לילה שקט

תודה לכל מי שהגיב (: אני חייבת למתוח אתכם קצת, אחרת זה לא היה מעניין P:

פרק אחת- עשרה

לאחר יממה שהרגישה ארוכה במיוחד, לילי חצתה את אדמות הביצה בדרכה לפגישה שאת משמעותה עוד חששה להגדיר. זה לא שהיום שעבר מאז הצעתה האמיצה היה מלא אירועים; להפך, העובדה שלא קרה בו ולא שבריר של אירוע יוצא דופן הייתה מה שהפך אותו לכל כך ארוך ומייגע, ונתן לה אין ספור הזדמנויות להביט בפוטר מרחוק ולחשוב שאולי כדאי להתחרט על הצעתה. אבל היא לא התחרטה.

לאחר התלבטות ארוכה בצורה לא אופיינית החליטה ללבוש שמלה בצבע ארגמן דהוי עם כתפיות צרות, ולאחר שלל ניסויים בשיערה אפשרה לו להישאר פזור והרחיקה אותו מעיניה בעזרת סיכת החבצלת הכסופה שלה. כשהוציאה אותה מהקופסא הבחינה בסיכות השיער המקושטות פנינים של גברת פוטר המנוחה, והן גרמו לה להרגיש דקירה בליבה. היא הבטיחה לעצמה שתחזיר אותן לגברת צ'מברס בהזדמנות הקרובה ביותר והשאירה אותן במבטחי הקופסא.

היא יצאה מהבית דרך הדלת הצדדית הנעולה תמיד שבאגף העובדים, בה איש מעולם לא השתמש כי היא יצאה אל חלקה סלעית בראש גבעה תלולה וההליכה ממנה אל חזית הבית הייתה ארוכה במיוחד ולא נעימה. אבל לילי לא רצתה להיתקל באף אחד, בטח שלא בגברת צ'מברס, ולהיות חייבת לשקר באשר לתוכניותה. בדרך זו האדם היחיד שראה אותה עוזבת היה מקסוול, ששקד על הארוגות מחוץ לבקתתו בקצה שטחי האחוזה.

היא הבחינה בפוטר ממרחק רב. הוא נשען על הגדר שהקיפה את האחוזה כשגבו אליה, מסתכל לתוך החורשה כאילו הייתה מעניינת במיוחד. הוקל לה שהוא לא רואה אותה מתקרבת. הוא לא הסתובב אפילו כשהייתה קרובה מאחוריו, ורק כשפתחה את השער הוא פנה וחייך אליה חיוך לחוץ. נחמתה היחידה הייתה שנראה שהוא לחוץ אפילו יותר ממנה. היא התחילה להצטער שבחרה בשמלה עם כתפיות צרות, כי מבטו גרם לה להרגיש חשופה.

הם החליפו כמה מבטים נבוכים והתחילו ללכת ביחד במורד השביל. לילי חיבקה את עצמה תוך כדי הליכה ופוטר נראה כאובד עצות באשר למיקום הראוי של ידיו. הם היו לבדם, במקום שומם, רחוק מהאחוזה ומסדר היום שאפשר להם בריחה נוחה. השתיקה רק החמירה את המצב.

לבסוף פוטר אמר, "עכשיו אני מצטער שכבר השתמשתי בבדיחה על בית הספר על שם הקדוש ברטי בוטס. זה היה יכול להיות שימושי."

הניסיון הקלוש להצחיק היה מספיק כדי לגרום ללילי לחייך, במצבה הנוכחי.

"אילו רק הוגוורטס הייתה יודעת שג'יימס פוטר ממחזר בדיחות..." היא אמר בניסיון נואש לשתף איתו פעולה בשבירת הקרח.

פוטר חייך במבוכה חריגה. משום מה זה מצא חן בעיני לילי. אבל לאחר עוד כמה דקות של הליכה בדרך הכפרית הריקה והמתמשכת, שבאותו הרגע לא נראתה קרובה לסופה, השתיקה העיקשת שלו הפכה לצורמת.

"תגיד משהו. אתה מתחיל להדאיג אותי," היא אמרה לבסוף. בדרך כלל הוא היה אחד האנשים הדברנים ביותר שהכירה.

