האויב האחרון

תודה לכל מי שהגיב (:

זה אחד הפרקים הכי אהובים עלי עד עכשיו, קריאה מהנה!

פרק 10: המעוז האחרון

הוא נמצא במקום אחר. יש שם מן עקצוץ, לא נוח לו. משהו לא נמצא במקומו הנכון. הוא צריך לחכות עכשיו. הוא צריך סבלנות. זה בסדר – יש לו סבלנות.

יש שם אש. חם מאד, אבל קר. האש מבזיקה על אבן, על זכוכית, על עניים. העולם נראה שונה עכשיו. הוא שונה. הוא השתנה, ויש עוד הרבה דברים שהוא לא מבין. הוא צריך עוד זמן.

אבל יש דברים שלא סובלים דיחוי. העניים נישאות אליו בציפייה, בהערצה – כעת הוא צריך לפעול.

"תמצאו אותו."

הארי התעורר. ליבו דפק חזק מאד, והצלקת שלו עקצצה. הוא בעט מעליו את השמיכות והתגלגל לצידו, נותן לאור השמש ללטף את פניו. דפיקות הלב נרגעו לאיטן, וגם הכאב בצלקת, שכבר הפך לחלק בלתי נפרד מחיו, התעמעם. הוא ניסה להיזכר על מה חלם, אבל התמונות האפלות חמקו מתפיסתו כמו מים, לא מותירות לו שום סיכוי להיזכר. זה היה דבר טוב – היה נחמד לחלום חלומות שלא היו סיוטים.

הוא התמתח וקם מהמיטה. ביטנו קרקרה. נראה שגופו מנסה לפצות על המחסור בשינה ובמזון של השבועות האחרונים בכך שהוא גורם לו להיות תשוש ורעב כל הזמן.

הוא לבש מכנסי ג'ינס וחולצת פלאנל נעימה למגע מהארון של אביו ופנה לעבר חדר האוכל, אותו הוא מצא בלילה שלפני בזמן שחיפש את הדיוקנאות של סבו וסבתו. לצערו הרב הוא לא מצא אותם בשום מקום, ובמהרה הוא שוב הרגיש עייף ומנומנם והחליט לחזור לישון במיטה של אביו, אפילו שהתעורר רק שעות ספורות קודם לכן.

כעת שמש הבוקר זרחה דרך החור שבתקרה שבאולם הכניסה, והדגל עם הסמל של משפחת פוטר התנופף בעוז ברוח החזקה שנשבה. בחדר האוכל גם לא הייתה תקרה, והקיר החיצוני קרס, פותח מעבר רחב אל גינה מטופחת. הארי תהה מי טיפל בה כל השנים האלה, וחשב על קרוב משפחתו הזקן שפגש בלילה שלפני. במרכז החדר עמד שולחן עץ ארוך מאד, סביבו סודרו כיסאות תואמים בעלי ריפוד משי אדום. השולחן הממורק היה מכוסה שריטות ושקעים מכוערים, ללא ספק תוצר של הלבנים שנפלו עליו ופונו, וחלק מהכיסאות היו שבורים והריפודים שלהם קרועים.

הארי התיישב בראש השולחן, שם חיכתה לו ארוחת הבוקר שלו. הוא אכל בתיאבון, וכשסיים נשען לאחור בכיסאו כדי לסיים את התה שלו, מסתכל בשולחן הגדול והריק.

הוא דמיין אותו מוקף בבני משפחתו, והם כולם סועדים ביחד וחוגגים דבר מה, אולי את חג המולד. הוא דמיין את סבו וסבתו, את סבא רבא שלו, את הוריו, כולם מתבדחים ומשוחחים. גם סיריוס היה שם – אבל לא סיריוס האסיר הנמלט, אלא סיריוס השושבין מחתונתם של הוריו – ואפילו פרופסור לופין. וכמובן שאף חגיגה לא יכולה להיות מושלמת בלי משפחת וויזלי והרמיוני. הוא הסתכל עליהם אוכלים ונהנים סביב שולחנו, כמו שהוא ישב סביב שולחנם כל השנים האלה. אך בעוד הוא מחייך לכולם בחיבה התמונה השתנתה; צל נפל על הסעודה העליזה, ומתוך החשכה הגיחו קוסמים עטויים מסכות כסופות...

