הנכד של וולדמורט

והינה הפרק השני.

נקודת מבט: ג'יני

בבוקר אמא שלחה אותי להעיר את רון, הארי ופרסי. נכנסתי לחדר שלהם וניערתי את רון ראשון, לקחו לי בערך 10 דקות להעיר אותו, ואמרתי לו שיעיר את הארי בזמן שאני יעיר את פרסי.

אני חייבת להודות שפרסי נראה ממש טוב, אבל אני לא יודעת תמיד יש לי הרגשה מוזרה כשאני נמצאת לידו, כאילו הוא מסתיר איזה משהו אבל אני לא יודעת מה... בכל אופן ניגשתי למיטה של פרסי וראיתי שהוא עדין נמצא בתוכה, זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותו ישן כי אתמול הוא היה ער כשהגעתי ונראה שהיה באמצע אימון כושר או משהו כזה...

ניערתי את הכתף שלו מנסה להעיר אותו וגיליתי למרבה הפלא שזה יותר קשה להעיר אותו מאשר את רון! לא חשבתי שזה אפשרי. ניערתי אותו אפילו יותר חזר ושמעתי אותו ממלמל משהו שנישמע בערך כמו, "תנו לישון. תישמרו לי פנקייקים כחולים."

נאנחתי בהשלמה ואמרתי לרון שינסה להעיר את פרסי בעצמו כי אני לא מצליחה ואחר כך התחלתי לרדת למטה, שמעתי קול של משהו פוגע ברצפה מתוך החדר וקול אנקה חזק, אז ניחשתי שרון הצליח להעיר את פרסי. המשכתי לרדת במדרגות עד שהרגשתי משהו מתנגש בי מאחור ומפיל אותי. זה ממש כאב!

אחרי שאמא סיימה לטפל בכל הפצעים שלי היא התחילה לצעוק על התאומים, מה שגרם גם לגבר בלאק להתחיל לצעוק.

אחרי שכלם כבר ירדו למטה התקדמנו לכיוון הדלת שם  סיריוס הצליח לשכנע את אמא לבוא איתנו.

רגע לפני שיצאנו אמא השביעה אותנו בשם המסדר לא לגלות לאף אחד שפרסי הא הנכד של וולדמורט, ורק אחרי שכלנו נשבענו בקסם שלנו (למרות שהארי ורון לא היו מרוצים מזה בכלל...) למרות שהיא לא השביעה את פרסי בכלל, יצאנו לדרך.

התקדמנו קצת לאורח הרחוב שם טונקס חיכתה לנו בדמות של אישה מבוגרת עם שיער אפור מתולתל וכובע סגול. לאחר בערך 20 דקות הליכה הגענו לקינג קרוס ועברנו דרך קיר הלבנים שמוביל פלטפורמה 9 ו-3/4 (פרסי נראה כאילו הוא עומד להתפוצץ כשסיפרנו לו, ולא יכלתי שלא לצחקק למראה הבעת הפנים ההמומה שלו.) נפרדנו מכלם ועלינו לרכבת. רון והרמיוני הלכו לתא של המדריכים, ופרד וג'ורג' הלכו להיפגש עם לי ג'ורדן, ואני , הארי ופרסי נשארנו לעמוד במסדרון.

"קדימה," אמרתי לבנים. "אם נלך מהר, אולי עוד נספיק לשמור להם מקומות."

"צודקת." הארי אמר ופרסי רק הינהן, דעתו נראתה מוסחת ותהיתי על מה הוא חושב.

התחלנו להתקדם וחיפשנו תא ריק, אבל לצערנו כלם היו מלאים. הרבה אנשים הסתכלו על הארי בזמן שעברנו על פניהם, כמה העיפו מבטים סקרניים לעבר פרסי ויכלתי לשמוע כמה צחקוקים מכיוון כמה מבנות השנה השלישית שעברנו על פניהן... כשהגענו לסוף המסדרון פגשנו את נוויל פניו נצצו במאמץ לגרור את מזוודתו ביד אחת, ובידו השניה הוא המשיך לאחוז בקרפד הנאבק שלו, טרבור.

