במשך אלף שנים

תודה לבטא שלי katherine221  :)
------------------------------
"הרמיוני", ג'יני חייכה לעברה של הרמיוני שעמדה מופתעת, ג'יני קמה מן הספה לחבק אותה למרות שעיניה החומות אמרו, ' אנחנו צריכות לדבר', היא התיישבה בשיקול רגליים. 
"למה את פה", הרמיוני שאלה מתעלמת באופן מובהר מן נוכחותו של רון שלא שם לב לכך ממש, 
"אמרת שנדבר אחר כך", רון דיבר במקומה של ג'יני 
"אני יודעת אבל לא דיברתי אחר כך במובן אמצע הלילה!", הרמיוני אמרה בחצי צעקה מתוסכלת ועייפה מאוד לפתע. "אני מצטערת" היא לחשה שהשתחררה שתיקה שמעולם לא הייתה בין שלושתם "אני עייפה... אתם יכולים לחזור מחר?". רון פתח את פיו בכדי לענות אבל ג'יני הקדימה אותו 
"רון ילך, אבל הרמיוני אכפת לך אם אשאר לישון אצלך?, הארי במשימה והבית ריק", לא היה הססנות בקולה של ג'יני, למה שתהיה בעצם 'אנחנו חברות טובות' הרמיוני הזכירה
לעצמה, אז למה היא מרגישה שזה כבר לא ככה?. 
"ברור שכן", הרמיוני הצליחה להוציא מעצמה חיוך, ברגע שפרץ געגוע לימים בהוגוורסט תקף אותה שם היא וג'יני דיברו כל הזמן.
רון הסתכל על שניהן וג'יני שלחה אליו מבט מלא משמעות והוא הלך לכיוון הדלת, חולף על פני הרמיוני ולוחש לה להתראות עם
חיוך חשוף שיניים, כמו שהוא היה עושה פעם. מבולבלת מעט היא התקדמה לכיוון חדר השינה שלה כשג'יני הולכת לשירותים כנראה מצחצחת
שיניים ומחליפה לפיג'מה כמו שעשתה באלפי הפעמים שהייתה פה, באותו הזמן הרמיוני הורידה את שמלתה הירוקה והחליפה לפיג'מה, היא
שמה את השמלה בקופסא, שם נח גם הפתק בכתב ידו של דראקו, הרמיוני העבירה את ידה על הפתק וסגרה את הקופסא במהירות ששמעה את דלת השירותים נטרקת. 
"הרמיוני עכשיו שאחי האידיוט הלך, את מוכנה להגיד מה קורה איתך?", ג'יני אמרה כשנכנסה והתיישבה על המיטה ועיניה החומות נעוצות בהתרסה. 
"למה את מתכוונת", הרמיוני שאלה ומתעלמת מן המבט של הרמיוני, 
"את יודעת למה אני מתכוונת הרמיוני", ג'יני נאנחה, "זה שאת נפרדת מרון אני מבינה, אף פעם לא חשבתי שאתם מתאימים אבל את ודראקו מאלפוי?"
הרמיוני הביטה בה בעיניים פעורות, לא היה לה מה להגיד אילו הן היו במצב הפוך היא הייתה מגיבה בדיוק
כמו ג'יני אבל הן לא. ג'יני תפסה את ידיה של הרמיוני ,"מיוני בבקשה דברי איתי", היא אמרה במבט מתחנן, הרמיוני הידקה את אחיזתה. 
"אני חושבת שאני אוהבת אותו", הרמיוני אמרה בלחישה ואז היא חזרה על זה בקול חזק יותר, 
"אני מבינה", ג'יני אמרה ועזבה את ידיה של הרמיוני אבל לא בצורה חסרת רגש או נבגדת, לא כמו שהארי התנהג כלפיה כשהוא ראה אותה ואת דראקו יושבים יחד.
"אני עייפה", ג'יני אמרה לאחר כמה רגעים, ונכנסה למיטה הגדולה שהתאימה לארבעה אנשים ולא לשלושה, הרמיוני הנהנה באכזבה ונכנסה גם מכבה את האור, היא
ציפתה לעצה טובה, מסוג העצות שג'יני יודעת לתת אבל היא קיבלה רק שקט, אולי זה מגיע לה?, אולי היא הייתה צריכה לדבר איתה מההתחלה, ולספר לה מה היא מרגישה.

 מוקדם יותר באותו ערב

 "ג'יני בבקשה, תנסי לדבר איתה, בבקשה ג'יני", רון ישב על ברכיו בצורה מתחננת בזמן שג'יני חובשת את פצעיה ממשחק הקווידיץ האחרון שלה, 
"רון אתה בגדת בה ואתה חושב שאני יעזור לך לחזור אלייה?", ג'יני שאלה תוך כדי שהיא שולחת בו את אחד ממבטי המוות שלה. 
"אני יודע", רון אמר בקול רציני ומושפל. "אבל זה דראקו מאלפוי, את יודעת כמה אני אוהב אותה, לורה הייתה טעות רק תעזרי להשיג הזדמנות נוספת", רון קם לעמידה ותפס את כתפייה של ג'יני בחוזקה 
"דראקו מאלפוי?", ג'יני חזרה אחריו המומה "אתה אומר שהם ביחד?", ג'יני שאלה מביטה בו במבט שרון לא הבין. 
"אני אומר שהם בהחלט הולכים להיות ביחד, בקצב הזה", ג'יני שיחררה את עצמה שמידיו של רון 
"אני אדבר איתה", ג'יני סיימה לחבוש את רגלה והטילה לחש פשוט שיזרז את ההתרפאות ורון חייך לעברה חיוך מלא תיקווה. 
"אבל זה לא בגללך", היא אמרה לרון לפני שסדרה את ערכת עזרה הראשונה שלה, 
רון הנהנן "תודה ג'יני בואי אחר כך נלך אליה" . 
"טוב", ג'יני לחשה בקושי לרון שיצא מבלי לשמוע את תשובתה, 'הרמיוני ומאלפוי', שתי השמות האלה הדהדו במוחה יחד עם זיכרון משנתה הרביעית 

