הוגוורטס

זה פרק שאני אוהבת במיוחד- מקווה שתנו לקרוא כמו שאני נהנהתי לכתוב אותו ^^

פרק י"א

ביצות הגחלת

ס

לזאר וגריפינדור המשיכו במסעם על קצה הצוקים הצפוניים ואז לאורך החופים כשעשו את דרכם דרומה על הגדה המזרחית של האי. אך עד מהרה החורף נכנס לאי בסערה, והם התרחקו מהים האפור והגועש במטרה למצוא מחסה מהרוחות הפראיות והגשם הקפוא.

הם שמחו לקבל את אירוחים של קוסמים משכילים שחיו בטירות ובאחוזות דרכן עברו, ובעלי הבית שמחו מאד לשלוח את ילדיהם לבית הלימוד. הקוסמים הפשוטים, שחיו בחוות המרוחקות מהדרכים הראשיות או בכפרים תחת חסותם של משפחות קוסמים משכילות, ששו פחות לקבל את הצעתם הנדיבה. לרוב הם חששו לסרב להם, אבל לא יכלו לוותר על ילדיהם, שהיוו חלק חשוב בכלכלת המשפחה. רבים גם חששו מהמועצה או לשלום ילדיהם, כמו הקוסמים הפראיים שבצפון.

עברו כמעט שלושים יום מאז יציאתם של השניים מהוגוורטס, כשהם הגיעו לבקתה בודדה על החוף המזרחי. שם התעלה הייתה צרה כל כך, שביום הקר והצלול ניתן היה לראות את צילה של היבשת.

היפוגריפים רעו בחצר, מוקפים בגדר עץ רעועה, ותקעו בשניים מבטים זהירים בעיניהם החדות כשחלפו על פניהם. בגינה נאה צמחו עגבניות, כרוב, גזר וצמחי מרפא מסתוריים, ודחליל מכוער עמוס קמעות שמר עליהם מפני עורבים חמדנים ושחפים גרגרנים, שהתעופפו מעל השדות בצווחות כמו עננים קטנים בשמיים.

סלזאר וגריפינדור התייצבו מול דלת הבית הרעועה, העקומה מעט, והסוסים כיבדו את עצמם במים מהשוקת הצמודה לקיר הבית.

"מישהו ממש גר פה?" לחש גריפינדור, שהיה המום מקוטנה של הבקתה.

סלזאר סימן לו להיות בשקט והקיש על הדלת. לאחר כמה רגעים היא נפתחה על ידי עקרת בית עגלגלה ותמהה.

השניים קדו לה בנימוס וסלזאר הציג אותם. ברגע שהבינה מי הם, עקרת הבית נתקפה מבוכה עזה והפצירה בהם להיכנס ולהרגיש בנוח.

הבקתה הייתה קטנה כל כך ששני הגברים נדחקו ועמדו במרכזה בחוסר- נוחות. מטבח קטן ובו שולחן אחד עם כיסאות לא- תואמים עמד בצד אחד של הבקתה, ובצד השני הייתה ערימת קש מכוסה סדינים, שם ישנה כל המשפחה, כנראה. ווילון אכול- עש הסתיר מחצית מ"חדר השינה" וזוג עניים כהות ניבטו אליהם תחתיו, זהירות אך סקרניות, מתוך פנים רזות וקטנות, חיוורות.

"מי אתם?" שאל קול חסר- בושה וסקרן של ילד.

האימא השתיקה אותו ומשכה את הווילון להסתיר את ערימת הקש. פונה אל השניים בנימוס רב מהנחוץ, כאילו היה זה ביתם ולא ביתה, היא אמרה, "אתם בטח רוצם ל'תרענן אחרי המסע, אדונים, וגם לאכול מש'ו-"

"לא. אך אנו מודים לך," אמר סלזאר. גריפינדור, שבאותה העת לא היה מוצלח מלעמוד בשקט במקומו יותר מבכל זמן אחר, נראה כמו ענק מגושם בתוך בית אנושי, פוגע ברהיט או בקישוטים שנתלו מהתקרה בכל תנועה קטנטנה שעשה. "אנחנו רק מעוניינים לפגוש את ילדייך. אנו מקימים בית לימוד לקוסמים צעירים, והיינו רוצים לבחון האם הם מתאימים ללמוד קסמים מתקדמים בעזרת שרביט."

