עשן ומראות

 תודה על התגובות לפרק הקודם.אני שמחה שיש תואוריות, נראה אם אני בכל זאת אצליח להפתיע בהמשך (;

פרק 10:

מהלך של ג'נטלמן

רוח חורפית קפואה נשבה על פני מדרגות האבן החשופות של המוזיאון הלאומי של ניו- יורק. הדגלים התלווים שבאכסדרה התבדרו ברעש מחריש אוזניים שעמעם אפילו את המולת העיר הלילית. ענני גשם כבדים הסתירו את הירח, טובלים בהשתקפות אורותיה התמידיים של ניו יורק, נותנים מחסה לדמות שטיפסה על הפיגומים המנוקדים טיפות גשם של האגף הנתון בשיפוצים.

רג'ינה משכה את עצמה אל משטח העץ ועצרה לרגע לעסות את כפות ידיה הנתונות בכפפות, שלא הגנו עליה מפני קור הברזל של הפיגומים, לפני שהוציאה את שרביטה מהתא שבחגורתה ובחנה את החלון המיושן שבקיר מולה. לא היו שם הגנות קסומות, ולמראית עינה המיומנת, גם לא מערכת אזעקה. היא פרצה את המנעול בקלות וחמקה אל אולם ריק ומסויד, מלא חביות צבע וקרשים. הבהוב קלוש של אור אדום במסדרון הצהיר על קיומה של מערכת אבטחה כל שהיא. רג'ינה עטפה את עצמה ערפל בלתי נראה ומחשמל ששיבש את פעילותיהן של מערכות חשמליות סביבה.

מוגנת מפני המצלמות והחיישנים, היא יצאה אל המסדרון ועשתה את דרכה אל המדרגות שיובילו אותה אל האגף המאובטח של המוזיאון. כצפוי, היא הבחינה בצלליתו של שומר באולם שהציג ציורי שמן ענקיים. היא שילחה ניצוץ חיוור משרביטה אל קצהו השני של המסדרון, והתרכזה היטב. מתוך נבכי זיכרונה הצטלטל בבניין הדומם צלצול של טלפון נייד. השומר נבהל ויצא מייד לכיוון הצליל, סוקר את החלל בעזרת פנסו ומפספס לחלוטין את רג'ינה, שצפתה בו מהצד השני של המסדרון. בחיוך של שביעות רצון היא חצתה את המסדרון הבלתי- שמור וחמקה אל חדר המדרגות.

היא טיפסה שתי קומות וחצתה כמעט את כל האגף העתיקות מתקופת הברונזה כששמעה קולות משוחחים מתקרבים לעברה. היא חמקה מייד אל אולם קרוב והסתתרה מאחורי תצוגה של כלי חרס.

הקולות התקרבו. צעדים של שני גברים בנעלי עור יוקרתיות הדהדו במסדרון. אור הבהב; שני כדורי אור כחלחלים סקרו את האיזור. קוסמים.

רג'ינה עצרה את נשימתה. היא הסוותה כל סימן לקיומה, קסום או לא – האטה את קצב ליבה, את נשימתה, מרוקנת את ראשה, כמו שפרימרוז לימדה אותה מבלי להרפות בשבועות האחרונים.

כדורי האור טיילו מסביב לחדר. רג'ינה ניצלה את כל קור רוחה וכוחה כדי לא לאבד ריכוז. אחד הכדורים חלף מול התצוגה, הקיף אותה ונעצר לרגע מולה. אבל לפני שהיא הספיקה לחשוב שמשהו השתבש ולהרוס הכל, הוא עזב אותה והמשיך הלאה.

הקוסמים התרחקו מבלי לחשוד בדבר. רג'ינה פלטה אנחת רווחה דוממת. פרימרוז הבטיחה לה שהיא מוכנה למשימה, למרות שהיא עצמה פקפקה. היא לא האמינה שלימודים של כמה שבועות יביאו אותה לגבור על קוסמים מיומנים ממנה בהרבה. אבל כמו תמיד, איך שהוא, פרימרוז צדקה לגביה.

היא יצאה ממחבואה בדממה והמשיכה במבוך תצוגות הזכוכית לעבר יעדה.