"היי, הארי," הוא התנשף. "היי ג'יני... מי זה?" הוא שאל, מסתכל על פרסי.

"פרסי, ואתה?" שאל פרסי בחביבות והוציא יד אחת ללחציה.

"נוויל." נוויל ענה ועזב לרגע את המזוודה שלו כדי ללחוץ את היד של פרסי. "לא ראיתי אותך לפני כן, למה?" הוא שאל בבלבול, והביט בפרסי בחשד.

"אני חדש פה, עד לפני שלושה ימים בכלל לא ידעתי שאני קוסם. יום אחד דמבלדור פשוט הופיע בדירה של אמא שלי וסיפר לנו את זה..." פרסי הסביר לנוויל בחיוך שנראה קצת מאולץ מידי לטעמי, אבל במבט בעיניים שלו יכלתי לראות משהו אחר לגמרי, מעין אחריות כזאת שהיית מצפה לראות בעיניים של אח גדול... עוד משהו מוזר שלא מסתדר שקשור אליו, פשוט נפלא.

"בכל מקרה, אני לא מוצא מקום הכל מלא..." נוויל אמר ונראה קצת לחוץ.

"על מה אתה מדבר?" שאלתי ונדחפתי לפניו כדי להציץ לתוך התא, והוא ממש לא היה מלא. בפנים ישבה רק לונה לאבגוד או איך שכלם קוראים לה- לונה המג'נונה. "יש כאן מקום, רק לונה המג'נונה יושבת פה-" סיפרתי לבנים.

נויל מלמל מאחורי משהו לגבי זה שהוא לא רוצה להפריע לאף אחד או משהו בסגנון.

"אל תהיה טיפשון," אמרתי. "היא בסדר." לא נתתי להם זמן בשביל להגיב על האמירה שלי ופתחתי את הדלת לרווחה.

"היי לונה," אמרתי מחייכת אליה. "אכפת לך עם נתפוס את המקומות האלה?" שאלתי אותה. היא הרימה את מבטה מאיפה שישבה ליד החלון. השיער הבלונדיני והארוך שלה פזור ומגיע עד למותניים, הגבות החיוורות שלה והעיניים הבוטות שלה ששיוו לה מראה מופתע תמידי הביטו אליי בשאלה. היא שמה את השרביט שלה מאחורי האוזן וקראה את הירחון שלה הפוך, שרשרת מפקקים של בירהצפת היתה תלויה סביב צווארה. היא העבירה את מבטה על נויל ועיניה נחו על הארי, פרסי עמד מוסתר מאחורי שני הבנים האחרים ולכן לונה לא יכלה לראות אותו. היא הינהנה בראשה.

"תודה," אמרתי וחייכתי אליה.

הארי, נוויל ופרסי העמיסו את המזוודות שלנו.

"איך נהנית בחופש, לונה?" שאלתי אותה.

"נהניתי," ענתה לונה בקולה החולמני הרגיל, להוריד את העיניים שלה מהארי שישב מולה. "הקיץ שלי היה די טוב, את יודעת. אתה הארי פוטר," היא הוסיפה.

"אני יודע." הארי ענה לה ונראה שהרגיש ממש לא נינוח מזה שלונה לא מפסיקה להביט בו.

נוויל צחקק ולונה הפנתה את עיניה החיוורות אליו.

"ואני לא יודעת מי אתה." אמרה עדין מסתכלת עליו.

"אני אף אחד." נוויל מיהר להגיד.

"זה לא נכון," נזפתי בו, נוויל הוא בן אדם טוב בסך הכל. "נוויל לונגבוטום- לונה לאבגוד. לונה לומדת בשכבה שלי, אבל ברייבנקלו." הצגתי אותם.

"חוכמה בלי גבולות זה אוצר לדורות," לונה דקלמה בקול מתנגן.

פרסי גיחך כששמע את מה שלונה אמרה והיא הפנתה אליו את מבטה.

"וזה-" התחלתי הגיד במטרה להציג אותו אבל לונה קטעה אותי. "פרסאוס ג'קסון." היא השלימה את המשפט שלי.