עקרת הבית הנהנה, סמוקה מאד פתאום וחסרת נשימה משהו. "כן, אני והבעל שלי שמענו... כולם כאן מדברים על'כם. החוואי טוק חי כמה מיילים מפה- הוא התחיל ללמד את הבן ש'לו קסמים מיוחדים, במיוחד כדי להרשים ת'כם."

"ומה בנוגע אליך, גברת?" אמר סלזאר, גורם לעקרת הבית הפשוטה להסמיק לנוכח הכינוי, "האם תהיי מוכנה לשלוח את ילדייך הרחק מפה, על מנת שילמדו וישכילו, ויהפכו לקוסמים חזקים וחופשיים?"

"אוי, מורגנה, א'לוואי שיכולתי, אדון," אמרה עקרת הבית, משפילה את מבטה אל רגליה היחפות. "'בל שני הבנים הגדולים שלי יוצאים לעבוד עם הבעל בשדה כל היום. אני לא 'כולה לעבוד שם. בלעדם הוא לא יצליח לקצור 'תחיטה, והיא תנבל."

סלזאר הרהר בדבריה. זה היה הטיעון המרכזי של רוב הקוסמים הפשוטים. אך הוא לא רצה שימנעו מלשלוח את ילדיהם בגלל שיקולים כלכליים- הוא היה מעוניין בקוסמים הפשוטים בבית הלימוד, ובעיקר בקוסמים מהגדה המזרחית. הוא אמר, "היכן נמצאים בעלך ובנייך עכשיו?"

"בשדה, עובדים," אמרה עקרת הבית.

"האם נוכל, אני ועמיתי, לחכות כאן עד שיחזרו בערב, על מנת לראות את בנייך ולשוחח איתם? ייתכן ונוכל למצוא פיתרון לבעיה שלכם," אמר סלזאר ועקרת הבית ענתה בחיוב. סלזאר ידע שהיא לא תעז לסרב.

היא הציעה לטפל בסוסיהם עבורם, אך הם סירבו. בתחילה היא צפתה בהם בחשש משהו בזמן שהאכילו את הסוסים וסירקו אותם, אך לבסוף דעתה נחה עליה והיא פנתה לעשות את עבודות הגינה.

גריפינדור פשט את גלימת המסע שלו וקיפל את שרוולי חולצתו לפני שכרע בקצה הגינה והחל לעקור עשבים שוטים.

עקרת הבית הרימה אליו מבט תומה ונבוך מאד כשהבחינה במעשיו. "או, אדוני, לא צריך-"

"שטויות," הוא ביטל אותה במשיכת כתפיים. "לא להעליב, אבל הבית שלך קטן מידי למימדים שלי, ואני בכל מקרה לא מסוגל לשבת בחוסר מעש כל היום. ראי את זה כתשלום לאירוח הנדיב שלך."

ברור היה שעקרת הבית לא חושבת כך, אך היא לא העזה להתווכח. גריפינדור שרק בעליזות בעבודתו, וסלזאר נכנס לצל הבית על מנת לכתוב ביומנו.

הוא התיישב בשולחן המטבח העתיק אך המקורצף והדליק בשרביטו את הנרות שבמרכזו על מנת לחזק את האור שנפל על יומנו מבעד לחריצים בקורות העץ של התקרה והקירות.

הוא ישב וכתב זמן מה, עד שלפתע היה מודע לכך שמישהו צופה בו. הוא הרים את מבטו וראה את אותן פני הילד החולניות צופות בו מעבר למחיצה. הוא בחן אותן לרגע, וכשהבין שהילד לא מתכוון לזחול משם במבוכה, הוא אמר, "שלום."

"שלום," אמר הילד בקול דקיק. הוא הוסיף, "אדוני. אני מקווה ששלומך טוב."

"אתה מנומס מאד יחסית לילד קטן כל כך."

גבות כהות ירדו נמוך מעל העניים השחורות בהבעה של כעס. "אני לא כל כך קטן. אני בן עשר. וחוץ מזה, אני מנומס רק כי ככה אימא שלי אמרה לי להתייחס אל אנשים שלבושים יפה אם אני לא רוצה לקבל סטירה."