היא לא נתקלה בעוד קוסמים, רק בשומרים מוגלגים שקל היה לה לפנות מהדרך. לבסוף היא הגיעה אל הקומה החמישית הסגורה למבקרים באגף הישן. מערכות האבטחה המוגלגיות שם היו מתקדמות יותר, אבל לא משהו שרג'ינה לא יכולה הייתה לעבור בקלות. ובכל זאת, היא היססה לנוע; פרימרוז אמרה שהמקום ישרוץ קוסמים, ולמרות זאת, היא נתקלה רק בשניים. יכול להיות שפרימרוז הגזימה בהערכתה לגבי הפריט הקסום? או שאולי לרג'ינה פשוט יש מזל?...

היא עשתה צעד אחד במסדרון כשצליל רטינה מצמרר הבהיל אותה. היא קפאה על עומדה, לא מבינה את פשר הרעש המוזר והמפחיד. מישהו התקרב. היא חמקה בחזרה אל המסתור של פיר המדרגות, נצמדת אל הקיר.

היא ניסתה להבין מי מתקרב אבל לא הצליחה לזהות את הרעש. יותר מכל דבר, הצעדים המתקרבים נשמעו כמו נקישת פרסאות סוסים...

הרטינה נשמעה שוב, וצלצול שלשלאות. מישהו דיבר בשפה שרג'ינה לא הבינה.

הסקרנות והפחד לא אפשרו לה לעמוד בשקט. היא הציצה בזהירות מעבר לפינה. מה שהיא ראתה הדהים וזעזע אותה.

בהצטלבות המסדרונות עמדו שלושה קוסמים בגלימות, כל אחד מהם אוחז בקצה שרשרת ברזל היטב בידיים עטויות כפפות. השלשלאות היו מחוברות אל אזיקים עצומים שנכרכו סביב צווארו וזרועותיו של יצור ענקי ומפחיד. גופו היה גוף אדם ענקי ושרירי, וראשו היה ראש פר שחור בעל קרניים מבריקות וחדות. אפו השחור והגדול רחרח את האוויר בעצבנות, מדי פעם פולט את הרטינה החייתית העצבנית שלו. עניו היו גדולות ושחורות, מלאות כעס חייתי.

היצור נענע את ראשו ופתאום הוא הסתכל היישר ברג'ינה. היא נצמדה אל הקיר באימה, מקשיבה לרטינות, שהפכו זועמות יותר. הוא ראה אותה – לא ייתכן שלא.

בדיוק כשחשבה מה יעלה בגורלה בידיו של היצור הזה, צליל דנדון השתיק את הקוסמים המפטפטים בשפה זרה. קול גרירה של פתיחת דלת מעלית נשמע. רג'ינה הציצה החוצה שוב, לא עומדת בפני הסקרנות. המעלית שמאחורי היצור נפתחה, מאירה אותו באור לבן מכאני. היא הייתה ריקה.

זו הייתה ההזדמנות שלה. היא חמקה החוצה בריצה דוממת וקפצה אל המסדרון הנגדי. הקוסמים חזרו לדבר, ורעש הפרסאות של היצור העיד בברור שהם מתקרבים אליה לבדוק מה הרגיז אותו. רג'ינה התחילה לרוץ.

היא ידעה שזה מסוכן, שהיא יכולה להיתקל בקוסם או שומר מוגל, שכל אחד יכול לשמוע את נשימותיה בדממה המוחלטת של המוזיאון. אבל יותר מהפחד להיתפס שלט בה הפחד מפני היצור המפלצתי.

היא ביצעה כמה פניות אינטואיטיביות ומצאה את עצמה מול המעלית הפתוחה לרווחה. הקוסמים והיצור לא היו שם, ללא ספק ממשיכים בחיפושים במסדרון אליו ברחה. היא המשיכה לרוץ, יודעת שהם קרובים מאחוריה.

היא חלפה במסדרון המשרדים. כל דלתות הזכוכית היו סגורות, מכוסות תריסים. לא היה שם איש. תוך כדי ריצה היא נטרלה מצלמה שהייתה מכוונת אל הדלת האחרונה במסדרון, פקדה על המנעול להיפתח, ורצה פנימה בתשוקה לסיים את משימתה לפני שתילכד.