הוא צחק, מודע לאופיו. "סליחה. אני מרגיש כאילו המוח שלי מטוגן בשמן עמוק..."

לילי החליטה לא להתייחס לדבריו. "אתה בטח יכול לספר לי משהו על הדרך הזאת. היא נראית די עתיקה."

"ובכן..." פוטר הרהר ואז פצח בסיפור על הקוסמים העתיקים שבנו את הדרך הזו.

"זה מעניין מאד," היא אמרה לאחר שהוא סיים לספר על קרב מפורסם בין ענקים לטרולים שהתרחש לפני מאות שנים באדמות הביצה שלימינם. "משהו מזה באמת נכון?"

"שום דבר," פוטר הודה, "המצאתי את זה הרגע."

לילי צחקה וגלגלה את עיניה.

"כנראה שלא הייתי בדיוק מרוכז בשיעור הזה... אבל לפחות זה העביר לנו את ההליכה. אנחנו כמעט שם."

זו הייתה האמת, הם כבר היו במרחק כמה מטרים מהריסות החומה. באור היום המבצר החרב נראה הרבה פחות מסתורי ומפחיד, והיה גלוי לעין לכל מי שהלך בשביל.

"זה היה נחמד," לילי הודתה. מרגישה שהמבוכה מתחילה לחזור בזחילה היא הוסיפה כבדיחה, "אני מודה לך, אדון פוטר."

"אנא, אדון פוטר הוא אבי," פוטר שיתף פעולה בבדיחה שלה בכישרון. "את רשאית לקרוא לי לורד פוטר – "

לילי הכתה באגרופה בזרועו ברכות, מגלה שהיא צוחקת. גם פוטר צחק.

הרחבה בה לילי נתקלה ברמוס בדמות זאב נראתה שונה מאד באור היום; היער העבות כאילו נסוג מהאור, ופרחים לבנים וצהובים בצבצו מתוך הסדקים שבמרצפות. ניצבי האבן שמשני צידי השער נראו הרבה פחות מאיימים ומרשימים, מכוסים אזוב וצמח מטפס, ועל ראש אחד מהם ציפור הקימה קן.

פוטר טיפס במדרגות המנופצות ונתן ללילי את ידו. היא הייתה יכולה לטפס לבד, אבל היא בכל זאת לקחה את ידו ואפשרה לו לעזור לה. ידו הייתה גדולה וחמימה ביחס לשלה. לאחר מכן הוא ניגש ודחף את דלת העץ המתכלה בזהירות, צירי הברזל שלה חורקים בסבל.

"אתה בטוח שזה רעיון טוב?" לילי שאלה בחוסר וודאות. המבנה העתיק נראה כאילו הוא עשוי לקרוס בכל רגע.

"זה בסדר. הייתי משחק כאן כל הזמן כשהייתי ילד," פוטר אמר בביטחון. כשהיא לא נראתה משוכנעת הוא חייך אליה והוסיף, לא בפעם הראשונה באותו הקיץ, "תבטחי בי."

כל שמץ התנגדות שנותר בה התמוסס והיא צעדה אחריו לתוך מעבר האבן שהוביל אל תוך המצודה.

זה הרגיש כמו לצעוד לתוך עולם אחר לגמרי. כמעט היה אפשר לגעת באור השמש שחדר בקרניים עזות מתוך התקרה והקירות ההרוסים, מאיר את חלקיקי האבק העתיק שהתערבלו בחלל הצר והגבוה. ציפורים שקוננו בין האבנים ובחרכי הירי צייצו בהתלהבות לקראת הערב, שירתן מהדהדת בחלל כמו סימפוניה. קורי עכביש כסופים וגבעולים של צמחי בר נתלו על המדרגות המנותצות והמרפסות כמו ווילונות קטיפה, והרצפה הסדוקה הייתה מכוסה מרבד של עשב ופרחים שחדרו פנימה כנגד כל הסיכויים.

"זה יפייפה," לילי מלמלה, המומה מכמות הקסם והיופי הבלתי צפויים שבחלל החרב.