הוא הניח את ספל התה והשפריץ טיפות כהות על השולחן. לא, הוא לא יחשוב מחשבות כאלה, לא עכשיו. הוא קם באחת ויצא מחדר האוכל, יוצא למצוא שוב את הדיוקן של הנרי פוטר.

הוא מצא את דרכו בחזרה לחדר העבודה, תוך שהוא משתדל שלא להעיר את הדיוקנאות שבמסדרונות. סבא רבא שלו היה ער, נראה שקוע בהרהורים עמוקים.

"שלום, הארי," הוא אמר בשמחה.

"שלום," הארי השיב בשמץ ביישנות. "מה אתה עושה?"

"אין הרבה דברים שאני יכול לעשות. אני רק חושב. נזכר." הנרי פוטר חייך בעצבות.  "כבר ראית את סבך וסבתך?"

"לא הצלחתי למצוא אותם בשום מקום."

"המ... זה מצער מאד," הנרי פוטר אמר. "זו חובתו של בן לדאוג ליצירת הדיוקנאות של הוריו, אבל נראה שאביך לא עשה זאת. טוב, הזיקה שלו למסורת תמיד הייתה רופפת."

הארי חשב לעצמו שאולי אביו פשוט מת לפני שהספיק לעשות זאת, אך לא העיר על כך.

"פגשתי מישהו אתמול," הוא אמר לסבא רבא שלו. "איש זקן. הוא אומר שאנחנו קרובי משפחה, אבל הוא לא אמר לי את השם שלו. אני חושב שהוא גר בבית שבקצה השדה."

הנרי פוטר הרהר בסוגיה. "אתה בטח מדבר על ליאופולד. אני מתאר לעצמי שהוא צריך להיות מבוגר למדי היום. הוא האחיין שלי, בן הדוד של סבך."

הארי הופתע. משום מה הוא דמיין את האיש הזקן כאיזה נצר מרוחק ורופף של המשפחה, ולא כמישהו שגדל עם סבו.

"למה הוא לא גר כאן, בבית?"

"המקום הזה לא שייך לו, אלא לאביך. או יותר נכון, לך," הנרי פוטר אמר, דוחף את משקפיו במעלה אפו. "חוץ מזה ש... טוב, אתה מבין, הוא סקיב."

זה הסביר למה הוא איים על הארי בחרב ולא הוציא את השרביט שלו. ייתכן שזה גם היה יכול להסביר למה הארי אף פעם לא שמע עליו קודם.

"אז אם הוא סקיב הוא לא נחשב או משהו?"

הנרי פוטר נראה נבוך. "כמובן שלא! פשוט... ובכן, זה לא כל כך מקובל שסקיב ירש את ראש הבית, במיוחד כשיש עוד נצר למשפחה שעוד לא הגיע לבגרות. אבל ליאופולד אוהב את הבית שלו," הוא הוסיף במהירות. "הוא אמר לי, הוא מרוצה. הוא לא צריך לחיות בבית הגדול והריק הזה לגמרי לבד."

בלילה שלפני נוצר בהארי הרושם שליאופולד מאד קשור לבית, אבל הוא הניח שזה לא סותר את דבריו של סבא- רבא שלו.

"תגיד," הוא אמר, נזכר במשהו נוסף שליאופולד אמר. "היה כאן איזה קרב או משהו? בגלל זה התקרה בקומת הכניסה נפלה?"

"כן," הנרי פוטר אמר, פניו מתקדרות לפתע. "כן, משהו רע קרה כאן לפני שנים רבות. אבל אני הייתי פה, אני לא ממש יודע מה קרה. כדאי שתשאל את ליאופולד."