המשרד היה חשוך, מלא ריח של עור שעלה מהספות היקרות. רג'ינה הלכה ישר אל פינת החדר, שם המודיע של פרימרוז דיווח שנמצאת הכספת. היא נגעה בטפט הקריר בכפות ידיה, אבל לפני שהספיקה להבין מה קורה פתח בקיר נפער וחשף קוביית זכוכית. האור שבתוכה נדלק לכבודה. היא הייתה ריקה.

"מחפשת את זה?"

ליבה של רג'ינה כמעט פרץ מתוך חזה מרוב בהלה. היא סבה בשרביט שלוף, ידה השנייה נשלחת מתוך הרגל אל אקדחה. אדם ישב בחשכה בכיסא שמאחורי שולחן העבודה. האור הקלוש שהגיע מהחלונות הבהיק על פני משקפיו ועל אבני החן בענק שהציג לפניה.

רג'ינה נאנחה בהקלה כנה וקיללה, מרפה את שריריה המעקצצים מרוב אדרנלין.   

הארי, שמשום מה מצא את כל המצב משעשע, גיחך והתנדנד מעט בכיסא המשרדי. רג'ינה קיללה אותו באופן אישי.

"עדיין לא למדת להפסיד בכבוד, אני רואה," הארי אמר בהגהה הבריטית המרגיזה שלו.

"זאת לא תחרות!" רג'ינה השיבה בכעס.

מאז שהארי גילה מה עסקיה של פרימרוז הוא שם לו למטרה לסכל כל משימה שהיא נתנה לרג'ינה. היא הייתה צריכה להתרגל כבר, רק שהפעם היא באמת לא ציפתה למצוא אותו שם. המשימה הזו הייתה שוד אמיתי, וחמור במיוחד. היא עשתה הכל כדי שהארי לא יגלה אף פרט במשימתה. ובכל זאת, הינה הוא היה, אוחז בענק של המלכה נפרטיטי כאילו הוא היה תכשיט זול. היא לא ציפתה ממנו ללכת כל כך רחוק כדי למנוע ממנה להרשים את פרימרוז. הכעס המוכר כלפיו בעבע בה, ובאותו הזמן הייתה שם גם אותה תחושת סיפוק נעימה, שאכפת לו ממנה מספיק כדי לעשות הכל שהיא לא תפשע, גם אם זה אמר לפשוע בעצמו.

"זה היית אתה, נכון?" היא אמרה, החלקים מתחברים בראשה. "אתה הפעלת את המעלית."

"עשיתי הרבה יותר מזה," הארי אמר, מסובב את הענק באור בין אצבעותיו. הוא התייחס לעניין בקלילות מוזרה. רג'ינה חשדה שהוא מעט שיכור. "עשרות קוסמים נשלחו לשמור על הענק של נפרטיטי, לא רק מהמעוצה של ניו- יורק. למרבה הנוחות, רובם מנסים לתפוס פורץ שניסה להיכנס מהכניסה הראשית וכרגע מסתתר במדשאות."

רג'ינה פלטה אנחה. הארי לעולם לא הפסיק להפתיע אותה. פרימרוז אמרה לה שהוא אחד הקוסמים המוכשרים ביותר בדורו, אבל היא חשבה שזו הייתה רק צורת דיבור, לא עובדה ממשית.

"אתה לא יאומן," היא אמרה בלהט. "עשית את כל זה רק כדי שאני לא אצליח במשימה?"

"בהחלט," הארי השיב בלי היסוס. "הייתי יכול לרמוז להילאים שמרגלת צעירה ושאפתנית מנסה להניח את ידיה על הענק, אבל אני מעדיף להיות זה שיתפוס אותך. אני חושב שגם את מעדיפה זאת ככה."

רג'ינה הרגישה שהיא מסמיקה, לא בטוחה למה. "אני לא... לא משנה." היא התכוונה לומר שהיא לא מרגלת, אבל באמצע המשפט הבינה שאין בכך טעם. הארי היה מרוצה מידי מההישג שלו בשביל להקשיב.

הארי קם, זרק את הענק באוויר ותפס אותו. רג'ינה נמתחה. פרימרוז הסבירה לה שלענק יש כוחות קסם אדירים, והארי השתעשע בו כאילו היה צעצוע פלסטיק.

