ג'יני וויזלי בהוגוורטס

נראה שמסדרונות בית הספר התרוקנו במיוחד בשבילה. ג'יני הלכה לאט, מנסה למשוך את הזמן ולא להגיע אל המטרה. היא גררה את רגליה על הרצפה המבריקה, מביטה לצדדים.

אבל נראה שאי אפשר להימנע מהבלתי נמנע, כי ממש ברגע זה ג'יני נכנסת לכיתה הראשונה אחרי העיקול, והיא ריקה. כמעט ריקה. על השולחן שבקדמת הכיתה ישב אחיה הגדול, מוקף בערימות של ספרים עבי כרס.

בפליאה, הבינה ג'יני את השינוי שהתחולל באחיה. גם כשהיה רב עם הארי, או הרמיוני, כשעוד הסתובבו יחד, הוא לא היה קורא כשלא היה חייב. אבל עכשיו, הוא נראה כל כך שקוע בספרים שלו, שג'יני התחרטה על שנכנסה. היא צעדה אחורה אל הדלת, על קצות אצבעותיה, אבל הוא הבחין בה.

"ג'יני-" הוא התחיל, אבל היא קטעה אותו.

"תקשיב, רון- לא! בבקשה חכה! אני מתחננת! תן לי להסביר לך!" היא נעצרה והביטה בו. הוא שילב את ידיו ונאנח, והיא ראתה בכך סימן לכך שהיא יכולה להמשיך ולהסביר.
ג'יני לקחה נשימה עמוקה והסבירה.

"אתה מבין, רון, אחרי מה שקרה עם.. טוב.." היא ניסתה להסביר לו במבט, כדי שלא תצטרך לאמר את שמו של זה שהכאיב לה, ואת שמה של זו שהכאיבה לו. והוא הבין. הוא הנהן והיא המשיכה.

"אז אחרי מה שקרה, פשוט- לא היה טעם לחיים שלי. אתה לא ידעת עד אז, אבל אהבתי אותו. עוד מהרגע בו הוא שאל את אמא איך להגיע לרציף, אבל גם הוא לא ידע. בחג המולד דיברתי איתו. הוא הסביר לי דבר שגם אני לא ידעתי. הוא אהב אותי. אבל קרה מה שקרה, והוא כבר לא אוהב אותי. אז היה לי חבר מאז, מה שלצערי, התברר כבחירה כל כך לא נכונה!" היא ניגשה אליו והניחה יד על זרועו. הוא התנער ממנה, אבל פינה לה מקום לידו, משליך את הספרים מהשולחן. "אני רואה שלא השתנית לגמרי," חייכה. גם רון חייך, מעודד את ג'יני להמשיך ולדבר.

"אז מאז נפרדתי מפליים- אגב, תודה על העזרה, רק חבל שזו הייתה הדרך בה התבצעו הדברים- קרו לי כמה דברים משונים. מישהו שלח לי מתנות, מכתבים.וכשהגיעה אלי מתנה יקרה במיוחד, התעצבנתי. אז הלכתי לאיירון, הוא לומד בכיתה שלי. באותו יום, ראית אותנו מדברים על המתנות האלו וקיבלת רושם שגוי לגמרי. אז כשצעקת עלי, התעצבנתי. כל כך רציתי לברוח, אבל דארוק"- רון עיווה את פרצופו- "בבקשה, רון. דראקו חסם לי את הדרך. אז הייתי כל כך מעוצבנת, וזה כמו שרמוס אומר לפעמים. חיה לכודה תלחם, לא משנה באיזו דרך. הייתי חייבת להסתלק משם. אז עשיתי מה שעשיתי, בתקווה שהוא יזוז, ו-" היא השפילה את מבטה. "וכדי להוכיח לך שאתה לא יכול לשלוט בי. ואז קרה המקרה עם הפרחים. רצתי ממש לתוך היער האסור, וכשהוא ראה שנפגעתי, שאני כועסת, הוא רץ אחרי. כשראה אותי נכנסת ליער, הוא רצה לעצור אותי כי דאג לי, אבל איזו חיה התנפלה עליו."
על פניו של רון הופיע חיוך אפילו גדול יותר מהקודם, אבל ג'יני לא כעסה. היא הבינה. אבל הדמעות בכל זאת זלגו מעיניה. רון סובב את ראשו והביט בה, חיוכו נמחק כשראה את הדמעות על פניה.

"ג'יני, אני מצטער. כל-כך מצטער! באמת. אבל- אני עדיין לא מבין. איך זה קרה? איך הגעת לשם בכלל? למה? והכי חשוב לי- למה עשית את זה?" הוא לקח את ידה בידו הקרה.

"איך זה קרה..? אתה מבין, מהרגע שאחרי שיצאתי מהמרפאה בפעם הראשונה, הייתי מוצאת את עצמי מסתובבת ליד המרפאה, בכל זמן פנוי שהיה לי."