סלזאר חייך לעצמו חיוך מריר. הילד הזה אומנם היה קטן, ונראה עוד יותר קטן משהיה, אך הוא היה נבון ושנון מאד. זה מצא חן בעניו. "מדוע אתה לא עובד בשדה עם אחיך ואביך?"

הילד נראה כועס עוד יותר, כאילו העליב אותו. "אימא אומרת שאני לא בריא מספיק, ואבא אומר שאני בזבוז של מקום ומזון. אני לא רוצה לעזור לו."

"איך קוראים לך?"

"מֵאפיס."

"אתה עושה רושם של ילד נבון, מאפיס. אתה מסוגל לבצע קסמים?"

מאפיס הוציא את ידו מתוך הווילון ופרש אותה כלפי מעלה במהירות, כנלהב להראות לסלזאר מה הוא מסוגל. להבות הנרות נתלשו ממקומן כמו עלי שלכת והתעופפו אל ידו הקטנה של הילד, נחות שם ברכות ולא שורפות אותו.

חיוך שבע רצון התגנב אל פניו של סלזאר, והוא רשם את שמו של הילד ביומנו. גם הילד נראה מרוצה מאד מעצמו, כאילו הצליח להביס את אויבו הגדול ביותר.

"אני סבור כי מצפה לך עתיד מזהיר, מאפיס."

האב ושני אחיו הבוגרים של מאפיס חזרו הביתה לעת ערב. שלושתם היו גברים חסונים ושחרחרים, והיוו את הניגוד המוחלט למאפיס הקטן והחולני, שישב בתוך הבית במשך כל היום, משתעל, וקרא שוב ושוב את אותם כמה ספרים עתיקים ויקרי הערך, אותם הוא כבר ידע בעל- פה.

סלזאר בילה את שארית היום בהקשבה לילד מדקלם אגדות קוסמים עתיקות ואת הברית החדשה של חסרי- הקסם. אך ברגע שאימו נכנסה הביתה לאחר העבודה בגינה, מיהר לחזור למקומו תחת מבטה הנוזף, והיא המשיכה והתנצלה בפני סלזאר על התנהגות בנה שוב ושוב.

המשפחה ישבה לאכול את ארוחת הערב הצנומה שלה. סלזאר וגריפינדור, שלא היו מעוניינים לגזול ממזונם, עמדו במרכז החדר (שעכשיו היה צפוף עוד יותר והסב לגריפינדור עוד יותר חוסר נחת) ושוחחו עם בעל הבית, שישב במקומו וחיכה שאשתו תגיש לו את ארוחתו, בעוד הוא שואף ממקטרת גדולה.

"'צטער, אדונים טובים, 'בל כמו שאשתי אמרה, אנחנו לא יכולים לתת לשנים אאלה ללכת," הוא אמר, ושני בניו נראו מאוכזבים מאד. מאפיס צפה בהם בסקרנות ממקומו האפל, איש לא משגיח בו.

"נוכל להציע לכם זהב, איתו תוכלו לשכור עובדים אחרים במקומם," אמר גריפינדור.

בעל הבית הרהר בכך לרגע ואז הנד בראשו, "אי 'פשר. 'כשיו, כשכל אשאר שולחים ת'בנים שלהם לבית לימוד ש'לכם- במחילה ממכם, אדונים- כל הידיים העובדות שנשארו באזור נלקחו כבר, ואין לנו כאן הרבה אנשים גם ככה, כן? אני ב'ספק אם אני אמצא עכברוש שיעבוד בש'בילי. 'צטער, בנים."

הבנים נראו מאוכזבים, אך קיבלו זאת בהבנה.

גריפינדור המשיך לנסות לשכנע את ההורים, אך הם לא הסכימו. הוא פנה אל הבנים, אך הם לא היו מוכנים ללכת נגד צו הוריהם, כמו הקוסמים הפראיים.

לבסוף סלזאר אמר, "אם כך, בוודאי תשמחו לשלוח את בנכם השלישי לבית הלימוד."

נדמה היה כאילו צעיף כבד של דממה נופל פתאום על החדר, ואפילו פצפוץ הגחלים באח השתתק. בני המשפחה תקעו בסלזאר מבטים, וכך גם גריפינדור.

"ברור כי אינכם רואים אותו כחלק ממשפחתכם; הוא לא מסוגל לעבוד ואתם רואים אותו כטפיל. לא תרצו לשלוח אותו מכם?"