"אל תדאגי," הוא אמר, עוקף את השולחן. "זה זיוף."

"איך אתה יודע?" היא דרשה לדעת בזמן שניגש לעברה.

"בדיקה פשוטה. לא צריך להיות גאון בשביל לבצע אותה," הארי השיב. רג'ינה לא התיקה ממנו את מבטה, גם כשעבר לעמוד מאחוריה. "כמובן שזה בלתי אפשרי לעבוד על כל כך הרבה קוסמים מיומנים. הענק האמיתי קיים איפה שהוא, בטוח בהרבה מהזיוף שכולם חומדים. כל השומרים האלה הם בסך הכל הסחת דעת."

רג'ינה הייתה המומה מכדי להתנגד כשהארי ענד את הענק לצווארה. הזהב הכבד המשובץ אבני חן היה קר כנגד העור החשוף של צווארה, אך התחושה המצמררת באמת הייתה של קצות אצבעותיו של הארי על עורפה.

"זה הולם אותך."

המילים שנאמרו בקול רך הזכירו לה איפה הם נמצאים. היא הורידה את הענק כאילו הייתה מתנערת מחרק, מרגישה שהחדר חם בצורה יוצאת דופן.

"תפסיק את זה," היא נזפה בו.

היא ציפתה שהוא יתנצל, אבל הוא לא עשה זאת. הוא חייך אליה כאילו חשב שהיא לא באמת מתכוונת לזה. ואולי היא באמת לא רצתה שיפסיק.

רעש מחוץ למשרד קרע את חוט מחשבתה. לא נראה שהארי שם לב שמשהו לא כשורה. "מישהו בא," היא אמרה.

הארי הסתכל לעבר הדלת. כעת זה היה ברור; חצי תריסר זוגות רגלים התקרבו אליהם במהירות.

"זמן ללכת," הוא אמר, תולש את הענק מידה. הוא ניגש אל השולחן ולפני שהיא הספיקה להבין מה הוא מנסה לעשות, הוא זרק עליה את גלימת ההעלמות שלו ודחף אותה לפינה המרוחקת של החדר.

לאחר רגע הדלת נפתחה בעוצמה. אלומות אור קרעו את החשכה, מאירות את הארי עומד במרכז החדר כשהענק בידו. רג'ינה צפתה במתרחש מהצד בבחילה גועה. הארי עמד לקחת את האחריות על הפריצה.

קוסמים בגלימות התפרצו לחדר בשרביטים שלופים.

"תניח את הענק על הרצפה! ואת השרביט!" הם צעקו עליו, כאילו לא עמדו איתו באותו החדר.

הארי רכן ועשה כדבריהם בקור רוח מושלם. אז הוא הזדקף וכדי להשלים את ההצגה הניח את ידיו מאחורי ראשו.

הקוסמים הקיפו אותו בעודם שומרים על מרחק בטוח מהענק. כמו רג'ינה, לא הייתה להם סיבה לחשוד שהוא מזויף. אחד מהם סילק את הכובע מעל ראשו של הארי, חושף פניו לאור.

באותו הרגע נדמה שכל ההתרחשות קופאת. הקוסמים בהו בו בחוסר אמונה.

"הארי?..." אחד מהם, שעמד בשולי הקבוצה, מלמל בתדהמה. לאור השרביטים רג'ינה הבחינה שהוא גבוה במיוחד, פניו הלבנות העטויות תדהמה מנוקדות נמשים.

"היי, רון," הארי השיב בקלילות, כאילו הם נפגשו במקרה בפאב ולא בזירת פשע. "נחמד לראות אותך פה."

***

הם הושיבו אותו בחדר משושה מוצף אור לבן שכל קירותיו מכוסים מראות. הפריטים היחידים היו שולחן וכיסא עם שלשלאות, אלו נקשו לעברו באיום כל כמה רגעים, כמתריעות שאפילו אם שמו הארי פוטר, מספיק שהוא יעשה מהלך חשוד והן יכבלו אותו.

הוא לא ידע כמה זמן ישב שם וחיכה. הקוסמים מהמועצה של ניו- יורק לקחו את השעון שלו, ובחדר המראות היה בלתי אפשרי לדעת האם השמש כבר זרחה.