הארי הודה לסבא- רבא שלו ויצא מחדר העבודה. הוא כלל לא היה מעוניין לשוחח עם ליאופולד, במיוחד אחרי שהוא כינה את אימא שלו בוצדמית. אבל הוא גם לא היה בטוח שהוא מעדיף להמשיך לא לדעת מה קרה שם, במיוחד אם זה היה קשור לוולדמורט.

הוא חזר לחדר של אביו ולקח את אש המחץ שלו. כבר עברו כמעט יומיים מאז שהוא ברח מדרך פריווט, הוא ידע שהוא לא יכול להישאר שם עוד הרבה זמן. קול ממורמר בתוכו אמר לו שבטח אף אחד לא שם לב שהוא נעלם בכלל, אבל הוא ידע שאם דמבלדור שלח אנשים לשמור עליו, יש סיכוי גדול שהם כבר הבחינו שהוא נעדר. הוא ישאר שם רק עוד קצת, הוא אמר לעצמו; הוא יעשה סיבוב על המטאטא שלו, יתרשם מהבית מבחוץ, ינקה קצת את הראש, ואחרי זה הוא יבקש מבילי לקחת אותו למחילה.

הוא יצא דרך הדלת הראשית אל רחבת הכניסה בה עמד פסל האייל המנותץ. היום היה בהיר ושמשי, מזג אוויר מושלם לקווידיץ'. הוא עלה על המטאטא שלו, מצטער קצת שהוא לא יכול להינות ממזג האוויר הזה ביחד עם רון והתיאומים, ועלה לאוויר. רק אז הוא הבין כמה הוא התגעגע לתעופה. הוא הרגיש חופשי, בשליטה, בעוד האדמה הולכת ומתחרקת תחתיו. זו הייתה הסיבה שהוא כל כך אהב לעוף; כשהיה באוויר, הוא הרגיש שאף אחד לא יכול לגעת בו.

רוח עזה הצליפה בו, יוצרת גלים בעשב הגבוה שצמח מכל עבר. לראשונה הוא הצליח לראות את בית משפחת פוטר במלואו. זה היה בניין עתיק, נמוך ורחב, שיותר מכל דבר אחר הזכיר מבצר. המבנה כולו נבנה מסביב לאולם הכניסה, שנראה כמו החלק העתיק ביותר; הוא היה בנוי אבן אפורה, והגג שלו, שהיה רחב ונמוך, היה מרוצף צפחה חומה.

הארי התחיל לשייט מסביב לבית, כשתנועה על האדמה משכה את עינו. ליאופולד צלע לעברו במרץ, צועק דבר מה שהארי לא הצליח לשמוע מעל שאגת הרוח. הוא גלגל את עניו ונחת, אומר לעצמו שהיה עליו לדעת שזה מה שיקרה.

"בדיוק כמו אבא שלך!" ליאופולד צעק כשהארי נגע באדמה, פניו המקומטות אדומות. "עם המטאטאים המקוללים האלה! אתה רוצה שכל מוגל בסביבה יראה אותך מעופף, ילד?!"

הארי, שלא היה בטוח שזה עלבון להיות משווה לאבא שלו, אמר ברוגע, "יש כאן כשפים דוחי מוגלגים. בילי אמרה לי."

הוא התפתה להוסיף הערה עוקצנית על כך שליאופולד בטח לא מבין בזה הרבה כי הוא סקיב, אבל עצר את עצמו.

"היא לא יודעת על מה היא מדברת," הזקן אמר, וכעת הסומק שלו היה יותר סומק של מבוכה מאשר של כעס.

"אז אני לא יכול לעוף פה?" הארי שאל בעצבנות.

"לא שמעת מה אמרתי?" ליאופולד השיב בקנטרנות. "לאן אתה הולך?"

הארי, שהתחיל לחזור פנימה, עצר והשיב, "למקום שאפשר לעוף בו."

"לאן?" ליאופולד דרש לדעת.

"לבית של חברים."