ההורים היו חסרי מילים. ברור היה שהם לא ציפו להצעה שכזו. הבנים העבירו את מבטיהם מסלזאר אל המקום בו ישב אחיהם הקטן, זועמים ומקנאים.

לבסוף האב התעשת וניער את ראשו. "לא. איך הוא יגיעה לבית הלימוד ש'לכם? אנחנו לא יכולים לשלוח 'תו. הוא גם חולה מידי."

"אני סבור שנוכל לקחת אותו איתנו להמשך מסענו. אוכל לסייע לו- כמרפא."

ההורים עדיין פקפקו. גריפינדור משך במרפקו של סלזאר וסימן לו החוצה. הם יצאו אל הלילה הקר- השמיים הכחולים מאירים מעליהם בשעה המסתורית ביותר של היום והלילה גם יחד.

"מה אתה עושה?" דרש גריפינדור לדעת. "לא דיברנו על שום דבר כזה. הילד הזה חולה- הוא לא יכול ללמוד עם ילדים אחרים."

"מחלתו לא מדבקת, אני בטוח בכך. אני מוכרח לומר שאני חושב שמצבו אפילו ישתפר תחת ענינו המשגיחות שלי ושל רוונה."

גריפינדור תקע בו מבט מפקפק. "אני לא חושב שהוא יתאים."

"אני חושב שהוא ישגשג בבית הלימוד. בעוד כמה שנים יהיה התלמיד המתקדם ביותר- אני מוכן להישבע על כך. אני ראיתי אותו מבצע כמה קסמים פשוטים. הוא מוכשר מאד, ולמרות שגופו חלש, מחשבתו מבריקה. הוא יבוא איתנו."

גריפינדור עדיין לא נראה משוכנע. הוא משך בכתפיו. "אם תצליח לשכנע את ההורים שלו."

סלזאר הצליח. זה לא היה קל, אך הוא ניצל היטב את יכולותיו להתגנב אל נבכי מחשבותיהם של האנשים, וכך ידע בדיוק מה לומר על מנת לשכנע את ההורים. הוא אפילו הותיר להם כמה מטבעות זהב (שהספיקו על מנת לכלכל אותם במשך כל החורף ואף יותר) בעוד מאפיס אורז את חפציו המועטים מאד בתוך תרמיל קטן, וזה הניח את דעתם.

מאפיס היה נרגש מאד. ברור היה שהוא לא מתנהג כך לעיתים קרובות. אך כשפנה לכיוון הדלת, אל חיו החדשים, אחד מאחיו הכשיל אותו והוא נפל על הרצפה.

מאפיס קם בגבורה. הוא יצא מביתו מבלי לתת במשפחתו מבט שני.

"אל תיקח את זה קשה," אמר לו גריפינדור כשהשלושה הלכו לכיוון סוסיהם. כעת השמיים היו שחורים ואין- ספור כוכבים נצצו מעליהם. אך מתח עמד באוויר, ובאפלה שבאופק הסתתרו ענני סערה, נעים במהירות לכיוונם ברוח הימית העזה. "הם סתם מקנאים בך."

"אני יודע," אמר מאפיס, קולו יציב לחלוטין.

הם הכינו את סוסיהם לרכיבה, וגריפינדור אמר לסלזאר, "תגיד, מה נעשה בקשר למזון? נצטרך תגבורת, עם תוספת קטנה לחבורה שלנו."

"אל תדאג, מאפיס לא אוכל הרבה," אמר סלזאר, מסייע לילד החלש לטפס לגב סוסתו. "חוץ מזה שבקרוב נגיע לביצות הגחלת, שם חיים שארי בשרי. לא נצטרך לדאוג למחסה ולמזון זמן מה עכשיו."

הם רכבו במשך הלילה, מתרחקים מקו החוף, ומזל שעשו כך, כי כשעלה אור היום ראו שענני הסערה כבר צפים מעל הים, שחורים ומאיימים, וידעו שבקרוב הגשם יגיע גם אליהם.

בינתיים האדמה המשיכה להיות מישורית, ובמרחק נראו צללי ביצות הגחלת- גוש צל שהתפרש למרחק.

מאפיס, שישן על גב סוסתו של סלזאר במשך הלילה, ישב ער וקרא את ספריו בעוד שני הגברים ישנים במשך הבוקר. סלזאר התעורר למשמע רעם מרוחק לקראת הצהריים ומיהר להעיר את גריפינדור, כי היה עליהם לברוח מפני הסערה.