הוא תיאר לעצמו שהם מנסים להחליש אותו, לגרום לו לספר להם הכל. הוא התמתח, השפעת האלכוהול פגה ומותירה עייפות. הוא היה נותן הכל בשביל כוס קפה. חבל שהם לא הבינו שאין לו שום דבר להסתיר.

הוא לא ידע כמה זמן עבר עד שהדלת נפתחה. רון והילאי מתלמד נוסף, שניהם לבושים גלימות טורקיז שהתנגשו באופן נורא עם צבע שיערו של רון, נכנסו בשתיקה. ההילאי הזר התייצב ליד הדלת, ורון ניגש אל השולחן והניח מול הארי כוס קפה שחור.

הארי חייך אליו. רון עשה ניסיון לחייך בחזרה, אבל לא בדיוק הצליח. הארי שמח לראות אותו, אבל הוא ידע שקשה לחברו לראות אותו אחרי כל כך הרבה זמן. אחרי שג'יני נפרדה ממנו והריב המר עם הרמיוני היה קשה להסתכל לו בעניים. הוא לא האשים אותו, הוא היה צריך לקחת את הצד של חברתו ואחותו. הוא לא נטר לו טינה. הוא רק תהה האם הוא קרא את הכתבות הסיפוריות שפירסמו עליו 'בנביא היומי', והאם הוא האמין למשהו שכתבו שם.

הדלת נפתחה שוב. רון ניגש לעמוד בצד השני של הדלת, בעוד פיטרסון ומכשפה נוספת (הארי לא היה בטוח, אבל חשב שהיא הייתה בין הקוסמים שניסו לעצור אותו בביקורו האחרון במועצה) ניגשו לעמוד מול השולחן.

הארי לגם ארוכות מהקפה. "בוקר טוב," הוא בירך אותם. "זה בוקר, נכון?"

"היית צריך לקחת את המשימה שהצעתי לך, אדון פוטר," פיטרסון אמר לו, ידיו מאחורי גבו. "הדבר המסוכן ביותר לקוסמים כמוך הוא שעמום."

הארי גיחך. למעשה, פיטרסון צדק. בשבועות האחרונים הוא באמת סבל משעמום כבד.

"אתה צודק," הוא הודה. "באמת הייתי משועמם לאחרונה. בגלל זה התחלתי לבלות במוזיאון הלאומי. יש שם הרבה מה לראות. באחד הביקורים שלי שם מנעתי מאחד החוקרים המפורסמים של המוזיאון להשליך את עצמו מהגג. כאות תודה המנהל הזמין אותי למשקה. דיברנו על הפריט החדש של המוזיאון, הענק של נפרטיטי. הוא מפורסם מאד גם בעולם המוגלגים, מסתבר. כהוקרה על השירות שעשיתי למוזיאון הוא העניק לי מפתח, כדי שאוכל להסתכל על הענק בפרטיות מתי שארצה, בלי שהמון המבקרים יפריע לי. הוא נמצא עם הדברים שהחרמתם, יחד עם כרטיס שמכיל את כל פרטי האבטחה של הכספת, זה מאפשר לי לפתוח אותה כאוות נפשי. אתם תגלו שהם פותח את דלת המשרד של המנהל ואת הכספת בלי שום בעיה."

פיטרסון והמכשפה היו חסרי מילים. מאחוריהם, רון כיסה את פיו ונע מעט. פיטרסון סב וסימן לו ללכת להביא את חפציו של הארי.

"ממתי הילאים של משרד הקסמים מקבלים פקודות מהמועצה של ניו- יורק?" הארי שאל.

הם לא טרחו להשיב לו. המכשפה אמרה, "אם יתברר שאתה משקר – "

"אני לא משקר," הארי הבטיח לה. "הייתי אפילו מעיד תחת השפעת ווריסטרום, רק שאני לא סובל את הטעם, והמפתח שברשותי ינקה אותי מכל אשמה. בסך הכל הלכתי להסתכל על הענק."

"באמצע הלילה?" המכשפה דרשה בחשדנות.

"אני סובל מנדודי שינה."

פיטרסון והמכשפה החליפו מבטים.