"זה פרסי," הוא תיקן אותה ונראה מבולבל. "נפגשנו כבר?" הוא שאל אותה בהבעה מרוכזת.

"לא עוד לא, אבל בת דודה רחוקה שלי סיפרה לי עלייך." היא אמרה בקול החולמני שלה, עיניה סורקות את פרסי כאילו הוא הדבר הכי מעניין שפגשה.

"באמת? ומי זו?" הוא שאל אותה, ונראה באמת מתעניין. לא נראה שאכפת לו מהמראה המוזר של לונה או מהעובדה שהיא קוראת את ירחון ה'פקפקן' שלה הפוך.

"רייצל." היא אמרה בקצרה, ונראה שהמידע החדש מפתיע את פרסי מאוד.

"רייצל אף פעם לא סיפרה לי עלייך. מוזר, היא לא טיפוס שמסתיר דברים בדרך כלל..." הוא אמר.

"כן, אתה כנראה צודק." לונה ענתה לו. "אתה בן אדם מעניין מאוד לפי מה שהיא אמרה לי. מאוד, מאוד מעניין." היא הוסיפה והרימה את הירחון למעלה כך שהסתיר את פניה.

"תודה, נראלי..." פרסי אמר ונראה שדעתו מוסחת.

הארי ונוויל החליפו מבטים בגבות מורמות ואני ניסיתי לעצור צחקוק, הבעות הפנים שלהם היו משהו מיוחד.

הרכבת המשיכה לנסוע עוברת את השטחים הכפריים במהירות, מזג האוויר היה משונה ולא הפסיק להשתנות; רגע אחד התא היה מואר על ידי אור השמש, וברגע הבא הם חלפו מתחת לעננים אפורים ומאיימים.

"נחשו מה קיבלתי מתנה ליום הולדת?" שאל לפתע נוויל קוטע את בהתבוננות הממושכת שלי על מה שקורה מחוץ לחלון.

"עוד כדור זיכרון?" ניחש הארי.

"לא," אמר נוויל, "אבל זה דווקא היה יכל לעזור לי, את הישן איבדתי מזמן... לא, תיראו..."

הוא דחף את היד שלא החזיקה את טרבור לתיק שלו ואחרי חיטוט קצר שלף משם משהו שנראה כמו קקטוס אפור בעציץ, אלא שבמקום להיות מכוסה בקוצים הצמח הזה היה מכוסה בסוג כלשהו של אבעבועות מוזרות ודי מגעילות, אם תשאלו אותי.

"מימבלוס מימבלטוניה," נוויל אמר בגאווה.

בהיתי בצמח בגועל וגיליתי לחרדתי הרבה שהוא פועם קלות מה ששיווה לו מראה של איבר פנימי נגוע במחלה. זה לא נתן לצמח נקודות נוספות ממני, זה בטוח, אבל לא נראה שזה מפריע לנוויל בכלל, הוא נראה כאילו עוד שניה הוא יתפוצץ מרוב אושר.

"זה ממש- ממש נדיר," הוא אמר בחיוך ענק. "אני לא יודע אם יש אחד כזה אפילו בחממות בהוגוורטס. אני מת להראות את זה לפרופסור ספראוט. הדוד שלי אלג'י קנה לי אותו. אני מתכוון לנסות להרבות אותו."

"זה בכלל- אה- עושה משהו?" שאל אותו הארי שלא נראה מתלהב בכלל.

"המון דברים!" ענה לו נוויל בגאווה. "יש לו מנגנון הגנה עצמי מדהים- תחזיק שניה את טרבור..." הוא זרק את הקרפד על הברכיים של הארי והוציא מהתיק שלו עט נוצה. לונה שוב הציצה מעל לקצה המגזין ההפוך שלה וצפתה בפעולותיו של נוויל. פרסי תופף עם הרגל שלו על הרצפה כל הזמן ושיחק עם משהו שנראה כמו עט מוגלגי באצבעותיו, הוא הביט בנעשה ומבט אטום היה על פניו מה שסיפר לי שהוא לא מבין בכלל על מה מדובר אבל גם לא הולך לשאול על זה. נוויל הרים את המימבלטוס מימבלטוניה אל מול עיניו, לשונו מבצבצת בין שיניו, הוא בחר מקום שלי נראה די אקראי ודקר את הצמח דקירה חדה בקצה עט- הנוצה שלו.