הם דהרו במשך כל היום לכיוון הביצות, ברקים מאירים מעל ראשיהם המכוסים ברדסים. מאפיס, לו לא הייתה גלימה ראויה לשמה, הסתתרה תחת שולי גלימתו של סלזאר, מוכן לרגע בו הגשם יוטח בהם.

ואכן, החשכה נפלה מהר מידי ומטר הכה בהם לפני שהספיקו להיכנס למחסה העצים הצפופים של הביצה. האדמה, למרות שעוד לא הייתה ביצתית לחלוטין, כבר הייתה רכה באזור זה והפכה עד מהרה לבוץ מימי וטובעני. הסוסים מעדו ורגליהם התכסו בשכבת בוץ.

עד שנכנסו לתוך הביצה, סלזאר וגריפינדור נאלצו ללכת ברגל, כי פרסאות הסוסים שקעו במים הבוציים, הירקרקים, תחת משקלם. מאפיס נותר על גב הסוסה, מכוסה בגלימה נוספת של סלזאר, אך היה רטוב על לשד עצמותיו.

בחשכה הם לא היו מסוגלים למצוא את הגשרים הקטנים שנועדו לעוברי- אורח, אך סלזאר חשב שהם בוודאי הוצפו בכל מקרה. הוא הכיר היטב את נתיבי הביצות, את עצי האיקליפטוס והערבה הנוטים מעל המים תחת משקל עליהם החיוורים, הלחים, ואת צמחי המים הירוקים שצפו בתוך הבוץ ונעו חרישית תחת המים. הוא הלך בנתיב המוכר לו, ולפתע העצים כאילו סרו מפניהם וחשפו בית אבן רחב, כהה, שהסתתר במיומנות בנוף הביצתי. צמחים מטפסים וירוקת שגשגו על קירותיו העתיקים והוא היה נמוך, גגו משופע, ועל הרעפים צמחו פרא קבוצות עשב ירוקים, רעננים.

סלזאר סימן לגריפינדור לחכות עם הסוסים והתקרב אל דלת הבית. הוא הקיש בחוזקה פעמיים לפני שזו נפתחה אל פרוזדור אבן אפלולי. פנים זקנות, ארוכות, נגלו בפניו ועניים חלשות ניסו להתמקד בדמותו.

"אדון סלזאר? האם זה אתה?" אמר האיש בקול רפה מזקנה מעל להלומות הגשם.

"זה אני, ספארו. אני נוסע עם עוד גבר וילד. האם הגבירה גונט בטובה תסכים לארח אותנו, עד שהסערה תחלוף?"

"כמובן, אדון סלזאר! הגבירה גונט תמיד שמחה לראות את זיו פניך. נעלמת מהאזור זמן רב."

"היה עלי לטפל בעניינים במקומות אחרים. נוכל להיכנס?"

"כמובן! אשלח מייד את נערי האורווה לטפל בסוסיכם. האם זו עדיין סקיילר, סוסתך הנאה? תמיד תענוג לטפל בה. אם כך, היכנסו. אדאג לכם למים חמים ובגדים יבשים."

 בית גונט היה בית אבן אפלולי, מואר בקושי על ידי לפידים ונרות. נדמה היה שהאפלה שם סמיכה כל כך שהאש לא מצליחה לפלח אותה. שטיחי הקיר והפסלים שבגומחות נדמו גם הם עמומים, כאילו דהו עם השנים.

סלזאר הובל אל חדרו הקבוע, וגריפינדור ומאפיס אל חדרי האורחים שבהמשך המסדרון. גריפינדור לא הסיר את מצנפתו הרטובה בזמן שהובלו במסדרונות הריקים, וסלזאר שמח על ראייתו החלשה של המשרת ספארו. הוא תיאר לעצמו שגריפינדור לא מרוצה להתארח אצל מקורבים למשפחת סלית'רין (למרות שהקל על סלזאר בכך שלא התלונן), וגם שהם לא ישמחו לארח גריפינדור, אפילו הוא מקורב לסלזאר.