לאחר רגע רון חזר עם ארגז. אחריו נכנס קוסם נוסף. הוא היה רזה וגבוה, בשנות הארבעים לחיו. באופן מוזר, כל שיערו היה אפור לחלוטין. הוא לבש חליפה כחולה כהה מפוספסת פסי כסף דקיקים ונעלי עור מחודדות. הוא יישר את עניבתו האדומה בקלילות וניגש ללחוץ את ידיהם של פיטרסון והמכשפה. אז, למרבה ההפתעה, הוא שלח את ידו לעבר הארי.

הארי קם והשלשלאות צלצלו באיום.

"זה בסדר," הקוסם אמר בשלווה, ולמשמע קולו בלבד השלשלאות חזרו להיות דוממות.

הארי לחץ את ידו, שהייתה מקושטת טבעת. הוא בחן כל פרט בהופעתו, מעניו הבהירות עד קו סנטרו, לבושו ויציבתו. משהו בו היה לא שגרתי, רק שהוא לא הצליח להבין בדיוק מה.

"תענוג להכיר אותך, אדון פוטר," הוא אמר. היה לו מבטא מזרח אירופאי. "יוליוס דה- לסקין, מומחה לחפצי קסם עתיקים מטעם פדרציית הקוסמים הבין- לאומית. אני מצטער על קבלת האורחים. שוחחתי עם מנהל המוזיאון לפני רגע קצר. הוא סיפר לי שאתם חברים, ושניתנה לך גישה מלאה אל משרדו. אדון פיטרסון, אתה יכול לשחרר את אדון פוטר."

פיטרסון נראה כועס למרות שעשה ניסיון להסתיר זאת. הוא סימן לרון להחזיר להארי את חפציו. הוא לקח את השעון שלו, את שרביטו, את המפתח של מנהל המוזיאון וכבש את הכובע שלו.

"נעים להכיר אותך," הוא אמר ליוליוס דה- ליסקין, שחביבותו הייתה מחשידה, ופנה לעבר הדלת. רון וההילאי השני יצאו אחריו.

"לעזאזל," רון קילל כשהדלת נסגרה אחריהם. "כל הסיפור הזה נשמע כאילו המצאת אותו באותו הרגע. אתה רוצה להגיד לי שזאת האמת?"

הארי גיחך. "כן, אני יודע איך זה נשמע. אבל באמת ביליתי הרבה זמן במוזיאון בזמן האחרון, והעניינים התגלגלו. אתה יודע שיש לי נטייה להיות במקום הנכון בזמן הנכון."

רון נענע את ראשו. "לא יאומן..."

ההילאי השני הסתכל ביניהם. הארי החליט להתעלם מקיומו החטטני וטפח על כתפו הענקית שלו רון. "אתה יכול לצאת להפסקה? עבדת כל הלילה."

"בטח. תן לי רק להגיד לאחראי שלי."

הארי חיכה במסדרון עד שרון יחזור. הוא צפה בו צועד לעברו בצעד רחב, זקוף וגאה בגלימת ההילאים שלו. הפנים המנומשות שלו עוררו בהארי שמחה שלא חש כבר זמן ארוך. עד אותו הרגע הוא לא הבין כמה התגעגע לחברו, שהיה כמו אח בשבילו. הוא הרגיש החמצה על שלא כתב, ובו בזמן החיוך של רון הבהיר לו שהוא כבר סלח על הכל.

הארי אחז בכתפו והתעתק לדירתו, משתוקק להשלים פערים. הם הופיעו בסלון, שהיה מוצף אור בוקר חורפי. למשמע צליל הפקיקה רג'ינה, ששכבה מכווצת על הספה, זינקה לרגליה. נראה בברור שהיא בדיוק נרדמה.

"מה קרה?" היא שאלה, מסתכלת בין רון לבין הארי במתח. "מה הם הולכים לעשות לך?"

"כלום," הארי השיב בקלילות, פונה לעבר המטבח. "לא ציינתי שהיה לי מפתח?"

רג'ינה פתחה את פיה ואז סגרה אותו. היא נראתה קרועה בין הרצון לצחוק לבין הרצון לתת לו אגרוף בפרצוף.

