ללמוד לבטוח בך מחדש

פרק 11:

ואי אפשר להגיד שהוא לא השתדל. הראשון שקם בבוקר, מכין לשלושתם אוכל, מציע מקומות חדשים שעדיין לא בדקו אותם, מתאמן בכשפים שוב ושוב, מתייעץ עם הרמיוני לגבי סוגם ואיזה כישוף עדיף, מספר בדיחות מדי פעם ומנסה לגרום לאווירה קצת יותר נחמדה בזמן כזה מטורף, מציע לשמור (למרות שהארי העדיף לשמור רוב הזמן) ומכין להרמיוני תה כשתורה לשמור, בדיוק כמו שהיא אוהבת.

הרמיוני הרגישה שהחזות הקרירה שלה נסדקת אט אט בעל כורחה, ואפילו מצאה את עצמה צוחקת מהבדיחות שלו, למרות שברגע שהוא הסתכל עליה היא ניסתה לשמור על הבעה חתומה.

באחד הלילות היא ישבה ליד המדורה, כשרון יצאה מן האוהל. הוא הגיש לה את ספל התה שלה, אך במקום לחזור לאוהל, כמו שעשה לרוב, הוא התיישב מולה. היא הרימה מבט בשאלה.

"חשבתי קצת..."

"כן? וזה כאב?"

הוא הסתכל עליה בהפתעה, ואז חייך חיוך רחב, שמח שהיא מרגישה מספיק בנוח ומקניטה אותו כמו פעם. לקח לו כמה שניות להיזכר במה שהוא רצה להגיד. "זה בנוגע להארי. אני לא חושב שזה טוב שהוא כל הזמן שומר, למרות שהוא רוצה. כל פעם שהוא חוזר לאוהל אח"כ הוא נראה מדוכדך יותר, שקוע במחשבות שלו ושנינו יודעים שזה לא מקום ממש שמח. חשבתי שאולי כדאי שתדברי איתו. אני יכול לשמור יותר, ולמען האמת עם כמות הלחשים שמגנים עלינו וכמות הפעמים שאנחנו מחליפים מקומות אנחנו לא צריכים לשמור 24 שעות ביממה."

"למה שאתה לא תדבר איתו?"

"כי כולנו יודעים שאת הבן אדם ההגיוני מבין שלושתנו, ולכן הסיכוי שיקשיב לך יותר גדול מאשר שיקשיב לי".

היא ידעה שזה נכון אבל זה לא היה כזה פשוט, "נכנס לו לראש שהוא הוביל אותנו לרדיפה חסרת סיכוי, ובגלל זה הוא כל הזמן שומר, שלפחות לשמור עלינו מוגנים. בנוסף, אני גם חושבת שזו הדרך שלו לתת לנו לתקן את היחסים בנינו" אמרה בשקט.

"עד כמה שאני רוצה לתקן את היחסים בנינו, אכפת לי גם מהשפיות שלו. המשימה הזאת זה הדבר הכי חשוב שנעשה בכל החיים שלנו, לא משנה כמה זמן זה ייקח. לפחות תנסי לדבר אליו בהגיון", התחנן.

היא הנהנה וקמה. "אכפת לך?"

"לא, אני אשאר כאן".

הרמיוני נכנסה לאוהל רק כדי לגלות את הארי יושב ליד השולחן, קורא את 'הנביא היומי' של אתמול שהיא הצליחה לגנוב מן הפח הבוקר.

היא אמרה לו על כך שהיא ורון דואגים לו ושטחה בפניו את הטענות שרון העלה מקודם, מרחיבה ומוסיפה דברים משלה.

האיר לא השתכנע לחלוטין אך הסכים להוריד שעות שמירה בשעות האור ולתת להם לשמור יותר. 'לפחות זה' חשבה לעצמה ויצאה החוצה לעדכן את רון.

"חצי נחמה, אנחנו צריכים אותו שפוי" אמר, "אני יכול להמשיך לשמור, לא משנה לי" הוסיף כשראה שהיא מתיישבת על הקרקע.

"אם לא אכפת לך, אני אצטרף".

היא ראתה שהוא התפלא מעט וכבר חשבה להתחרט, אך אז הוא חייך את חיוכו המקסים, ואמר "בהחלט".