סלזאר התרחץ ולבש גלימות נקיות. הוא הקפיד לענוד את התליון שלו מעל בגדיו ולהסיר, רק לאותו הערב, את הטבעת של קאדמוס פראוול ולהניח אותה בכיסו. אז הוא עזב את חדרו ופנה אל הטרקלין הראשי, שם ידע שיימצא את דודתו ואת בן דודו.

הם ציפו לו, ושניהם קמו כשנכנס. הגבירה גונט, ששיערה היה מתכתי מתמיד ופנייה המקומטות כבדות ורפויות מתמיד, קדה לו קלות, וסלזאר שם לב שגבה נוקשה מאד. בן דודו סילבר, שהשמין באופן ברור מאז הפעם האחרונה בה התראו, קד לו קידה מרומזת בראשו ולחץ את ידו בחום. אולי היה זה תעתוע של אור האש שבאח שמאחוריו, אך נדמה היה לו שגם שיערו השחור של סילבר הלבין מעט, ושהקמטים שבפניו עמוקים מתמיד, מדגישים את הדמיון בינו לבין אימו הזקנה.

"אני מודה לכם על האירוח הנדיב, כתמיד," אמר להם סלזאר.

"אנו תמיד שמחים לארח אותך, בן דוד," אמר סילבר, למרות שהופעתו הקודרת לא נראתה שמחה כלל, והם התיישבו בכיסאותיהם שמסביב לאח. "סלח לנו על שאיננו מזמינים אתכם לארוחה- אני ואימא כבר סעדו קודם לכן."

"אני מבין," אמר סלית'רין, שחש שאינו רוצה להפגיש את גריפינדור עם דודתו ובן דודו.

"באילו עסקים אתה עובר במחוזותינו, סלזאר?" אמרה דודתו, שלא הצליחה להתיק את ענייה הבהירות, האטומות זה זמן רב, מהתליון הנוצץ שעל צווארו של אחיינה. "האם אתה חוזר לביתך?"

"עדיין לא, דודה," אמר סלזאר, בולע את מרירותו. הוא סיפר להם על בית הלימוד על מנת שלא ישוחחו איתו על נושאים אחרים.

"חבל שאין לי עוד ילד קטן, או לסילבר," אמרה הגבירה גונט בעצב. ידיה הזקנות, שהעורקים שתחת עורן בולטים, נעו בחוסר נחת בחיקה. שמלתה השחורה, השופעת, כאילו נדחקה בקושי בתוך הכורסא בו ישבה, והיא נדמתה קטנה וזקנה אף משהייתה באמת בתוך הבד העשיר והשופע. היא הייתה באבל תמידי.

"כן... חבל," מלמל סלזאר, והחל לתהות האם זה היה רעיון רע לפנות אל משפחת גונט למחסה מפני הסערה. האם יכול היה להמשיך ללכת בגשם עוד כמה שעות ולהגיע לאחוזה אחרת? באותו הרגע חשב שכן.

"שמעתי על העימות שלכם עם המועצה," אמר סילבר, "התמודדת איתה באומץ, כתמיד. תמיד ידעתי שנועדת לגדולות."

"גם אני ידעתי," אמרה הגבירה גונט, שוב תוקעת את מבטה בתליון. "כולם ידעו. אחרת לעולם לא הייתי נותנת לך את ידה של אייבורי שלי."

סלזאר ידעה שהשם יעלה במהלך שהותו שם.

"זה לא משנה עכשיו," הוא פלט מבלי לחשוב, כי היה נחוש שלא לדבר בנושא.

נראה היה שסילבר חושב כמוהו, כי הוא המשיך את קו השיחה על בית הלימוד.

"מי הם האנשים שאתה נוסע איתם?" הוא שאל.

"אחד עתיד להיות תלמידי, והשני הוא עמיתי מבית הלימוד," ענה סלזאר.

"הו- גודריק גריפינדור, ממכתש לאונידס?"

"אתה יודע?"

"כמובן שאני יודע- כל הקוסמים באי שמעו כיצד התחצף למועצה במרטונאד."

"האיבה בין בית סלית'רין לבית גריפינדור היא עתיקת יומין," אמרה הגבירה גונט בלי טינה. "מדוע החלטת לשתף איתו פעולה?"

