כשהחיים מתהפכים

הבטחתי, ואני מקיימת. לא עוד פרקי בניים. קבלו את התחלת מסע החיפושים!!!!

ותגיבו לי בבקשה, והפעם יותר משניים, אחרת אני לא ממשיכה!

(סתם, סתם, נראה לכם? אבל באמת, תגיבו!)

"ביקרתי פעם בארמון של אבא." סיפר לי פרסי, כשליווה אותי בבוקר לעץ של תאליה, שם חיכו ניקו ודילן..

"איך הוא נראה?" שאלתי כמעט בחוסר עיניין, כשהמתח מפרפר בבטני עקב המסע.

פרסי משך בכתפיו. "יפה שם. אטלנטיס גדולה, והוא מולך על כולה."

"ויש לו עוד בנים, או משהוא כזה? אלים מולידים הרבה מפלצות." אמרתי, בוכנת את פרסי תוך כדי הליכה.

"הקקלופים, אני מניח. טייסון עבד שם עד לפני זמן קצר, כשיצא אחרי ספרי הסבילות עם אלה ורייצ'ל. הם שיחזרו לא מעט, אבל קול דלפי נפתח מחדש אז הם חזרו. בכול מקרה, יש לו בן אחד. קוראים לו טריטון, אני חושב ו - "

"וואו, וואו, וואו. תחזור אחורה. קוראים לבן שלו טריטון? כאילו, האבא של בת הים הקטנה?"

פרסי הביט בי במבט מבולבל.

"אף פעם לא ראית בת הים הקטנה?" שאלתי, כשאנחנו חולפים על פני הבניין המרכזי.

פרסי הניד בראשו לשלילה.

"לא משנה. בכול מקרה, בסרט אבא של בת הים - טריטון - הוא שליט אטלנטיס. והם כולם בתולי ים."

פרסי גיחך. "אולי הסרט על העתיד."

"כן, אולי." נאנחתי כשניקו ודילן הופיעו לעיניינו על הגבעה.

"קים תקשיבי. אני ואנבת' ננסה לפענח את הנבואה, אבל בינתיים תלכו במדבר. אתם ברשות אבל תתקשרי באיריס-נט מידי פעם. רק בשביל להגיד שאת בסדר."

"אל תדאג פרסי. ניקו כבר יצא ל'שטח' נכון? אני ודילן התאמנו. אנחנו  נסתדר."

הגענו לניקו ודילן הממתינים על הגבעה.

"יופי. זזנו?" שאל ניקו בחוסר סבלנות מובהק.

פרסי הזדקף. "אתם ברשות עצמכם מעכשיו. לא נוכל לעזור לכם. ניקו, ז'ול אלבר צריך רכב, נכון? צאו מהעיר עם המונית של האחיות האפורות. בכניסה יש מקום להשכרת רכבים. אתם לבד משם."

ניקו הנהן ופרסי צעד לאחור.

"ביי." אמרתי לו, ושלושתינו - אני, ניקו ודילן - צעדנו מחוץ לגבולות הקסומות של המחנה.

כשהגענו לכביש, דילן הוציא דרכמה. ניקו הסתובב אלי.

"היי, קים? זוכרת את היום הזה שהעברתי לך שיעור ביוונית ואת קראת 'סטת'י, או הרמה דיאבולס'?

הנהנתי. "זה אומר עצרי מרכבת האבדון." לא ממש רציתי להשתמש במילים האלה.

"טוב, הגיע הזמן להשתמש בהם." אמר דילן.

"אל תדאגי, לא נגיע לטרטרוס בדרך הקשה." הרגיע ניקו.

דילן זרק את הדרכמה לאספלט, וצעק - "סטת'י! או הרמה דיאבולס!"

הדרכמה שקעה באספלט, ואז, במקום במקום שהיא נחתה, התגבש עשן. כשזה נעלם,הייתה לפנינו מונית ישנה מאוד, כשהכיתוב 'מונית' מעל, מהבהב באור קלוש.

ממש לא ככה ציפיתי לראות את מרכבת האבדון.