"אז זו הסיבה להיעדרויות שלך, מכל כך הרבה ארוחות?"

"כן," לחשה.

"אני לא מבין אותך ג'יני! איך זה שאת עדיין לא במרפאה?! למה ויתרת על כל כך הרבה ארוחות! אני באמת מתפלא שאת עדיין עומדת! את כל כך פזיזה וחסרת אחריות! את, לעומתי, לא השתנית, כנראה! או שאולי כן, את הרי אוהבת את מאלפוי..." על פניו הופיעה הבעה מיוסרת.

"אתה כנראה לא מבין. פשוט מצאתי את עצמי צועדת הלוך ושוב ליד המרפאה, שוב, ושוב ושוב! ובכלל לא השתניתי! לא. רק ההשקפה שלך עלי, היא זו שהשתנתה. איך הכל קרה, אתה שואל? באחת מהפעמים שבהן הסתובבתי ליד המרפאה ראיתי שהדלתות פתוחות, וראיתי אותו יושב שם. אז לא ידעתי שהוא אוהב אותי, ורציתי לשאול אותו למה הוא רדף אחרי לתוך היער. נכנסתי. דיברנו, הואו התגרה בי. אמר שאני לא לוקחת סיכונים, אבל זה לא חשוב. התעצבנתי, ונישקתי אותו. אבל גם אחר כך הוא המשיך להתגרות בי, אז נישקתי אותו שוב, והוא פשוט חיבק אותי ואני לא יודעת מה קרה. זה פשוט- היה. אתה מבין?"

כשג'יני מחתה את הדמעות מעיניה וניגבה את לחייה,הביטה בעיניו של רון. היא  ראתה שם כל כך הרבה כאב, שהוא הגיע אליה, בער בתוכה.
"את- את לא יכולה לספר לי את זה! את לא מבינה? בסוף את תפגעי! אני יודע!" זעק רון.

"ואיך, בדיוק, אתה יודע? קיבלת את הכישרון יוצא הדופן של טרלוני?" שאלה ג'יני בעוקצנות.

"ג'יני, בבקשה, תקשיבי לי. זה בדיוק מה שהיה לי ולהרמיוני!" הוא השתתק. אמירת שמה, היה דבר שהכאיב לו כל כך. ג'יני ליטפה את כתפו והרגיעה אותו. "זה בדיוק מה שהיה ביני ובינה ותראי מה קרה!"
ידה של ג'יני נשמטה מכתפו והיא החווירה. "אתה לא מבין. הוא שלח אותי אליך. לא רציתי לבוא אליך. פחדתי מהתגבה שלך כל כך. אבל הוא הכריח אותי. הוא אמר שלא יסכים לדבר איתי, ואפילו לא יסתכל עלי עד שאדבר איתך," היא קצת מרון, אבל הוא לא הרגיש. "הוא אמר לי, שאתה כבר שונא אותו, ושהוא לא רוצה שתשנא גם אותי בגללו. הוא אוהב אותי באמת, רון. הוא אמר לי את זה בעצמו, עוד לפני שסיפרתי לו איך אני מרגישה. זה נשמע לך כמו מאלפוי שאתה מכיר?"

רון חשב, וכשהבין שאין לו שום דרך להתנגד, נאנח. "בסדר, ג'יני. אני חושב שאת צודקת. אבל מה הוא הולך להגיד לסלית'רינים? הוא לא יוכל להתחבא מהמם לנצח, והרי את לא רוצה שהוא יתחבא, נכון? מה תעשי אם הוא יסתיר אותך, יתבייש בך?" רון חיבק את כתפיה והישיר מבט לעיניה. הוא דאג לה, היא יכל לראות את זה בעיניו.

"רון, אני ודראקו כבר נפתור עניינים קטנים כאלה בינינו. שיתוף שאר בני הבתים שלנו הוא הדדי, גם אני אצטרך לספר לגריפינדורים. הכל יהיה בסדר איתי ועם דראקו. אתה תראה." ג'יני חיבקה את רון, מנסה להכניס לחיבוק את כל מה שהרגישה.

רון חיבק אותה בחזרה וגיחך. "מוזר, ג'יני. אף פעם לא היית הילדה הטיפוסית, הרגשנית." הוא נחלץ מחיבוקה והביט בפניה היפים, צחק כשצחקה, וברח כשניסתה להכות אותו.

"חכה! אני עוד אחזיר לך!" צעקה אחריו כשיצא מהכיתה, מותיר אחריו צחוק מתגלגל.

בהקלה, יצאה ג'יני מהכיתה, חיוך פרוש על פניה המרוצים. 'לא אפגע בו שוב. לעולם'

"אני נשבעת" לחשה לעצמה, ומיהרה לעבר האולם הגדול, לפגוש את דראקו מאלפוי.

הפרק הקודם		הפרק הבא