סלזאר בעצמו לא היה בטוח. "בתחילה ראיתי אותו כבריון מגודל ותו לו, אך עד מהרה הבנתי שלמרות שחשיבתו מעט איטית וגאוותנותו מרקיעה לשחקים חדשים, הוא אדם בעל חזון, ודעותיו מנוגדות לשלי. חשבתי שאם אני מעוניין להקים מוסד שימשוך אליו קוסמים מכל עם ומעמד, עליו להיות מאוזן. הוא מסייע רבות להקמת בית הלימוד, לא אכחיש זאת, אך אני מתקשה לסבול את חיבתו המשונה לחסרי- קסם ואת עקשנותו היוצאת מן הכלל." סלזאר לא סיפר להם מדוע הוא תלוי בגריפינדור באמת. הוא לא יכול היה לספר להם על הטבעת מכיוון שהיא גררה אחריה את חוב החיים שלו לגריפינדור, ואת זה אסור היה להם לדעת.

"האם אתה סבור שבטוח לעבוד בשיתוף עם אוהב מוגלגים?" שאל סילבר.

"אני מאמין שכן. בינתיים, לפחות. גם שתי המכשפות האחרות אוהבות ילדי מוגלגים. אך הקוסמים ילדי המוגלגים בעצמם חוששים מאיתנו ולא מעוניינים לקחת חלק בחברה שלנו- כך שאני סבור שדעותיהם לא מסבות נזק כרגע."

"ומה תעשה אם הן יתחילו להסב נזק?"

"ובכן, אני מאמין שלגריפינדור ימאס מכל העניין בקרוב והוא יעזוב בכל מקרה. הוא חם מזג מאד, וילדותי. אחת המכשפות, לבית הפלפאף, טיפשה למדי, ויהיה קל להיפטר ממנה."

"ומה בנוגע למכשפה השנייה?"

סלזאר חש מן ריקנות בחזהו כשחשב על רוונה. הוא תקע את מבטו בלהבות. "בקשר לשנייה עוד לא החלטתי."

הוא שמח כשסילבר שינה נושא עד מהרה. הוא התעקש לתרום כסף לבית הלימוד, למרות שסלזאר לא היה מעוניין לקחת את כספם המועט של שארי בשרו.

"שמנו כבר בכל מקרה יגיע בקרוב לפח האשפה של ההיסטוריה," התעקש סילבר, שתמיד טיפח בתוך תוכו גרעין גאוותני ועקשן. "לפחות ניזכר כמשפחה שתמכה במהפכה הגדולה ביותר שעבר עולם הקסמים עד היום."

"אייבורי הייתה רוצה שנתמוך בך, גם אם תמיכתנו תגזול מאיתנו את כל כספנו," אמרה הגבירה גונט בשילוב בין עצב לגאווה.

סלזאר קם, נחוש בדעתו לצאת עם שחר ולא להזכיר שוב את השם הזה, שגרם לו לחוש ריקנות בלתי- ניתנת- למילוי בחזהו, בכל פעם מחדש. "תסלחו לי. אירוחכם נדיב מאד, אך עלי להמשיך בדרכי בבוקר, ואני זקוק לשינה. לילה טוב."

הם בירכו אותו והוא יצא מהטרקלין. הוא הילך במסדרונות המוכרים, הקודרים, אך לא פנה לכיוון חדרו, אלא לאגף השני של הבית- לחדרים של דיירי הבית.

חדרה של אייבורי לא השתנה כלל. ריח נעים עמד שם, כמו משב רוח אביבי לאחר הריח הדחוס שבכל שאר הבית. כלניות ביצה נצחיות קסומות עמדו באגרטל לצד המיטה המוצעת, מסמלות את היופי שבמותה ובחייה של הנערה בצבען הלבן ואבקניהן האדומים כדם.

סלזאר פתח את הארון. שמלותיה של אייבורי היו מסודרות בו כאילו לא עבר יום מאז שמתה- למרות שעברו כבר יותר מעשר שנים. הן אפילו עוד נשאו את ריחה. הוא הצמיד את פניו אל בד הקטיפה הרך של השמלה האהובה עליה, נושם מלוא ריאותיו את הריח. זה עורר בו זיכרונות ישנים, והוא חש שהוא רועד. שוב הוא חשב איך היו נראים חיו אם היא לא הייתה חולה לפני חתונתם; הם היו חיים יחדיו בבית משפחתו של סלזאר, שעכשיו כבר עמד ריק ומעלה אבק, ומביאים לעולם ילדים שהיו ממשיכים את השושלת. הוא לא היה יוצא לשוטט בארץ השממה, מעסיק את עצמו במחשבות על שינוי ומהפוכה, בודד עם כאבו הבלתי- נגמר.