להפתעתה, השיחה ביניהם קלחה והם דיברו על לחשים שהוא ניסה והתאמן עליהם. היא ידעה שלימודים אף פעם לא מאוד עניינו אותו, למרות שהוא לא היה טיפש, אבל עכשיו נראה שיש לו מטרה מול העיניים, שהוא יודע שלחש או כישוף ספציפי יכולים להציל את חבריו או אותו, ולכן הייתה לו מוטיבציה ללמוד ולהתאמן.

אחרי כמעט שעתיים של שיחה היא כבר הרגישה שעפעפיה נעצמו, והוא דחק בה ללכת לישון בזמן שהוא ימשיך לשמור.

היא קמה בעייפות ונכנסה לאוהל, מרגישה קלילה רק מעצם השיחה הנעימה באופן מפתיע שהייתה לה עם רון.

-------------

"היי!" רון קרא כשהרמיוני התיישבה על השולחן לצד קרש החיתוך עליו חתך ירקות, וגנבה חתיכה קטנה של גזר.

"את גם מטפטפת עליי מים" אמר בקול קשה אך החיוך שהיה על פניו הוריד מחומרת הטון של קולו.

היא בדיוק יצאה מן המקלחת והרגישה רעב. "מה? אתה היחידי שיכול להיות רעב?" אמרה ונגסה בגזר בשובבות.

"אני לא חושב שתצליחי אי פעם להגיע לרמות רעב שלי"

"זה נכון" צחקה, ורכנה כדי לקחת חתיכה נוספת.

"פאק" רון קרא והיא ראתה שהוא חתך את האצבע שלו ודם טפטף על השולחן. היא קמה כדי להביא לו נייר לספוג את הדם.

"איך זה קרה?" שאלה כשהגישה לו את הנייר.

"את מריחה ממש טוב, זה הסיח את דעתי" הוא מצמץ בהפתעה, כאילו לא האמין שאמר את זה בקול רם.

הרמיוני הרגישה שהיא מסמיקה, וגמגמה "תודה" חלושות.

אחרי שהדם נעצר, רון נגע בקצה שרביטו היכן שנחתך והיא ראתה שהחתך הפך לשריטה לבנה דקה. "ממש השתפרת בזה".

עכשיו היה תורו של רון להסמיק ולגמגם "תודה" ואז הוסיף "זה רק בזכות העזרה שלך".

כשירד הלילה, היא יצאה להביא לו ספל תה חם.

הוא הושיט את ידו ושאל "ארבע כפיות סוכר?"

"בדיוק כמו שאתה אוהב" היא גיחכה.

"מעולה. תודה רבה" הוא נשען על אחד העצים ולגם בנחת מן התה.

היא צפתה בו בחשאי שותה, חיוך קטן על שפתיה.

--------------------

הרמיוני קמה כשחום נעים עוטף את גופה.

היא יצאה החוצה מן האוהל וראתה שמש בוהקת בשמיים שלא הייתה מביישת יום קיץ חם, למרות סבך העצים שגדלו ביער.

היא הייתה כל כך רגילה לקור וחשכה, שהאור והחום העלו חיוך רחב על פניה. "בוקר טוב!" קראה להארי שהיה בחוץ ונכנסה בדילוגים בחזרה לתוך האוהל, משאירה את הארי המום מפרץ האנרגיה המוקדם של הרמיוני.

שלושתם היו במצב רוח טוב הודות לשיפור במזג האוויר, ולאחר ארוחת בוקר הרמיוני הודיעה שהיא יודעת בדיוק מה המיקום הבא שהם יתעתקו אליו.

שטח רחב ידיים נגלה לפניהם, קרני השמש לא מוסתרות יותר ע"י צמרות העצים. ההרים הגבוהים שבמרחק מונעים מאנשים נוספים להגיע למקום.

כשהם הסתובבו אחורה הם ראו אגם לא גדול אך רחב ועמוק מספיק לשחייה, המים מנצנצים באור השמש.

"מאיפה את מכירה את המקום הזה?"

"קראתי עליו בספר" משכה בכתפיה, "מעטים מכירים את המקום, וגם אלה שמכירים מתקשים לטפס על ההרים, אז לא יפריעו לנו", אמרה בחיוך.

הארי ורון הסתכלו אחד על השני, חיוך מפציע על פניהם, ובתיאום מושלם שניהם רצו לכיוון האגם, מורידים תוך כדי את בגדיהם וחולצים את נעליהם, נשארים בלבוש מינימלי וקופצים לתוך המים.