נוזל ניתז מתוך כל האבעבועות של הצמח, בסילונים של נוזל סמיך, מסריח ודוחה להפליא בצבע ירוק כהה. הסילונים פגעו בתקרה ובחלונות וניתזו על המגזין של לונה. רק במזל הספקתי להסתיר את פניי בעזרת הידיים ככה שיצאתי מזה יחסית בזול, למרות זאת עדיין יכולתי להריח את הריח המסריח של הנוזל שהזכיר לי מאוד זבל סוסים חמוץ. נראה שפרסי יצא מזה לגמרי בשלום, אני לא יודעת  מתי הוא הספיק אבל הוא היה מתחת לשולחן כשהאבעבועות התפוצצו ולכן נשאר נקי לחלוטין. להארי ולנוויל לא היה את אותו המזל כמוני ובטח לא כמו פרסי, הארי שהיה עסוק בלמנוע מטרבור לברוח היה מכוסה בנוזל הירוק לחלוטין, גם פניו ופלג גופו העליון של נוויל היו מלאים ברפש, הוא ניער את ראשו כדי להוציא מעיניו את רוב החומר.

"ס-סליחה," הוא אמר תוך כדי שניסה לנשום שב בקצב רגיל. "עוד לא ניסיתי את זה... לא חשבתי שזה יהיה עד כדי כך... אבל על תדאגו, השרף- סרח לא רעיל," הוא הוסיף בדאגה כשהארי ירק את הנוזל שניכנס לפיו, אבל לא נראה שהדבר עודד את הארי.

בדיוק ברגע הזה דלת התא נפתחה, ושם עמדה לא אחרת מאשר צ'ו צ'אנג, המחפשת בקבוצת הקווידיץ' של רייבנקלו והקראש של הארי. יופי של תיזמון, באמת.

"אה... שלום, הארי," אמרה במתח והסתכלה על הבלגן שיש בתא. "אמ... באתי ברגע רע?" היא שאלה והרגשתי ממש רע בשביל הארי באותו רגע אבל לא היה דבר שיכלתי לעשות.

"אה... שלום," אמר הארי ונראה די מטושטש, טוב אני לא יכלה להאשים אותו, גם אני הייתי די מטושטשת בגלל מה שקרה כמה רגעים קודם לכן...

"אממ..." צ'ו אמרה. "טוב... רק רציתי להגיד שלום... אז בי." והיא סגרה את הדלת בפנים סמוקים, והלכה. הארי שקע בכיסא שלו ונאנח, מבואס וקצת מובס מהתקרית המביכה שהיתה לפני החברה הזו שלו, לא שיש לי בעיה עם זה או משהו... בכל אופן רציתי לעודד אותו אז אמרתי. "לא נורא, תראו, אפשר להיפטר מכל זה בקלות," שלפתי את השרביט שלי. "התקרצף!" והשרף- שרח נעלם, אבל זה לא שינה את מצב הרוח המדוכדך של הארי.

"סליחה," נוויל אמר שוב בקול חלש.

"טוב זה לא ישנה הרבה אם תצטער כל כך זו היתה רק תאונה." אמר פרסי שיצא ממקום המחבוא שמתחת לשולחן וחזר לשבת במקומו.

"קל לך להגיד..." מלמל הארי.

"טוב מה אני יכול להגיד יש לי אינסטינקטים טובים." הוא אמר בחיוך שובב שהזכיר לי מאוד את החיוכים של פרד וג'ורג' לפני איזה תעלול, והיה לי ברור שהוא מסתיר משהו, משהו חשוב אבל לא יכולתי לשים על זה את האצבע...

