחות, נהג בלייק לומר, הם לא יכולים להעניש אותו.
"אה, לא? כי בפעם הקודמת שבדקתי את זהותך את כן היית דיאנה גרין." אמר בטון קריר. דיאנה התנשפה בכבדות, משמע שהיא כועסת.
"שחרר אותי!" צעקה בכעס. בלייק צחק, צחוק חסר הומור.
"שבע עשרה שנה לקח לי לתפוס אותך, זה כל חייך. תכבדי את המאמצים שלי, את כמות האנשים ששלחתי לשטח ונהרגו." אמר בשקט, אבל לא בבושה. יש אנשים שהיו מתביישים שלקח להם כל כך הרבה זמן לתפוס אותה, אבל בלייק היה גאה. הנערה הוכיחה את היותה חמקמקה וחזקה מאוד, ואחרי זמן כה רב, הצליח לבסוף לתפוס אותה. זה אומר משהו עליה, ומשהו על בלייק.
שתיקה.
הם נעצו מבטים אחד בשני במשך כמה זמן. אף אחד לא הסב את מבטו, עד שבלייק החליט שלא היום. הוא הסתובב אל כיוון הדלת ונעצר לשמע קולה.
"זהו? אתה הולך?" שאלה בטון מלגלג. בלייק נגע במשקוף.
"כמו שאת בטח רואה, אני תשוש מאוד היום. אני לא מה שהייתי לפני שבע עשרה שנה, אבל אני בטוח שמחר אקום רענן יותר. בטח תהית לעצמך אם את בסוג של מרתף. התשובה הפשוטה היא כן." הוא לא ראה את הבעת פניה, כי היה עם גבו אליה. "ובטח תהית אם את במקום רחוק מהמחנה הזה שלך," הוא עצר לרגע ושמע את נשימתה הכבדה. בלייק חייך לעצמו בסיפוק. הוא הצליח לסקרן אותה ולהפחיד אותה.
"התשובה הפשוטה היא כן."

הפרק הקודם		הפרק הבא