הרמיוני צחקה מההתנהגות שלהם. הרבה זמן הם לא התנהגו כמו נערים בני ה-17 שהם. למרות זאת, היא לא שכחה את הסכנה, מטילה במהירות לחשי הגנה סביב שטח גדול שכולל גם את האגם, והלכה להצטרף אליהם.

המים אומנם היו קרים, אך לאחר כמה דקות היא התרגלה אליהם.

שלושתם התנהגו כמו בני נוער ללא שום חששות, כאילו אף אחד לא רודף אחריהם, כאילו אין להם דבר לעשות חוץ מלהנות מן המים המרעננים. שוחים, צוללים, משפריצים מים אחד על השני, קול צחוקם מהדהד בין ההרים.

הארי ורון התחילו להטביע אחד את השני, משפריצים מים בכמויות גדולות אחד על השני, ובשלב זה הרמיוני החליטה לצאת מן המים, טיפה נבוכה בבגדים הרטובים שנצמדו לגופה, ובכך שהמים כבר לא מסתירים אותה. היא הלכה במהירות אל הארנק, מזמנת מגבת גדולה כדי להתעטף ולהסתתר בה, והתיישבה על הקרקע כדי לצפות בשני חבריה הקרובים.

רון יצאה מעט אחריה, משאיר מאחוריו את הארי שהחליט לשחות מקצה לקצה של האגם וחוזר חלילה.

"תודה" אמר כשהגישה לו את המגבת, מנגב את גופו והשתטח פרקדן על הקרקע, נותן לשמש לחמם אותו.

הרמיוני ניסתה, באמת שניסתה, אבל לא הצליחה להסיט את מבטה מרון. עיניו עצומות וחיוך על פניו. תחושת רוגע קרנה ממנו. היא העבירה מבט על פניו, הוא לא היה יפה במובן הסטנדרטי של המילה, אך עצמות הלחיים, הנמשים, השפתיים האדומות, הכתפיים הרחבות משכו אותה.

הוא רזה מאז שהם היו במחילה, המחסור באוכל וחוסר הפעילות הגופנית אכן הראו את אותותיהם, אך הוא עדיין היה יחסית מוצק ומעט שרירי, טיפות מים על בטנו הבהירה והמנומשת.

עיניה ירדו מטה. הוא לבש בוקסר שחור, אך שום דבר למעט זה. היא יכלה לראות את הבליטה דרך הבד הדק אשר גרמה לה להסמיק.

"מה דעתך ש-?" הוא פקח את עיניו והרמיוני הסיטה מבט במהירות, מרגישה חום עולה בפניה.

רון לא אמר דבר על התנועה, אך הוא התיישב ופרס את המגבת על חלקו התחתון, אוזניו נצבעו מעט באדום.

"מה דעתי על מה?" הרמיוני שואלת, מנסה למנוע שתיקה מביכה, מקווה שהוא לא שם לב היכן היו עיניה לפני שניות מעטות.

הוא בלע רוק ואמר "זה סתם מטופש, אבל... לא היה לי אכפת להישאר כאן. לכמה זמן שנרצה, להפסיק לרדוף אחרי משהו לא ידוע. נקים מושבה סגורה, רק שלושתנו ונתנתק לחלוטין מן העולם החיצון".

"זה נשמע טוב" היא נשמה עמוק "ומה עם המשפחה שלך? אתה היחיד שנשארת עם אחת" קולה נסדק.

"כבר אמרתי לך שאני והארי המשפחה שלך, לא משנה מה יקרה" הוא לחץ את כתפה בעידוד, "חוץ מזה, המשפחה שלי יכולה להסתדר גם בלעדיי, הם יתגעגעו, נכון, אבל זה לא שאני הבן המועדף, הם יתמודדו, אפילו ההורקרוקס אמר ש-" והוא נעצר, נושך את שפתיו ומנער את ראשו.

"מה?"

"זה לא משנה עכשיו. חוץ מזה, זה לא שהתוכנית שלי ראלית, שנינו יודעים את זה." והוא נשכב בחזרה על גבו, המגבת מכסה את החלק העליון של רגליו, מנמנם בחום השמש, אך תחושת הרוגע שהוקרנה ממנו מקודם נעלמה כלא הייתה.

כי גם להם מגיע קצת נחת, לא? ;)

הפרק הקודם		הפרק הבא