כעבור שעה בערך עד שרון והרמיוני חזרו, ועד אז עגלת החטיפים כבר הספיקה לעבור. אני, הארי, נוויל ופרסי סיימנו לאכל את עוגיות הקדרה שקנינו, והיינו שקועים בהחלפת קלפים מצפרדעי השוקולד כשנפתחו דלתות התא. רון הרמיוני נכנסו עם קרוקשנקס ועם פיגווידגן שצווח בהתלהבות בכלוב שלו.

אני שיחקתי עם קרוקשנקס בזמן שרון, הארי והרמיוני דיברו, ונוויל ופרסי רק הקשיבו. לא בדיוק התרכזתי במה שהם אמרו אבל לפי דעתי זה הלך בערך ככה: רון שאל את הארי מי לדעתו המדריך מסליתרין והארי ענה ל בטון מזלזל שזה בטח מאלפוי, הרמיוני רטנה משהו לגבי פנסי פרקינסון. הם אחרי זה דיברו על משהו לגבי המדריכים של הבתים האחרים ועל איך שהם חושבים שמאלפוי הולך לנצל את הכוח שלו בתור מדריך או משהו בסגנון. רון דיבר על זה שווא הולך לגרום לגויל לכתוב שורות ופרסי אמר לו שזה עונש ממש אכזרי ומלמל משהו לגבי זה שזה מניסיון או משהו... רון התעלם מזה וחיכה את גויל אומר, "אסור... לי... להיראות... כמו... תחת... של... בבון..." וכולנו פרצנו בצחוק אבל אף אחד לא צחק חזק יותר מלונה.

"זה היה מצחיק!" לונה קראה, העיניים הבולטות שלה מתמלאות בדמעות והיא נאבקה לנשום, אבל היא המשיכה לבהות ברון. רון היה המום לגמרי ופנה להביט בנו, ההבעה על הפנים שלו היתה ממש מצחיקה והמשכנו לצחוק (טוב אני יודה הזה גם מהצחוק המוגזם והארוך של לונה מחקנו...) לונה עכשיו התנדנדה קדימה ואחורה ואחזה בבטנה.

"את עושה ממני צחוק?" רון שאל אותה, נעלב.

"תחת של... בבון!" היא השתנקה אוחזת בצלעות שלה.

כולנו צפינו בלונה,  שעדין צחקה ואני הבחנתי מזווית העין שהארי מסתכל על הירחון שלונה הפילה במהלך התקף הצחוק שלה.

"אני יכול רגע להסתכל על זה?" הארי שאל את לונה בהתלהבות.

לונה הנהנה עדיין מתנשמת בכבדות בגלל שצחקה כל כך הרבה, לא מפסיקה להסתכל על רון.

הארי דפדף בירחון בזמן שאנחנו המשכנו לשבת בשקט, פרסי לא הפסיק להקפיץ את הרגל שלו ולשחק בחפץ קטן שלא ממש זיהיתי, בטח איזה חפץ מוגלגי או משהו...

"משהו ששווה קריאה?" רון שאל את הארי כשהוא סגר את המגזין.

"ברור שלא," ענתה הרמיוני בארסיות לפני שהארי הספיק בכלל לפתוח את הפה. "הפקפקן זה צהובון נחות, כולם יודעים את זה."

"תסלחי לי," אמרה לונה בקול רציני שאיבד את איכותו החולמנית. "אבא שלי עורך אותו."

"אני... אה," הרמיוני הסתבכה, לא יודעת מה להגיד ונראית מאוד נבוכה. "טוב... יש לזה כמה... כלומר, זה די..." היא גמגמה מנסה לתקן את הטעות שלה בלי להצליח יותר מידי.

"אני אודה לך אם תחזיר לי את זה," אמרה לונה בקרירות וחטפה את המגזין מידיו של הארי, היא דפדפה חזרה לעמוד שהיתה בו והפכה את המגזין חזרה על ראשו, נעלמת מאחוריו בדיוק כשדלת התא נפתחה בפעם השלישית, ועמד שם לא אחר מאשר דראקו מאלפוי.