"זה החבר שלי מבריטניה, רון," הוא הציג את רון בפניה בזמן שחיפש מצרכים לארוחת בוקר. "רון, זו רג'ינה." הוא לא ידע באילו תארים לתאר אותה. הוא ראה בה חברה, אבל הפגישה המחודשת עם רון ערערה זאת מעט; הוא כנראה היה לבד יותר מידי זמן אם חשב שרג'ינה הייתה חברתו. אבל היא גם לא הייתה אויבת. הוא לא בדיוק ידע מה היא הייתה עבורו.

רון לחץ את ידה במבוכה ברורה ופנה להתנדנד על כריות רגליו בעצבנות, בוחן את הדירה.

"פה אתה גר?" הוא שאל. "זה מאד..."

"מוגלגי?" הארי השלים אותו בזמן שהדליק את הכיריים.

"כן," רון הסכים בהשתאות, פונה להסתכל בתדהמה בנוף העירוני שהיה זר לו לחלוטין. "בחיי... ידעתי שיש המון מוגלגים בעולם, אבל... זה מדהים..."

רג'ינה הסתכלה בגבו בגבה מורמת.

הוא פלט צחוק. "אבא שלי יהיה בעננים אם הוא יראה את זה..."

הארי שקל את מילותיו לבסוף אמר, "הוא ביקר אותי לפני כמה שבועות."

"אני יודע," רון אמר. "הוא סיפר לי שהספקת להסתבך פה בצרות. כולם יתפוצצו מצחוק כשאני אספר להם איך התעלית על עצמך הפעם."

הארי גיחך אבל בתוך תוכו חש חמיצות כשדמיין איך רון מספר את סיפור הלילה הזה למשפחתו. הוא דמיין את תגובותיהם של גברת וויזלי, ג'ורג', ג'יני, אנשים שהיה רגיל לראות באבל תמידי. היה קשה לו לחשוב שהם יהנו מהסיפור.

הוא שינה נושא בכך ששאל את רון על האקדמיה להילאים. הם דיברו על חוויותיו שם עד שהאכול היה מוכן, ואז הם התיישבו סביב השולחן. בהתחלה רג'ינה היססה להצטרף, עד שהארי סימן לה לבוא.

"תאכלי משהו, לפני שרון מסיים את הכל."

משם נושא השיחה התגלגל אל הבישול של גברת וויזלי והסעודות בהוגוורטס, ומשם אל קווידיץ' וזיכרונות מהימים הטובים בבית הספר. כל אותו הזמן רג'ינה לא אמרה מילה, רק הקשיבה בעודה אוכלת בצמצום.

רק כשהיא הלכה להשתמש בשירותים (הארי חשד שהיא בעצם הלכה לעשן) והארי ורון נרגעו מהצחוק המתגלגל שעלה מהם כשנזכרו איך הרמיוני החטיפה לדראקו מאלפוי בשנה השלישית, הם שקעו בשתיקה הראשונה מאז תחילת שיחתם.

לאחר כמה רגעים בהם כל אחד מהם שקע במחשבותיו רון אמר פתאום, "הרמיוני הייתה אוהבת את המקום הזה."

הארי המהם בשל מחסור במילים. זה היה הרגע ממנו חשש.

"היא לא כועסת עליך, אתה יודע," רון המשיך. "היא רק דואגת, ומתגעגעת. כולנו מתגעגעים. כמה זמן עבר, ארבעה, חמישה חודשים? מתי אתה מתכוון לחזור?"

"יש לי כמה עניינים לא גמורים כאן," הארי אמר. הוא לא רצה להרחיב, בידיעה שרג'ינה עשויה לשמוע, אז הוא רק אמר, "יש כאן אוכלי מוות, רון."

רון החיוור למשמע השם. הארי ידע ששניהם חושבים על כל האנשים שאיבדו, ובעיקר על פרד.

"אתה לא במקרה היית במוזיאון הלילה," רון אמר בהבנה פתאומית. הארי התאמץ להסתיר חיוך. הרמיוני הייתה מבינה זאת כבר כמה שעות לפני כן. "זה קשור אליהם איך שהוא. איך?"

"אני עוד לא בטוח," הארי השיב. "אני רק יודע שהענק ששמרת עליו כל הלילה הוא זיוף."