אייבורי גונט- תכשיט מפואר כל כך יחסית למשפחה עלובה כל כך החיה בביצות. הוא רצה לקחת אותה מהבית האפלולי אל אור השמש שבחוץ, אותו אהבה כל כך ותמיד היה רחוק כל כך ממנה. הוא ידע כיצד אהבה את השמיים הפתוחים והרוח, ואת הפרחים הססגוניות- כל הדברים שמקומם לא היה בביצה.

היא הייתה מסייעת לו להקים את בית הלימוד והם היו חיים שם יחד. ילדיו היו לומדים שם... כפי שילדיה של רוונה בוודאי ילמדו.

הוא חשב עליה ועל גריפינדור ופתאום חש זעם עיוור. הוא טרק את דלת הארון בעוצמה והתמוטט על המיטה. החולשה השתלטה עליו בפתאומיות מחרידה והוא שלח את ידו אל כיסו, אוחז בטבעת בעודו בוהה בתקרת החדר המנוקדת פטריות המשגשגות בלחות. זה היה המחזה האחרון שראתה אייבורי לפני שמתה, וגם כשרוחה הצטרפה אל הקסם- אל ההרמוניה שמעל אדמת הביצה הטובענית- ענייה המשיכו לבהות בו. רגע זה נצרב בזיכרונו, ולא הרפה ממנו לעולם.

היא הופיעה לצידו ללא קול. היא כבר ידעה הכל, ולכן רק צפתה בו בעניים כהות, אוהבות, דרכן ניתן היה לחזות בנצח, וליטפה את פניו. המגע היה קריר, גרוע יותר מחוסר- מגע.

"סלזאר שלי," היא לחשה שלו ממרחק רב, "מדוע אתה תמיד נלחם? לעולם לא נח?"  

"לא שכחת כיצד נלחמתי על חייך והפסדתי במערכה," השיב סלזאר בקול אטום.

"לא שכחתי. אך זה לא אומר שעליך להילחם בזיכרון עד שתנצח אותו- לא תצליח. אני לא אוכל לחזור, גם אם ארצה."

סלזאר לא העז להביט ישירות בדמות הרפאים שלה, ורק שאב חצי- נחמה מעוותת מנוכחותה. "אינך רוצה לחזור אלי?"

"אני רוצה, אבל... זהו מקומי עכשיו, סלזאר. הנוכחות בעולמך לא נוחה לי- ההרמוניה מופרת בכל פעם בה אתה קורא לי."

"חיפשתי את הטבעת הזו במשך עשר שנים. אני לא מתכוון לוותר על ההזדמנות האחרונה שלי לחיות את חיי איתך."

אייבורי צחקה, צחוק צלול ותמים, שמעולם לא היה לה בחייה. אך היה בו שמץ של לעג. שיערה הכהה והארוך, פניה הבהירות והארוכות, העצובות והחכמות, היו בדיוק כמו בחייה- אפילו יפות יותר. במותה הייתה מושלמת, וסלזאר לא חש כעס כאשר לעגה לו- רק רצון עז להתרפס בפנייה כפי שתמיד נמנע בחירוף מלעשות בפני אחרים.

"לעולם כבר לא תחיה את חייך איתי. אולי רק את מותך. אני לא אחזור- ולא אוכל לבקר אותך לנצח."

"אם כך, אצטרף אליך."

היא ליטפה אותו שוב, והמגע הקר, המתמשך, גרם לו צמרמורת. אך הוא עדיין רצה עוד. היא חייכה חיוך עצוב ואמרה, "עדיין לא, אהובי. יש לך תפקיד גורלי בעולם זה. אך כשתסיים אותו- נהיה שוב ביחד."

כולם זכרו את אייבורי גונט בשל יופייה וצניעותה, האופי הכנועה אותו משפחתה עודדה. אך סלזאר זכר אותה כציפור הכלואה שהייתה תמיד בתוכה, ובשל חוכמתה הנסתרת. לכן עשה כדבריה, והפציר בעצמו להמתין במשך השנים הכואבות למען הנצח בו יבלו יחדיו.

הפרק הקודם		הפרק הבא