"מה?" הארי אמר בתוקפנות, לפני שמאלפוי הספיק לפתוח את הפה.

"שמור על הנימוס, פוטר, או שאיאלץ לתת לך עונש," מאלפוי גרגר. "אתה מבין, אני, שלא כמוך, מוניתי להיות מדריך, ופירוש הדבר הוא שאני, שלא כמוך, בעל סמכות לחלק עונשים." דראקו אמר גורם לגלגל עיניים בלי שישים לב.

"כן, אמר הארי. "אבל אתה, שלא כמוני, פוץ, אז צא מפה ותעזוב אותנו כבר." הוא הוסיף גורם לכולנו לצחוק, אפילו לפרסי שלא ממש הכיר את דראקו.

"תגיד לי, איך זה להיות במקום שני אחרי וויזלי, פוטר?" דראקו שאל בחיוך מרושע.

"אוי נו  באמת," אמר פרסי שנראה מעוצבן.

"ומי אתה בדיוק?" שאל מאלפוי בטון המתנשא הרגיל שלו.

'זהו זה,' חשבתי. 'עכשיו הוא הולך להשוויץ בזה שהוא הנכד של זה-שאין-לינקות-בשמו ולהצטרף למאלפוי בדיוק כמו שכל אחד מסליתרין היה עושה.'

"אף אחד שצריך לעניין אותך," פרסי אמר, מפתיע אותי. אני מוודא שהרגשתי רע ששפטתי אותו ככה, זה משהו שיותר מתאים לרון לעשות.

'אני ייתן לו הזדמנות,' החלטתי לעצמי. 'אליי הוא לא רע אחרי הכל.'

"אני חושב שאני יחליט מה מעניין אותי ומה לא." מאלפוי אמר באותו טון מתנשא, אבל יכולתי לשמוע בקול שלו כעס על העובדה שמישהו העז להתחצף עליו בפגישה הראשונה שלהם. "אתה כנראה חדש כאן אז אני סולח לך, אבל זו הפעם האחרונה." הוא הוסיף ונראה די מרוצה מעצמו.

"וואו איזה כבוד, תודה רבה באמת," פרסי אמר, הסרקזם פשוט נוטף מהקול שלו בגלים.

"אין בעיה," אמר דראקו בלי לשים לב לסרקזם בכלל. "אני מאלפוי, דראקון מאלפוי." הוא הציג את עצמו.

פרסי התחיל לצחוק כאילו אין מחר, כולנו הסתכלנו עליו לא מבינים מה הצחיק אותו כל כך.

"דרקון!" הוא קרא בצחוק לצחוק. "קוראים... לבחור הזה... אשכרה... דרקון!" הוא קרא שוב גורם לכולנו לצחוק גם כן ולדראקו לעוות את פניו בחוסר שביעות רצון.

"לא," אמר דראקו ונראה ממש לא מרוצה, אחרי שכלנו הפסקנו לצחוק. "השם הוא מאלפוי, דראקו מאלפוי."

פרסי גיחך ואמר, "השם הוא בונד, ג'יימס בונד." והושיט את ידו.

אישית לא הבנתי על מה הוא מדבר, כי השם שלו ממש לא היה ג'יימס ולא בונד, אבל נראה היה שהארי והרמיוני הבינו כי הם התחילו לצחוק כאילו הוא סיפר איזו בדיחה מצחיקה או משהו.

"כלום? באמת?" פרסי שאל את מאלפוי שנראה מבולבל מאוד משום מה. "טוב לא משנה."

היה רגע של שקט לפני שפרסי הציג את עצמו, "פרסי ג'קסון." הוא אמר בפשטות.