"עוד לא ראית כלום," פוטר אמר בשביעות רצון. הוא חצה את החלל ובכמה צעדים קלילים טיפס על בימה מתומנת עליה עמד פסל. הוא שרד היטב ביחס לפסלים האחרים, נשאר שלם ומוגן מאיתני הטבע, חסר רק יד אחת וכמה אצבעות בידיו הפשוטות כבמחוות קבלה. החלק העליון של פניו היה מוסתר על ידי ברדס רחב, וגלימתו גלשה מעל כתפיו בגלי אבן מציאותיים להפליא.

"זה איגנטוס פאוורל. הוא בנה את המבצר הזה, כמו את רוב הטירות והמבצרים באיזור הזה. הוא הקוסם הכי קדום במשפחת פאוורל שמוכר בשם," פוטר סיפר לה, מסתכל בפסל של אחד מאבות- אבותיו בגובה העניים.

הוא שלח את ידו ונגע בגלימה. לילי כמעט ציפתה שיהיה מסוגל לחפון את הבד, אבל משהו מדהים יותר התרחש; זוהר כחול האיר רבבות כיתובים ורונות נסתרים שהיו חרוטים על הגלימה, ואז גלש וכיסה את כל החלל. האור בנה מחדש את הקירות וגרמי המדרגות, והאיר לחיים את דמויותיהם של עשרות קוסמים ומכשפות שהתהלכו בחלל.

לילי נסוגה כדי לא להתנגש במכשפה בגלימה מפוארת שהייתה מרוכזת לחלוטין במגילת קלף שהגיע כמעט עד הרצפה, רק כדי לעמוד בדרכם של חבורת ילדים צוחקים וצועקים, שעברו הישר דרכה בריצה.

"מה הם?" היא שאלה בהשתאות, צופה בחבורת קוסמים צעירים מתאמצים לרסן דרקון קטן בהמשך האולם.

"זיכרונות," פוטר השיב, יורד מהבימה ומצטרף אליה במרכז ההתרחשות, "של הקוסמים שחיו פה לפני מאות שנים."

"זה מדהים," לילי המתה, צופה באישה שאחזה בתינוק בזרוע אחת ובכלוב של עוף חול בידה השנייה. "הם יכולים לדבר?"

"הלוואי," פוטר השיב באותה תקווה. "הם היו יכולים לספר סיפורים מדהימים."

לילי גמעה את המתרחש סביבה בשקיקה, לא יודעת במה להסתכל קודם. היא חשבה שהיא יודעת הרבה על עולם הקוסמים, אבל בכל פעם היא גילתה כמה מעט היא באמת יודעת. היא התפללה שלעולם לא תדע את כל מה שהיה לדעת, ובכל פעם תתרגש מחדש מנפלאות העולם הזה.

היא הופתעה כשפוטר אחז בידה, ולא התנגדה כשהוא הוביל אותה בעדינות אל גרם מדרגות שהוביל מעלה. המדרגות האמיתיות נהרסו מזמן, אבל הקסם שבפסלו של איגנטוס פאוורל החליף אותן בזוהר כחלחל שקוף למחצה, שהיה יציב כמו אבן. לילי הופתעה מכך שהיא לא חוששת לדרוך עליהן, אפילו שכבר היו רחוקים מאד מהאדמה.

לבסוף הם יצאו דרך קשת אבן אל מה שבעבר היה מרפסת, אך כעת נשאר ממנו רק מדף סלע שבור. הוא צפה אל וואדי של עצים צפופים שגלש לעבר כפר שלוו מוקף צוקים וגבעות. מעבר לו האוקיינוס התמתח לכל עבר, עצום וריק באור הערב הזהוב. רוח מלוחה- מתוקה נשבה ממנו בחוזקה, נושאת איתה שחפים מצווחים.

ללילי כבר לא היו מילים להביע את תדהמתה מהיופי. פוטר התיישב על קצה מדף האבן והיא התיישבה לצידו, לא מתיקה את עיניה מהנוף המופלא, מפחדת שאם תסיט את מבטה הוא יעלם לנצח.

"זה מכתש גודריק," פוטר סיפר לה, מצביע על הגגות האדומים של הכפר. "לפי האגדה גדריק גריפינדור נולד ונקבר שם. וזה... האוקיינוס..."

"את זה אני יכולה לראות," לילי אמרה בגיחוך. היא הסתכלה לעברו והשתתקה.

הדרך בה הסתכל עליה מחקה כל מחשבה שעברה בראשה. זה היה כמו אותו הערב במכונית, רק עוצמתי הרבה יותר – עוצמתי כל כך שהיא הרגישה שמבטו יכול להמס אותה.