"אתה לא יכול," האיש הזקן אמר, מפתיע את הארי בכך שהוא לא נשמע עצבני או כועס בשום צורה. "איך תגיע לשם?"

"בילי תיקח אותי."

"היא לא נהגת באוטונוס, ילד, היא לא נותנת טרמפים. גמדוני בית לא יכולים לעזוב את הבית של האדונים שלהם אלא במקרה של סכנת חיים."

הארי לא רצה להודות בכך, אבל הוא חשב שליאופולד צודק. נדמה היה לו שהרמיוני הסבירה לו משהו על זה פעם.

"אז אני אעוף לשם."

"לא, זה מסוכן. מה אם יראו אותך?"

אם הארי לא היה יודע יותר טוב, הוא היה חושב שליאופולד מחפש תירוץ לגרום לו להישאר. הוא עמד להגיד שהוא ילך ברגל עד שימצא מקום יישוב ומשם יסתדר, אבל אז הוא הבין שאולי ליאופולד באמת מחפש תירוץ לגרום לו להישאר. המבט על פניו היה קשוח, גאה, אבל הארי תיאר לעצמו שזה בטח מאד בודד לחיות בבית ההוא לגמרי לבד, בלי משפחה.

"שעמום הוא דבר מסוכן לנערים בגילך," ליאופולד טען. "בוא לעזור לי להאכיל את הינשופים שלי."

ההצעה לא נשמעה מפתה במיוחד, אבל הארי הסכים, ולו בשל הכבוד שיש לתת לאדם מבוגר. בעוד הוא צועד בעקבות ליאופולד בעשב הגבוה, המטאטא שלו שעון על כתפו, הוא אמר לעצמו שכל אחד יסכים איתו שהוא צריך להישאר שם עוד קצת ולארח חברה לקרוב המשפחה היחיד שיש לו בכל העולם.

ההליכה לבית של ליאופולד לא הייתה קצרה. בעוד הזקן משתמש במקל ההליכה שלו כדי להזיז מדרכו עשבים גבוהים במיוחד, הארי הבחין במה שנראה כמו טבעות אבן עצומות שככל הנראה הקיפו את כל הבית, טבועות באדמה. עדיין היה ניתן להבחין ברונות קסם חרוטים בתוך האבן, ולראשונה הארי הצטער שלא נרשם לשיעור חקר רונות עתיקים בהוגוורטס.

ליאופולד הוביל את הארי מסביב לגדר הבית שלו אל החלק האחורי, שם ניצב כלוב ענק שהיה ביתם של כתריסר ינשופים ותנשמות. הכלוב היה פתוח, כך שהציפורים יכלו לבוא וללכת כאוות נפשן, אך כעת רובן היו שקועות בשינה. הארי הבחין בהידוויג נמה בשלווה בין אוח חום גדול לכוס ננסי.

"הי, מה את עושה פה?" הוא אמר לה כשהיא פקחה את עיניה קלות ובירכה אותו בשריקה רכה.

"זאת התנשמת שלך?" ליאופולד שאל בעודו גורף מזון ינשופים מחבית סמוכה. "היא חכמה. יודעת איפה למצוא אוכל."

הארי המהם בהסכמה, מרגיש שליאופולד עושה ניסיון להיות נחמד אליו ושזה לא קל בשבילו. הוא השעין את אש המחץ כנגד הקיר שליד הדלת האחורית וניגש לעזור.

הם האכילו את הציפורים, החליפו את המים בקערות וניקו את הכלוב. לאחר מכן הארי צפה זמן מה כיצד ליאופולד מאלף את הינשופים להבין למי הם צריכים למסור כל מכתב שבמקורם ואיך למצוא את הנמען. הוא היה מוכרח להודות שזה די מעניין.

