מועדון הקשת בענן

"And that’s why I smile it’s been awhile…"
"מה ההתרגשות, הארי?" שאל רון וקטע את שירתו של הנער. "אל תגיד לי שאתה מתרגש ללכת למסעדה עם... בלייז".
"מה? זה? לא. אני ממש לא מתרגש מזה" מיהר הארי לומר. "אני מתרגש מהמסעדה!" הוסיף לדבריו. "אתה הרי יודע שלא ממש יוצא לי לבקר במסעדות של קוסמים".
"כן..." מלמל רון. "שיהיה לך בהצלחה שם. אני מקווה שתחזור בחתיכה אחת".
"טוב שלא הגזמת"  אמר הארי ופנה לצאת מהחדר. עמוק בפנים הוא באמת קצת חשש מלצאת לדייט עם סלית'רני. רגע. הוא חשש מלצאת ל*דייט*? לא, לא. הוא סתם עייף. כן. זה הכל. 'דייט'...

~יום לפני כן~
"הארי, אני יכול לדבר איתך שנייה בצד?" שאל פרד כשיצאו מחדר המקהלה. הארי נעצר במקומו והפנה מבט לעברו. "אני רוצה שתיקח את זה" אמר הג'ינג'י והושיט לו כרטיס למסעדת הקוסמים הטובה ביותר בעולם.
"א...אני?" גמגם הארי. "מה אני אעשה עם זה?" הוא שאל.
"בוא נחשוב, הארי. מה עושים עם כרטיס למסעדה?" אמר פרד בציניות. "אני רוצה שתלך במקומי. זה נחמד שזכיתי, יותר נכון זכינו, אבל ממש לא מתחשק לי לבלות ערב שלם עם בלייז, ואם להגיד את האמת אני חושב שהוא יותר ישמח לבלות את הערב הזה איתך" הוסיף לדבריו והפעם בטון רציני. רציני בהתאם לרציניות של פרד וויזלי כמובן. הארי הביט בבלייז שנשאר לשבת במקומו על הכיסא בחדר וצפה בשיחתם מרחוק. הוא הביט חזרה בכרטיס, ואז שוב פעם בבלייז, וחזר על הפעולות האלה מספר פעמים עד שפצה את פיו בשנית. "שיהיה" מלמל לבסוף ויצא מהחדר עם הכרטיס.

~חזרה ליום הנוכחי~
הארי ובלייז עמדו בפתח המסעדה שנמצאה בהוגסמיד, ושם חיכתה להם המאחרת שלקחה מהם את הכרטיסים והכניסה אותם פנימה. "הנה השולחן שלכם" אמרה והחוותה לעבר שולחן זוגי שעמד במרכז המקום.
המסעדה הייתה מלאה וכמעט ולא היו מקומות פנויים. נראה היה שהרבה זוגות ומשפחות באו לחגוג כאן, שכן זוהי ללא ספק הייתה מסעדה מיוחדת במינה. לא היה בה הרבה דברים שונים ממסעדות אחרות שהארי הכיר, אבל היו בה דברים שונים ממסעדות קוסמים רבות בהן הוא ביקר. הדבר הבולט ביותר היה שפשוט לא היה שם שימוש בקסם כלשהו. האין זה מיוחד? מסעדת קוסמים, ללא קסם.
המארחת הזיזה את הכיסאות בשולחן, על-מנת שהארי ובלייז יוכלו להתיישב וקראה למלצרית שתבוא לטפל בבקשותיהם. "מה תרצו להזמין?" היא שאלה בקול עדין ופתחה את הפנקס לרשום. לאחר שסיימו להזמין היא הביטה בשניים במבט סורק ומיד הזדרזה לשאול, "תרצו יין?"
"אנחנו רק בני 14" השיב לה בלייז.
"הבנתי...." אמרה. "אולי תרצו אז שאוסיף אגרטל לשולחן? אולי אכבה את האור בשולחנכם למען האווירה? המון אנשים עושים את זה, אתם יודעים".
בלייז הביט בשולחנות סביב, ואכן רובם הוארו רק מאור חיצוני, דבר שללא ספק יצר תאורה די... רומנטית. "לא, תודה" הזדרז לומר לאחר שהבין לאן היא חותרת, והמלצרית פנתה ללכת.
"אתה הבנת מה היא רוצה?" שאל הארי שלא הבין את כוונתיה של המלצרית.
"היא חשבה שאנחנו..." החל בלייז לומר.
"שאנחנו..." חזר הארי על דבריו.
"נו שאנחנו... אתה יודע" אמר בלייז שפשוט לא יכל להוציא את המילים מפיו.
"יודע מה?" שאל הארי, שכנראה היה תמים מדי כדי להבין את כוונתו.
"היא חשבה שאנחנו זוג" פלט בלייז מהר, וכנראה חזק מדי, כי המסעדה השתתקה ולפתע כל המבטים הופנו אליהם.
"שאנחנו זוג?!" לחש הארי המופתע. "למה שהיא תחשוב דבר כזה?!"
"תסתכל מסביבך ותבין" אמר בלייז ועשה חיוך מאולץ לאחד האנשים שנעץ בו מבט.
הארי הביט סביבו וראה את הזוגות שיושבים עם אגרטל פרחים, שולחן חשוך ויין, ואז הוא הבין איפה הוא נמצא. "שמת לב שיש פה רק זוגות?" שאל הארי את בלייז.
"כן" מלמל. "אתה חושב שגם אנחנו צריכים להתנהג כמו... זוג?" שאל.
"אה... לא יודע" השיב הארי שהיה מבולבל מכל העניין. "כאילו... אם אתה רוצה"
"אה... אין לי בעיה" מלמל בלייז שכנראה לא הבין מה הוא מציע.
"טוב אז... אחנו זוג?" שאל הארי.
"כן... אנחנו זוג" השיב בלייז. "אני חושב" הוסיף.
"אז אחלה" אמר הארי במבוכה.
"כן... אחלה" אמר בלייז ב...מבוכה.
השניים הביטו זה בזה ושלחו חיוכים טיפשיים אחד לשני. זה היה מוזר לשניהם. הם זוג, אבל הם לא באמת זוג. זה הרי רק למסעדה, אז למה שניהם כל כך נבוכים? הם ישבו בשקט למשך כמה דקות ארוכות שנראו כמו נצח, עד שהמלצרית הגישה להם את האוכל והמשיכה לשאול אותם שאלות שקשורות בקשר הרומנטי שלהם. הפעם לפחות הם נענו בחיוב לרוב הדברים, מה שגרם למראה די מוזר במסעדה. שני נערים יושבים לארוחה רומנטית. שני יריבים מעמידים פני זוג. מזל שאף אחד שהם מכירים לא נמצא שם...

הפרק הקודם		הפרק הבא