חצי פוסידונית

מזל טוב! כל הכבוד לכם!

עשרים מנויים על השבוע הראשון זה ממש כבוד:)

חח טוב אז תודה שאתם עדיין ממשיכים לקרוא גם אם אני משאירה אותכם יותר מידי במתח ותודה שלא רצחתם אותי מתי שאנבת' כמעט מתה:)

ואני חייבת להגיד מחיאות כפיים לאלבטרוז.. הניחושים שלך מדויקים מדי..!

טוב אז קריאה נעימה..

ותחפרו לי גם בתגובות וגם בהודעות.. סגרנו?

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

ריינה- מחנה יופיטר:

זה היה די הפתעה לראות שוב את אנבת' אחרי כל כך קצת זמן שנפגשנו, אבל שמחתי לפגוש אותה.

היא הגיעה במכונית, כשהנהג שלה הוא שלד.

"הכל- בסדר?" גימגמתי. זה היה מלחיץ מאד.

"היי ריינה," היא יצאה מהאוטו. "ביי, זול אוברול, או איך שלא קורים לך".

השלד היהן ונסע משם.

"מה זה היה?" שאלתי. לרגע חשבתי שהשתגעתי.

"הנהג הפרטי של ניקו. האדס השאיל לי אותו כנהג כדי להגיע לפה".

"טוב, ברוכה הבאה. מה אמרת? האדס?"

"אמממ..." היא אמרה, והתחילה לספר לי הכל.

"טוב," סיכמתי. "הגיע הזמן שתלכי לישון. אני ישלח את טייסון לקבל אותם."

הובלתי אותה לביתן שלי. הסברתי לה שנדאג להם ונספר להם את כל מה שהיא סיפרה לי שקרה בשאול.

אנבת' נרגעה. היא עצמה את עיניה. לחשתי לה: "שניהיה כולם יחד, אני יספר לך מה אני יודעת על שלושת האנשים האלה והנחש". לא נראה לי שהיא שמעה.

אבל אני פחדתי. לפי האגדות העתיקות שהסתובבו... לא חשבתי שהם אמיתיות. 

גייסון- הטירה של אפולו:

שמעתי צרחות אימים. פרסי.

"פרסי?" שאלתי אותו. הוא היה במצב גרוע.

הוא ישב על ברכיו, וטמן את ראשו בין שתי ידיו. הוא צרח בזעם, ודמעה בודדת זלגה על לחיו.

"לא! לא!" הוא אמר. לצידו ישבו הייזל, יד אחת שלה על גבו, וניקו. שניהם בכו איתו.

"מה קרה?"

"לא! לא! אנבת'!"

"היא- היא-?" שאלתי.

ניקו הינהן.

"לא! לא!" פרסי צרח. "אסור לה! היא הבטיחה!"

"פרסי," אמרתי בקול שקט.

הוא היה נראה משוגע לרגע.

"אם אנבת' מתה..." הוא אמר בקול רועד, "אין לי למה לחיות".

אם הוא היה עם כלי נשק, ללא ספק שהוא כבר היה הורג את עצמו.

"בבקשה, תלכו," אמרה אנני שבאה באותו רגע. "אני רוצה לדבר איתו, לבד".

הייזל לא רצתה לעזוב, אבל אני וניקו לקחנו אותה, ובכינו בצד.

אנבת'. היא מתה כדי להציל אותנו.

קטניס- בדרך בין בית הזאבים למחנה יופיטר:

קוראים לי קטניס אוורדין. אני בת 17. התמודדתי פעמיים במשחקי הרעב. אני חברה של פיטה. הנשיא סנואו והנשיאה קווין הרגו את פרים. אני הרגתי אותם. אמא שלי במחוז 4, עובדת בבית חולים. אבא שלי לא באמת מת, הוא אל. הוא מחזיק בחברים שלי. אני חייבת להציל אותם. יצאתי למסע חיפושים מסוכן כדי להציל אותם. אני יציל אותם. אנבת' מתה כדי להציל אותנו. אני חייבת לה. אסור לה למות כשאני חייבת לה. אני עוד מעט מגיעה למחנה החצויים. אני חייבת לעודד את פייפר. אני יציל אותם ויעודד את פייפר.

אנני:

"פרסי, אתה חייב להפסיק!"

"מה?" הוא שאל. "להיות בדיכאון כי החברה שלי מתה?"

"גם, אבל לא רק. אולי אתה לא מרגיש את זה, אבל לי תמיד היה קשר עם הים," אמרתי לו. הוא שתק. "אתה הטבעת שלוש ספינות. יש סערה גדולה בכמה חופים".

"איך את יודעת?" הוא שאל.

"אני לא יודעת איך, אבל אני יודעת. זה כנראה כוח שקיבלתי מפוסידון".

פרסי הפסיק את הסערות.

פייפר:

הרגשתי שאני נקרעת מעצמי. פיטה וקטניס ניסו לעודד אותי, והם הובילו למחנה יופיטר.

לא הצלחתי להוציא מהראש שלי את אנבת'. איך שהיא צחקה. איך שהיא הקריבה את עצמה כדי שנחייה. איך שהיא ידעה את התשובה לכל דבר. איך היא... איך היא חיה. ומתה. בגללי.

השתרכתי מאחוריהם. אני אולי הייתי אומללה, אבל כשראינו באופק את מחנה יופיטר הם צרחו בפחד.

קטניס טיפה על עץ, ואמרה: "הזירה."

פיטה הצטמרר.

"שוב?" הוא לחש בשפתיים יבשות.

"עיגול. נהר. מגורים."

"מלכודות?"

"הרבה."

"מה- מה אתם מדברים?" שאלתי בקושי.

"המחנה הוא כמו- הזירה. האחרונה," אמר פיטה במאמץ. "המלכודות כאן- הם ברמה".

"שעון. תיק-תק," קטניס ירדה למטה ושקעה בטרנס. "תיק-תק. קייטו. תרש', רו".

היא בכתה. פיטה הצטמרר.

היינו שלושה אנשים, כל אחד עם השריטות שלו. ממש צוות מנצח.

קטניס:

לא חשבתי על זה. אני חייבת להתרומם. לא על אנני, פיניק, רו, תרש', או כל מנצח אחר. חייבת להחזיק מעמד.

נשמתי עמוק.

"אני יודעת שאמרתי את זה הרבה בזמן האחרון," אמרתי, "אבל, אוי לא!" והצבעתי מולי.

פיטה ופייפר היו חיוורים.

"קילוקופ," אמרה פייפר בבהלה.

הפרק הקודם		הפרק הבא