לאחר מכן הם נכנסו פנימה דרך הדלת האחורית, שהובילה הישר אל המטבח. ליאופולד ציווה על הארי לשבת לשולחן והניח מולו כיכר לחם, חמאה, נקניק וגבינה. הארי ניסה לומר שהוא לא רעב, אבל ליאופולד לא היה מוכן לשמוע את זה, טוען שאם הארי לא יאכל הוא ישאר נמוך לנצח. הארי השתדל לא להיעלב מההערה על הגובה שלו ולהעריך את זה שבדרכו, קרוב משפחתו מנסה לדאוג לו. דודה פטוניה אף פעם לא העירה על הגובה שלו, אבל היא גם אף פעם לא יצאה מגדרה כדי להאכיל אותו.

במשך זמן מה ליאופולד המשיך לדבר על הינשופים שלו, אך בסופו של דבר הנושא מיצה את עצמו והם שקעו בשתיקה. בזמן שאכל הארי הבחין בעותק של הנביא היומי בפח האשפה, אז הוא שאל, "שום דבר מעניין בעיתון?"

"רק הקשקושים הרגלים," ליאופולד רטן. "ממלאים את הראשים של אנשים בשטויות כדי שלא ישימו לב שזה- שאין- לנקוב- בשמו חזר. בזמני הנביא- היומי היה עיתון עם מוניטין, לא חיית המחמד של שר הקסמים."

"זה גם מה שאני חושב," הארי אמר. גם אותו הרגיז שהעיתון לא מדווח שוולדמורט חזר.

"אני לא מבין מה משרד הקסמים חושב לעצמו," ליאופולד המשיך בלהט. הארי תיאר לעצמו שבדרך כלל אין לו עם מי לשתף את דעותיו מלבד עם הינשופים שלו. "זה הרי היה ברור שהוא יחזור בשלב מסוים! מה הם חושבים, שתינוק יכול להרוג קוסם כמוהו? הם לא זוכרים איזה זוועות הוא חולל?"

"נכון," הארי הסכים בהתלהבות. "זה גם מה שאני תמיד אומר! כולם אוהבים לחשוב שיש בי איזה משהו מיוחד, אבל אני לא עשיתי כלום. זאת הייתה אימא שלי."

ליאופולד עיווה את פניו קלות, והארי הוסיף, "אני עדיין לא סולח לך שקראת לה בוצדמית."

ליאופולד רטן דבר מה והלך להכין תה.

"את ג'יימס אף פעם לא עניינו החוקים," הוא אמר פתאום, אחרי שתיקה ארוכה. "אין לי שום דבר נגד אימא שלך, ילד. אבל כשאבא שלך בחר אהבה על פני מסורת הוא שם קץ לאחת משושלות הקוסמים המפוארות ביותר שהתקיימו אי פעם."

"אז מה, אני לא נחשב?" הארי נעלב.

"לא הכל סובב סביבך," ליאופולד נזף בו בחדות. הוא אז ניסה לרכך את קולו מעט כשהמשיך, "אבא שלך היה כפוי טובה, אתה צריך להבין את זה. אל תקטע אותי – " הוא אמר כשהארי פתח את פיו להגן על כבודו של אביו.

"תקשיב למה שיש לי להגיד לך. במשך שנים סבא וסבתא שלך היו בטוחים שהקיץ הקץ על משפחת פוטר. הם ניסו להביא לעולם ילד, אבל הם הלכו והזדקנו ולא הצליחו. ואז, כשסבא שלך כבר השלים עם העובדה שזה הסוף של השושלת, סבתא שלך גילתה שהיא בהריון. ההריון היה קשה – היא כבר הייתה בת כמעט חמישים – אבל בסופו של דבר ג'יימס נולד. ההורים שלו אהבו אותו מאד, יותר מכל דבר אחר. כולם אהבו אותו. ההורים שלו היו כל כך אסירי תודה שהוא נולד שבאופן בלתי נמנע הוא היה ילד מפונק מאד."

האופן בו ליאופולד תיאר את אביו של הארי בכלל לא מצא חן בעניו. אבל הוא שתק, מקשיב להמשך הסיפור.