רון פתח את פיו להתנגד, לפני שהבין שאין לו טיעון. "ואתה חושב שזה קשור לאוכלי המוות?"

"אני לא יודע. אולי זו סתם תחבולה או רמאות של קוסמים שרוצים את הענק לעצמם מתוך תעוות בצע." הוא לא יכול היה לספר שהסיבה שהוא התעניין בענק היה בגלל שפרימרוז גילתה בו עניין, ובגלל שהיא אימנה את רג'ינה במיוחד כדי לגנוב אותו. הוא הכיר אנשים כמו פרימרוז מספיק טוב כדי לדעת שהיא לא משאירה דבר ליד המקרה.

רון הרהר במשך כמה רגעים. הלילה מחוסר השינה נראה בברור על פניו. הוא הסתכל לעבר המסדרון, משם רג'ינה עוד לא חזרה, ולפתע אמר, "היא ואתה, אתם... אתה יודע?..."

"לא," הארי אמר מייד. הוא לא ידע למה חשוב לו כל כך שרון לא יחשוב שמשהו קורה בינו לבין רג'ינה. הוא הרגיש פקעת מתהדקת בבטנו. "אבל, אתה יודע שכנראה שאני וג'יני לא נחזור להיות ביחד, נכון?"

רון מלמל משהו לא ברור. מילותיו של הארי חלפו על פניו. הוא האמין שהם יחזרו להיות ביחד. הארי לא הצליח להבין האם זה משמח אותו או לא. במשך זמן ארוך הוא חלם שג'יני תופיע יום אחד בפתח ביתו ותבקש להתחיל מההתחלה, כמו שהוא ביקש ממנה כשהמלחמה נגמרה. אבל הימים חלפו והוא הבין שזה לא עומד לקרות, שג'יני לא מתחרטת. והוא התחיל לחשוב שאולי כל מה שהיא אמרה באותו הלילה היה נכון – שהוא לא מסוגל לאהוב את החיים כשהם נטולים צל של סכנה. שזו הסיבה שהוא הורס את עצמו, הורס את האהבה שלהם.

רון הציץ בשעונו ונאנח. "אני חייב לחזור. אנחנו אמורים לחזור הביתה היום."

הארי הנהן. הוא לא היה בטוח איך להיפרד ממנו.

"אנחנו נתראה, כן?" רון אמר כשהוא קם ולבש את הגלימה שהשאיר על הכיסא בזמן שאכלו.

"בטח," הארי השיב. לשמחתו רון לא לחץ עליו לכתוב. הם נפרדו בלחיצת יד ואז רון חיבק אותו, כמו אביו כמה שבועות קודם לכן. זה חימם את ליבו של הארי אבל גם גרם לו לכעוס על עצמו.

אז רון התעתק. הארי נשאר לבד עם הכלים המלוכלכים. הדממה המוחלטת צרמה לו בזמן שהטיל עליהם כישוף קרצוף בכיור.

רק אחרי שכולם היו נקיים וחזרו למקומם הוא הבין שרג'ינה עוד לא חזרה. הוא הלך לעבר השירותים, תוך כדי הליכה מבין שהשעה כמעט שעת צהריים, ושהוא לא ישן כל הלילה. השלווה המנומנמת והחמצמצה של חיו חדשים שטפה אותו.

השירותים היו ריקים. הוא מצא את רג'ינה מכורבלת בתנוחה עוברית בקצה המיטה שלו בחדר השינה החשוך. הוא לא היה יכול להאשים אותה, גם לו התחשק לישון יום או יומיים.

הוא הלך אל המיטה, לא טורח לסגור את הדלת, הסיר את משקפיו, פשט את חולצתו ונשכב בצד השני של המיטה על ביטנו. הוא הרחיק את קצוות שיערה הפזור של רג'ינה מהצד שלו במיטה ושקע בכרית הרכה. כתמי האור שחדרו דרך החריצים בתריסים וקול נשימותיה של רג'ינה עזרו לו לרוקן את ראשו. אם לפני שנה היו אומרים לו שהוא ישן בשלווה לצד ביתה של אוכלת מוות הוא לא היה מאמין.

הפרק הקודם		הפרק הבא