"טוב פרסי, בגלל שאתה חדש פה אני אתן לך עצה; כדאי לך למצוא אנשים אחרים להסתובב איתם במקום הבוגדים בדם האלה," הוא אמר מצביע עלי ועל רון, "חצוי דם שקרן שיעשה הכל בשביל להתפרסם," הוא אמר מצביע על הארי, שקמץ את אגרופיו בכעס, "פחדן," אמר מצביע על נוויל, שהסמיק והשפיל את הראש, "פריקית," אמר מצביע על לונה בהבעה של גועל, מה שממש עיצבן אותי, "והכי גרוע, בוצדמית." מאלפוי אמר והצביע על הרמיוני שנראתה עצבנית מאוד, הוא נראה מרוצה ממעשה ידיו. שמעתי גיחוך קטן מהכיוון של לונה וראיתי אותה מציצה מהקצה של המגזין שלה. הסתכלתי ליראות מה גרם לה להתמקד במה שקורה בתא במקום במגזין שלה וראיתי שפרסי נראה כאילו הוא ממש מתאפק לא להתחיל להרביץ למאלפוי, העיניים שלו שבדרך כלל נראו כמו הים ביום שמשי ונעים, נראו עכשיו כאילו יש סערה מסוכנת בים, הן נראו מסוכנות.

"כמו מי בדיוק? כמוך?" פרסי שאל ונראה שהוא ממש מתקשה לשלוט על עצמו. "נראה לי שאני יוותר על להסתובב עם פוץ עשיר ומפונק שחושב שהכל מגיע לו." הוא אמר מתאר את מאלפוי בצורה מדויקת כאילו הוא מקיר אותו כבר שנים.

"ולמה אתה חושב שאני כזה?" מאלפוי שאל החיוך היהיר יורד מהפרצוף שלו סוף סוף.

"נו באמת, הייתי במספיק בתי ספר כדי לזהות בריון עשיר כשאני רואה אחד." פרסי אמר.

מאלפוי נראה כאילו הוא חטף כרגע סטירה, וראיתי את הארי מגחך מהבעת הפנים שלו.

"במקומך לא הייתי צוחק, פוטר, כדאי לך לשים לב, כי אני הולך לעקוב אחריך כמו כלב לוודא שאתה שומר על החוקים." מאלפוי אמר מחזיר את החיוך היהיר לפניו.

"צא כבר!" אמרה הרמיוני, היא התכוונה לקום אבל פרסי עשה את זה לפניה.

במהירות מדהימה פרסי היה כבר ליד מאלפוי והטיח לו אגרוף אכזרי לפרצוף, נישמע קול "טאק" מחליא כשהאף של מאלפוי נישבר, פרסי קירב את הפנים שלו לאוזן של מאלפוי ולחש משהו שרק הוא יכל לשמוע, מה שזה לא יהיה זה לא היה נחמד כי יכולתי לראות הפנים הגם ככה חיוורים שלו מחווירים אפילו יותר.

"אבא שלי עוד ישמע על זה!" מאלפוי צעק מחזיק את האף המדמם שלו ויוצא מהתא שלנו במהירות.

"בדיוק כמו שרייצ'ל אמרה." שמעתי את לונה ממלמלת לעצמה ואז היא חזרה להתמקד במגזין שלה, כאילו שום דבר רציני לא קרה.

"בלודי-הל!" רון צעק. "זה היה מדהים! איפה למדת לתת אגרף ככה?!" הוא שאל בהתלהבות.

"אההה... במחנה קיץ, אני מניח." פרסי אמר מרים את היד אל מאחורי ראשו, הזעם שתקף אותו לפני רגע נעלם כאילו לא היה שם מעולם. הוא חזר לשבת ליד נוויל ואמר בפשטות, " אל תקשיב לו הוא לא יודע על מה הוא מדבר."

ראיתי שהארי והרמיוני החליפו מבטים מודאגים בטח בגלל מה שמאלפוי אמר לגבי "הכלב" כלומר סיריוס, גם אותי זה הדאיג אבל לא הראיתי את זה לאף אחד.

"כדאי שנחליף בגדים, כמעט הגענו." אמרתי מנסה לשבור את השקט המתוח שהיה בתא. אחרי שכולנו סיימנו להחליף לגלימות שלנו (אחרי מספר רב מאוד של תלונות מצד פרסי) הרכבת עצרה. ואני פשוט יודעת שהשנה הולכת להיות מעניינת במיוחד.

מקווה שנהנתם. =)

הפרק הקודם		הפרק הבא