"הוא חשב ששום חוק לא תקף לגביו. הוא יכול היה לעשות כל העולה על רוחו, והוריו התקשו מאד לומר לו לא. ההתנהגות הזאת המשיכה גם כשהלך לבית הספר. ההורים שלו ניסו לחנך אותו, אבל בסופו של דבר תמיד היו מבליגים. אחרי הכל, הוא היה היורש שלהם.

"כשיופימיה הלכה לעולמה נראה שהוא סוף- כל- סוף התבגר, אבל במהרה גילינו שזו הייתה חרב פיפיות. הוא הפך להיות מעורב במאבק מול אדון האופל, שעד אז כבר לא היה מאוים אפילו ממשרד הקסמים. פלמונט הזהיר אותו לא להתערב. הוא הזהיר אותו שיש משפחות קוסמים שתלויות במשפחה שלהם, שלשם פוטר יש כוח – שיש חשיבות גדולה למאבק בכוחות האופל, אבל שהוא צריך לשים לב שהוא לא קוסם רגיל, ושיש דרכים אחרות להתנגד לאדון האופל. אבל כל זה לא עניין את ג'יימס. הוא רק רצה להילחם."

הקומקום התחיל לשרוק. ליאופולד השתתק ומזג את התה. הארי חיכה במתח שהוא ימשיך בסיפור.

"לילה אחד הוא ואשתו נכלאו לסכנה," ליאופולד אמר בשקט, האדים של התה מלטפים את פניו המקומטות. "אוכלי מוות היו על עקבותיהם, ואשתו כרעה ללדת. אז הוא הביא אותה הנה."

הארי יכול היה לראות את זה קורה כאילו הוא היה שם, צופה מהצד. הוא ראה את אביו באולם הכניסה, מתחת לנס ראש האייל, נושא בזרועותיו את אימו של הארי. הוא ראה אותה צועקת בכאב ואוחזת בבטנה. היא עומדת ללדת – אותו.

"מה קרה אז?" הוא שאל במתח.

"מה אתה חושב שקרה?" ליאופולד השיב במרירות. "אוכלי המוות הגיעו. ג'יימס ופלמונט התנגדו. פלמונט נהרג... ואתה נולדת. החיים הם דבר מוזר."

הארי לא ידע מה להגיד.

"אבל כל זה בעצם לא חשוב. הדבר הנורא באמת הוא שכאשר אביך הוביל הנה את אוכלי המוות רונות ההגנה נפרצו. הרונות האלה לא מגינים רק על הבית הזה, אלא גם על בתיהם של משפחות קוסמים רבות אחרות שכפופות למשפחת פוטר. אני אחסוך לך את התיאורים של מה שעלה בגורלם, ורק אומר שרוב הבתים האלה עומדים ריקים עכשיו."

הבעה אפלה חלפה על פניו של ליאופולד.

"ולכן אני אומר שאביך היה כפוי טובה. עד אותו הלילה משפחת פוטר הייתה משפחת הקוסמים האחרונה מבין המשפחות העתיקות שלא עברה לצד של אדון האופל ולא נפגעה מהמלחמה – המעוז האחרון מול האפלה – בזכות חוכמתו הרבה של סבא שלך. אבא שלך היה אמור לרשת אותו, להמשיך את דרכו – זה מה כל מה שפלמונט אי פעם רצה – אבל הוא הרס את כל מה שהוא בנה. הוא אחראי למותו של אביו, ולמותם של כל הקוסמים והמכשפות עליהם הוא היה אמור להגן."

הארי הנד בראשו, משום מה לא מצליח לדבר. ליאופולד טועה – אבא שלו רצה לעשות את המעשה הנכון. מה הוא היה צריך לעשות, לשבת בבית הגדול שלו ולצפות בוולדמורט רוצח אנשים?

"אל תגיד לי לא, ילד. הוא גם אשם במה שקרה לך ולאימא שלך. באותה מידה הוא היה יכול לכוון אליה את הקללה ההורגת בעצמו, והוא זה שהרס את החיים שלך לפני שהם אפילו התחילו – "

"זה לא נכון!" הארי הרים את קולו, קופץ על רגליו. הוא לא היה מוכן לקבל את זה. אבא שלו לא היה אשם. זאת הייתה אשמתו של וולדמורט – כל זה היה אך ורק אשמתו.

