חנונית? כבר לא...

וואו

אני חייבת להודות שהתגעגעתי המון המון, אני די מנסה לחזור לעצמי בגלל החיים העמוסים שלי.

אבל היי? באנו לקרוא ♥ 

אז קבלו פרק שנוצר בהמון אהבה וגעגוע.

~~

הארי:

השתדלתי להיראות רגוע ושלו, אך ללא הצלחה.

אלוהים... הדבר שפחדתי ממנו קרה, אדון האופל חזר והוא מחפש את בני.

הסיוט הזה לא יירדוף אותנו לעולם.

גירדתי בעצבנות את קצה שרביטי בתקווה לרעיון או ישועה מידי שמיים.

רון ניגש אליי, "אתה עצבני יותר מתמיד. אל תשכח שהוא נהנה מזה, הוא פה איפה שהוא וצופה בנו. תשתדל להיראות רגוע" גם על רון עבר הרבה, אחרי שפרד נהרג במלחמה הקודמת הוא לא היה מוכן לחשוב על מה ייקרה אם אחד מילדיו או ממשפחתו ייהרג. הדאגה והעצבנות נראתה על פניו, שני קמטים חרוטים למחצה הופיעו על מצחו, שקיות מתחת לעיניו ושיערו האדום הראה שיבה.

"אני לא יכול!" צעקתי בלחישה, "המחשבה על זה שאלבוס יעמוד מולו פנים מול פנים... הוא רק בן 16! הוא ילד! זה לא ייתכן!" המחשבות, הסיוטים, חוסר השינה והדאגה התפרצו ברגע אחד שרק אבא, אח וחבר לחיים כמו רון יכול להבין.

"להזכיר לך שנעמדת מול וולדמורט פנים מול פנים כבר בגיל 11?" רון חייך חיוך נערי וכואב בו זמנית. "להזכיר לך שאתה בגילו, במהלך המלחמה, רצית לדעת יותר מכולם ולא יכולת לראות שמסתירים ממך? אתה עושה לאלבוס את מה שעשו לך לפני 30 שנה"

שפשפתי את מצחי,"זה שונה...עכשיו אני אבא שמסרב לאבד את הילד שלו, אני אגן על אלבוס בכל מחיר" רון השפיל מבט, בטח הוא נזכר בהוריו בוכים על גופתו של פרד ודמעות עלו בעיניו.

"תשמע" רון הביט בי וקולו רועד "לא אני ולא אף אחד מהמשפחה ייתנו לאלבוס ללכת ולא לחזור" 

זה היה הרגע היחיד שהרשתי לעצמי להתפרק על כתפו של רון.

"הארי..." הקול הרך של רון השתדל להחזיר אותי למציאות בה אנחנו חיים, "אני מציע שתצא ותירגע" הנהנתי ובהליכה מהירה יצאתי מן החדר לכיוון משרדי שבמגדל גרינפינדור. 

שאפתי את האוויר הצח והבטתי לנוף המרהיב מהחלון, לא מאמין שבעוד פחות משבוע אנרכיה תשתולל במקום.

מזגתי לעצמי קצת וויסקי שארתור הביא לי בביקורו האחרון בלונדון, המשקה היה חריף אך מול הכאב הוא כמו סוכריה.

ירדתי שוב לחדר הנחיצות כדי לדבר שוב עם רון, סקורפיוס ניגש אליי,"איפה אלבוס?" שאל בדאגה.

"בחדר הנחיצות, קרה משהו?"התחלתי לחשוש שמשהו לא בסדר. 

"אנחנו גם רוצים להצטרף" מאחורי סקורפיוס הופיעו פרנק, זואי, סנדי, אמה, מקס, ג'יימס ורוז. 

"בשום אופן לא! את ילדים צעירים ולא צריכים להיות מעורבים במלחמה!" כל הסיוטים שלי מתגשמים, אסור שאף אחד מהם יתגייס למלחמה!.

"דוד הארי" רוז הגיחה מבין השורה, "לפי מה שכתוב כאן, במלחמת הקוסמים השנייה, שאתה הנהגת, תלמידי הוגוורטס מהשנה השנייה ומעלה יכלו להילחם." פי נפער, רואים שהיא קיבלה את שכלה של הרמיוני. סקורפיוס נשא בה מבט מעריץ. 

"כן, את צודקת" מלמלתי. 

"אז..." רוזי חייכה בחוצפה, "זה אומר שמותר לנו להילחם. לא?" 

גלגלתי עיניים, אני יודע שהורי הילדים נמצאים בחדר הנחיצות ויירצו כל כך שבניהם יילחמו ויביאו כבוד למשפחה, "כן". 

הם התקדמו במהירות לעבר החדר, "ג'יימס אתה נשאר איתי" 

"אין מצב" ג''ימס גיחך "אני הולך להילחם" 

"אתה לא!" צעקתי

"אני כן!" הוא השיב בלחישה שחדרה עמוק. 

"אתה ילד קטן!"

"אני בן 17!" פניו האדימו מכעס "אין לך זכות כבר להגיד לי מה לעשות ומה לא!" 

"מספיק שאני, אלבוס ואימא נלחמים"

"בטח שזה מספיק! תמיד אהבת את אלבוס יותר! טיפחת אותו יותר! מה אתה צריך אותי?! אני סתם נטל בשבילך ותמיד הייתי!" עיניוט נצצו מדמעו. הוא צודק, העדפתי את אלבוס יותר מאשר את ג'יימס. אין לו מושג כמה שאני מצטער.

"אני לא מוכן לשלוח לשם שני בנים! זה או אתה או אלבוס!" 

בזה הרגע ג'יימס חיבק אותי כמו שמעולם לא חיבק.

"אני מצטער" קולו רעד, חיבקתי אותו בחזרה, "אני לא יודע מה הייתי עושה אם הייתי מאבד אחד מכם, שנים זה כבר טירוף"

"אתה צודק"ג'יימס עמד מולי, "אני אשאר פה"

הפרק הקודם