הפעם הוא לא התמהמה. ברגע הבא הוא נישק אותה. היא לא חשבה לסגת, לא לרגע, למרות שהייתה המומה מכדי לעשות משהו בתגובה.

לא היה לה ניסיון בזה. הפעם הראשונה והאחרונה שמישהו נישק אותה הייתה כמה חודשים קודם לכן, אחרי נשף האביב. בן הזוג שלה לנשף היה תלמיד שביעית מרייבנקלו. אחרי שנישק אותה מחוץ לחדר המועדון היא בירכה אותו בברכת לילה טוב חפוזה וברחה פנימה, מרגישה כאילו עשתה משהו נורא. ביום שלאחר מכן נפרדה ממנו, והם לא דיברו שוב. אבל הנשיקה הזאת הייתה שונה. היא הרגישה נכונה, כאילו הייתה חלק בלתי נפרד מהרצף המתוקן של ההסיטוריה.

לאחר כמה שניות שהרגישו ארוכות מאד הוא התרחק ממנה בחוסר רצון, והיא הפתיעה את עצמה לאין שיעור כשרכנה והנישקה אותו שוב. הוא נישק אותה בחזרה בהתלהבות שתפסה אותה לא מוכנה, כורך את זרועותיו סביבה ומקרב אותה אליו. זה גרם לה לאבד את הריכוז בנשיקה; היא הטתה את ראשה והפינה של משקפיו דקרה את מצחה.

"סליחה," הוא מלמל כשהיא נרתעה בכאב, מסיר את שקפיו וטומן אותן בכיס חולצתו. מבטיהם הצטלבו ושניהם צחקקו בטיפשות.

"אין לך מושג כמה זמן רציתי לעשות את זה," הוא אמר, הבל פיו מדגדג את לחיה. הם עדיין היו קרובים מאד, ולילי הפתיעה את עצמה בכך שלא רצתה לברוח מפני הקרבה הזרה והמוזרה. גופו הפיץ חום נעים והוא הריח טוב, שילוב שגרם לה להרגיש כאילו הבטן שלה מלאה דבש חם.

כשהיא לא הייתה מסוגלת לדבר, רק לחייך לעבר ברכיה, הוא לקח את ידה והצמיד אותה לצד השמאלי של חזהו. היא הייתה מסוגלת להרגיש את ליבו בברור, חזק ומהיר כאילו בזה הרגע סיים ריצת מרתון.

"זה לא יכול להיות בריא," היא התבדחה כדי להפיג את המתח.

"זה קורה לי כבר שנים," הוא השיב, "אז כמה זמן את חושבת שנשאר לי, דוקטור?"

היא צחקה. לאחר מכן היא ניסתה להניח את ראשה על כתפו, וגילתה שהתחושה מנחמת ונעימה. הוא כרך את זרועו סביב כתפיה, מגן על עורה החשוף כנגד רוח האוקיינוס. גם ליבה שלה פעם בחוזקה יוצאת דופן.

אימה של לילי נהגה לומר לה שכל אחד יפה בדרכו שלו, כי היופי האמיתי בוקע מבפנים. הגישה הזו לימדה אותה לראות את טיבם האמיתי של אנשים, ולא ללכת שולל אחרי מראם החיצוני. זו הייתה הסיבה שסירבה לקרקר אחרי הבנות הפופולאריות בבית הספר, הסיבה שלא נרתעה ממראהו המוזנח של סוורוס כשפגשה אותו לראשונה, כמו אחותה, וזו הייתה הסיבה שלא נשבתה מהופעתו החיצונות של ג'יימס פוטר כשהתחיל לגלות בה עניין לראשונה בשנתם הרביעית.