נכנסנו פנימה. מבפנים, המונית הייתה עוד יותר רגילה, עם מושבים גבשושיים ושלוש נהגות זקנות מקדימה.

"רגע. מה?" מלמלתי והעברתי את מבטי על מושב הנהג.

לא טעיתי. שלוש הנהגות נדחקו למושב הקדמי והביטו בי במבט מפחיד.

קבלו תיקון - רק אחת הביטה בי. עינה סרקה אותי. שתי הזקנות הנוספות הביטו בי בארובות עין ריקות. מראם עורר טעם רע בפי. הכרחתי את עצמי לבלוע ולהתיישב בשקט במושב האחרון.

"נא לחגור חגורות בטיחות!" צחקה האמצעית כשניקו ודילן התיישבו. "אלא אם אתם רוצים להגיע לטרטרוס בדרך הקשה!"

"סופה!" נזפה הנהגת, שאחזה בהגה באצבעוציה הגרומות. "על תפחידי אותם!"

הבטתי בניקו במבט מאשים והסתובבתי לחפש את החגורות. מצאאתי שלשלאות חלודות שהשתלשלו מהכיסאות. עזבתי אותם וניסיתי לא להקיא.

"נותנים גז!" צרחה הנהגת, והמכונית האיצה.

נדחפתי בכוח למושבי ובהיתי בחלון, מנסה להשקיט את בטני הגועשת.

"שלום, כאן גנימדס,נושא גביע זאוס,וכשאני יוצא לקנות יין לאדון השחקים, אני לא שוכח לחגור גם מאחור!" נשמע קול מוקלט מהרמקולים. תהיתי אם זאת סתם בדיחה גרועה.

החזקתי בכוח בידית הדלת.

"רמזור אדום!" צרחה סופה, "חמה, תעצרי!" אבל האוטו, במקום לעצור, רק האיץ עוד יותר.

הוטחתי למושב חזק עוד יותר.

"ניקו?!..." צעקתי אליו.

"האחיות האפורות יודעות מה הם עושות! נראה לי." את החלק האחרון אמר בשקט כדי שלא אשמע, וזה לא הרגיע אותי במיוחד.

רחובות ובנינים חלפו בשניות על פני כשהמונית זגזגה בין המכוניות.

הספקתי לראות בחטף שלט גדול ועליו כתוב משהו. המונית נעצרה בסיבוב חורק במיוחד, ואני הושלכתי ללא רחמים על ניקו.

לדילן היה פחות מזל. הוא הושלך בכוח על החלון והזכוכית נסדקה.

"איה." שפשף את ראשו, בעוד אני ממהרת לרדת מניקו. 

"להתראות ילדים!" צחקקה סופה.

יצאנו במהירות מהמונית. חמה פתחה את החלון והביטה בכיוונינו בעיניים רפויות.

"תזהרי ילדה. אחיך רצוי בכמה מקומות לא נעימים!"

לפני שהספקתי לשאול על מה היא מדברת, המונית נעלמה בעננת עשן.

הבטתי בניקו אבל הוא רק משך בכתפיו. 

דילן הביט סביבינו. היינו בחניית השכרת רכבים של סי-סי-אם יד שניה.

ניקו הלך לעבר רכב סביר יחסית בצבע כחול. "נבחר את זה?" ובלי לחכות לתשובה, הניח יד על הקרקע.

הרגשתי שמשהו - לא מישהו - עובר באדמה אלינו.

לייד ניקו נוצר בור באדמה, ושלד אם בגדים מרוטשים של נהג מרוץ וכובע נהגים יצא משם.

נרתעתי בבהלה. דילן התנשף.

"תכירו את ז'ול אלבר. מתנת יום הולדת מאבא שלי. אני ליד הנהג!"

ובמילים אלו ז'ול אלבר פרץ את הרכב, התניע, ונכנסנו במהירות למושבים האחוריים.

"קדימה, אלבר." אמר ניקו וטרק את הדלת לידו.

וככה זינקנו לדרך עם נהג זומבי ידידותי למדי, לעבר מסע החיפושים הראשון שלנו.

הפרק הקודם		הפרק הבא