"תחשוב מה שאתה רוצה," ליאופולד נהם בטון סופי.

הארי חש טינה חדשה כלפי קרוב משפחתו הזקן. קל מאד להאשים מישהו שלא נמצא שם כדי להגן על עצמו.

"תודה על האוכל," הוא אמר בעצבנות והלך אל הדלת האחורית.

"לא שתית את התה. לאן אתה הולך?"

"אני לא יכול להישאר פה," הארי אמר. כעת, כשגם מקום המפלט החדש שלו היה נגוע בטומאת המוות, הוא לא רצה להישאר שם יותר.

"למה אתה כל כך מרוצה?" ליאופולד שאל בחשדנות.

"מה?" הארי לא הבין על מה הוא מדבר. הצלקת שלו כאבה, ולא הייתה לו סבלנות להיות נחמד יותר.

"אתה מחייך כאילו הקדימו את חג המולד. מה כל כך משמח אותך?"

"אני לא מחייך," הארי אמר. לא היה בכך ספק – ליאופולד היה משוגע.

ליאופולד נראה כאילו הוא עומד להתרגז עליו, אבל לפני שהוא הספיק פעמון בקר חלוד שהיה תלוי מעל האח התחיל לצלצל פתאום.

"מישהו בא," ליאופולד אמר, מזנק במהירות מפתיעה ותופס את חרב הסייף שלו, שהייתה שעונה על האח.

"מה? מי?"

אבל הארי ידע מי.

"אתה צריך להסתלק מפה," ליאופולד אמר בלהט, דוחף את הארי המבולבל דרך הדלת האחורית. הוא לא ראה אף אחד, אבל איך שהוא הוא ידע שהם כבר לא לבד.

"כן, סוף- סוף המטאטאים האלה טובים למשהו! טוס עד שתראה את האוקיינוס, ואז תמשיך לטוס כשהוא משמאלך, עד שתגיע לאוטרי סנט קאצ'פול. יש שם משפחות קוסמים שיעזרו לך."

"אבל – "

קול פקיקה נשמע. קוסם הופיע באמצע השדה במרחק כמה עשרות מטרים מביתו של ליאופולד. הוא לבש גלימת קוסמים שגרתית לחלוטין, לא היה לו ברדס, אבל מסכה כסופה הסתירה את זהותו.

"לך!"

הארי זז לפני שליאופולד הספיק לדחוף אותו, תופס את המטאטא שלו. הקוסם הזר שלח קללה, זו פגעה בכלוב הינשופים. הינשופים המבוהלים התעופפו מחוץ לכלוב בבהלה. אך הידוויג לא נסה יחד עם חבריה, אלא עטה על אוכל המוות בטפרים שלופים. הארי ניצל את הסחת הדעת כדי לקפוץ על המטאטא שלו ולהמריא.

מלמעלה הוא הבחין שאוכל המוות לא הגיע לבד; קוסמים נוספים נעו בשדות, נעלמים ומופיעים במקומות אחרים, סוגרים על ביתו של ליאופולד הזקן כמו להקת זאבים. הארי השתהה.

"לך כבר!" ליאופולד צרח עליו מלמטה, מנופף בחרבו. "עוף מפה, ילד מטומטם!"

קללה משתקת חלפה ליד מרפקו של הארי. הוא לא יכול היה להפקיר את ליאופולד... אבל אוכלי המוות רצו אותו, את הארי, לא את ליאופולד. אולי הם יחוסו עליו...

במחשבה לא משכנעת זאת, הארי רכן מעל המטאטא שלו וטס משם במהירות. הוא הסתכל אחורה פעם אחת, אל הבית בו נולד, ובלב מלא אשמה וזעם נסק אל השמיים.

הפרק הקודם		הפרק הבא