-הזיכרון של ג'יני- 

ג'יני התהלכה בשקט, זה היה אחרי אימון של צבא דמבלדור וכולם התפזרו למעונות, טוב כמעט כולם צ'ו והארי נשארו בחדר
הנחיצות מתמזמזים או משהו בסגנון, היא העדיפה לא להתעמק בפרטים היא ידעה שהארי דלוק על צ'ו מהשנה הקודמת ולמרות שזה
הכאיב לה עדיף שלא לנסות לעשות משהו מטופש כמו להידבק אליו. היא העדיפה ללכת למטבח, לבקר את דובי ולטחון כמה חטיפים
ועוגיות שינחמו אותה. היא דיגדגה את האגס כפי שפרד וג'ורג' אמרו לה באחת הפעמים, נופפה לדובי, לקחה כמה עוגיות ויצאה מן
המטבח במהירות לפני שהגמדונים האחרים יציפו אותה בעוד דברים, בניגוד לרון היא לא אהבה לאכול כל כך הרבה. היא יצאה מן
המטבח עם יד מלאה עוגיות היא התכוונה ללכת ישר למעונות שם בטח השותפות שלה לחדר ישנות שינה עמוקה אבל אז היא שמעה
קולות מן השירותים של מירטל המייללת, הסקרנות שלה התגברה עלייה והיא נכנסה לשירותים כמעט מהופנטת. היא ראתה גוף מצטנף כנגד אחד
הקירות של השירותים רועד מעט, ומירטל לצידו מלטפת את כתפו בידה השקופה. 
"זה בסדר", מירטל אמרה לתלמיד הרועד שהיה כפול ממנה בגובהו, רק לאחר שהתקדמה כמה צעדים יותר לעבר שניהם היא שמה לב לשיער הבלונדיני הזהוב 
"מאלפוי?", ג'יני אמרה בהפתעה והפילה את כל מה שקיבלה מן גמדוני הבית. דראקו הרים את ראשו עיניו אדומות ונפוחות ושפתיו רועדות 
"את, אל תציקי לו", מירטל פקדה על ג'יני בקולה הצפצפני שהבחינה בה. 
"מירטל לכי בבקשה, נדבר בפעם אחרת", דראקו חייך לעבר מירטל באופן מפייס למרות שהיא עשתה פרצוף זועף ומלמלה משהו כהיא נכנסה לאחת מן האסלות ללא התנגדות מסויימת. 
"וויזלי", דראקו קם מן הרצפה וקולו שהיה לפני רגע חמים הפך להיות קר כקרח "אם תספרי על זה למישהו, אני-", ג'יני גיחכה לעברו וקטעה אותו 
"מה תעשה תוריד לי נקודות על כך שראיתי אותך בוכה? או שבעצם תדאג שאבא שלך ידע על זה". 
"לא", הוא ניקה את שאריות האבק מהרצפה שנדבקו לבגדיו, והבעת פניו השתנתה מעט מקרירות לעייפות "פשוט אל תספרי לאף אחד בבקשה". 
ג'יני פתחה את פיה בכדי להטיח בו תשובה מתחכמת אבל לא היה לה מה לומר, דראקו מאלפוי תמיד הקניט אותה ואת משפחתה היא לא ידעה איך להגיב כשהוא לא עשה זאת. 
בימים שלאחר מכאן היא המשיכה לבוא לשירותים של מירטל המייללת בשעות הלילה והוא המשיך להיות שם, עד שזה הגיע למצב שבו הם ישבו ודיברו עד שזה הגיע למצב שהיא פיתחה אליו רגשות. 
"אנחנו לא נוכל להיות ביחד", דראקו אמר כמעט צעק לאחר ששניהם כמעט התנשקו, יותר נכון שהיא כמעט נשקה אותו והוא התרחק ממנה במהירות כשהבחין בסיטואציה. 
"את גריפינדורית בוגדת דם, את אחות של האידיוט ההוא", הוא אמר בתסכול , הוא יצא מהשירותים וטרק את הדלת. היא נשארה עומדת שם המומה, היא לא חזרה יותר לשירותים. 
'אז למה, למה הרמיוני, למה הוא מסוגל להיות עם הרמיוני ולא מסוגל להיות איתי?', ג'יני נשכה את שפתיה בזמן שישבה במיטה לצידה של הרמיוני שכבר נרדמה, היא אהבה את הארי אבל הזיכרון הזה לא יכול לנטוש אותה. 


------------------------

* הערה קטנה - אני דיי מעצבנת כי אני אוהבת לדייק אבל פה לא עשיתי את זה אז רק שתדעו מירטל ומאלפוי אכן התיידדו
אבל זה קרה בספר השישי כשמאלפוי היה במצוקה נפשית כתוצאה מהמשימה שוולדמורט הטיל עליו- ובפאנפיק ציינתי שזה התרחש בשנתה ה4 של ג'יני (ספר 5).

אשמח לתגובות :)

הפרק הקודם		הפרק הבא