אבל עכשיו, משהכירה אותו טוב יותר, פנימיותו האירה את חצוניותו באור חדש. היא למדה עליו שהיה חובב היסטוריה מושבע, חבר נאמן, רגיש לאנשים שהיו חשובים לו ונחוש בדעתו לעשות טוב. היא אהבה את העדינות בה חייך אליה כשדיברה, את זה שניסה להצחיק אותה בכל רגע ניתן, הדרך בה נגע בשיערה ברגישות, כאילו היה בעל חיים משל עצמו. כל התכונות האלו אפשרו לה לפתוח את עיניה ולהבין שלמרות התעלמותה העיקשת במשך השנים, ג'יימס היה בחור נאה. היא הבינה שהיא אוהבת את הדרך בה השמש נכלאת בין השיערות השחורות שהזדקו מקרקפתו, את הניצוצות הזהובים שהבליחו בתוך החום והירוק של עניו כשחייך, ושיש לו את השפתיים היפות ביותר שהיא ראתה מעודה.

הזמן חלף, מחליק מעליהם כמו מים בעודם שקועים בעולם משל עצמם, מדברים מעט מאד ובכל זאת אומרים המון. לבסוף השמש נשקה למים והעולם התחיל להחשיך במהירות.

"כדאי שנחזור," לילי אמרה, "שלא נאחר לארוחת הערב."

"אנחנו יכולים להישאר עוד קצת..." ג'יימס מלמל כנגד שפתיה, מנשק אותה ברפרוף. כשהבין שהיא לא מנשקת אותו בחזרה הוא פקח את עניו ונכנע להתעקשותה. "טוב, בואי נחזור."

בתוך המבצר ההמולה גוועה. הילדים נרדמו על ערימות הקש שבפינה, והמבוגרים ישבו מסביב לאח, משוחחים ומנגנים בכלי נגינה שצלילם לא נשמע. ברגע שג'יימס דרך מחוץ למפתן הדמויות התמוססו והאולם החרב נותר בחשכה. רוחות הרפאים חזרו לקבריהם. המחשבה העציבה את לילי, אך היא התעודדה מייד כשהיו בחוץ וג'יימס שילב את אצבעות ידו בשלה. זה גרם לה להבין ששום דבר אף פעם לא באמת מת.

"איך אתה חושב שגברת צ'מברס תגיב?" היא אמרה בזמן שהלכו באור הדמדומים.

"אולי יהיה לה קצת קשה לקבל את זה בהתחלה," ג'יימס אמר, "אבל בסוף היא תבין שאני פשוט צעיר מידי בשבילה – "

הוא צחק כשלילי התנגשה בו. "תהיה רציני לרגע!"

ג'יימס הרגיע את צחוקו, כורך את זרועו סביב כתפיה תוך כדי הליכה. "טוב, אז ברצינות – היא יכולה להיות קצת מגוננת, אבל היא תקבל את זה."

איך שהוא הוא כנראה הבין שהנושא גורם לה חוסר נחת, כי הוא הוסיף בטון רציני באמת, "זה קשור לעבודה? כי התכוונתי לזה כשאמרתי שאת לא צריכה לדאוג – "

"זה לא זה," לילי אמרה בחדות, ומייד הצטערה על הטון חסר הסבלנות בו דיברה. "אני מצטערת..."

"אין על מה," הוא השיב, מהדק את חיבוקו – מבין באותה דרך מסתורית שנגלתה רק לו שהיא לא מעוניינת לדבר על זה.

היא הייתה אסירת תודה על כך. היא באמת חיבבה אותו, אבל זה לא אמר שהיא הייתה מוכנה לקחת ממנו כסף שהיא לא הרוויחה.

לראשונה מאז ההתרחשות בביתה של פטוניה לילי הבינה שלא תזכה לראות את פירות העבודה שלה. את כל הכסף שהצליחה לחסוך שלחה לפטוניה כדי שתוכל לטפל באביהן, אבל הוא גר איתה ועם בעלה עכשיו, בבית שלילי לא הייתה מסוגלת לחזור אליו בשום פנים ואופן. בעוד כמה שבועות היה עליה לחזור להוגוורטס, ואז מי יודע מתי תראה שוב את אביה?

המחשבה שאולי היום ההוא, בו הפחידה אותו כל כך, הייתה הפעם האחרונה בה תראה את אביה בחיים גרמה לה להצטמרר בכאב.

"את בסדר?" ג'יימס שאל אותה בדאגה.

"כן. מתחיל להיות קר," היא תירצה בתשובה, מחבקת את עצמה.

הוא הצמיד אותה אליו. "אנחנו כמעט שם," הוא אמר בקול רך שחימם אותה מבפנים.

הפרק הקודם		הפרק הבא