מלחמה בלב ים (פרסארס)

*אזהרה: הפרק מכיל קטעים מיניים מפורטים לאחריות הקורא.

פרק אחד עשר:

זה היה כל כך נעים, להתעורר למגען של אצבעות ארוכות שליטפו את פניו.
פרסי התרפק על המגע הזה, מתקשה לפקוח את עיניו.
כמה שהוא אהב כשארס גילה כלפיו חיבה בצורה שכזו.
הוא שכב בעיניים עצומות והתמסר למגע כשקול שלא אהב אמר "יפיפה."
פרסי פקח את עיניו והזדקף במהירות וכשראה את ארוס נשען לאחור וידו מורמת, מסגירה את מעשיו, כל מאורעות אמש חזרו אליו בבת אחת וחושך מילא את ליבו.
"מה אתה חושב שאתה עושה?" שאל פרסי, קולו צרוד משינה.
הוא התאפק לא לשאול איפה ארס.
"תרגע חצוי שלי. אפילו בשנתך אתה קורן רגשות ואהבה שפשוט לא יכולתי להתאפק." ארוס חייך ועיניו האדומות הבריקו באור השמש המוקדמת.
האל מתח את כנפיו ונעמד אחרי פרסי, הוא הסתכל עליו רגע ארוך ואז אמר.
"ארס מחכה לך בכניסה לפארק, לך אליו וסיימו את המסע שלכם."
פרסי הרים אליו את עיניו והדחיק את הכאב, "אני אלך."
"ופרסי," ארוס עצר את החצוי.
"אולי כדאי לך לשמוע את מה שיש לארס להגיד. עצה של אל האהבה."
הוא תפס את ידו של פרסי והרים אותה לשפתיו, גורם לבחור הצעיר להסמיק במבוכה.
"אנחנו עוד נפגש, פרסאוס ג'קסון."
פרסי מלמל מילות שלום חפוזות הסתובב והתרחק מהמקום, כששמע משק כנפיים והסתובב, ארוס כבר לא היה שם.

"היה לך בוקר נחמד עם ארוס?" שאל ארס כשפרסי יצא מפארק שער הזהב. האל חיכה לו היישר ממול ליציאה ליד מבנה קטן שהיה כנראה שירותים ציבוריים וכשדיבר הוא השתמש בטון יבש.
"מה זה עניינך איזה בוקר היה לי?" פרסי השיב באותה נימת קול.
ארס לבש חולצה שחורה עם שרוולים קצרים שחשפה את שרירי ידיו הגדולות. מכנסיו השחורים והצמודים הדגישו כל קו מתווי גופו ורגליו הארוכות ופרסי היה ממש צריך להתאמץ בכדי להפסיק לשטוף את עיניו.
ארס התקרב אל פרסי בצעד מאיים והאחרון סירב להראות מאוים ולכן נשאר נטוע במקומו עד שהאל היה כמעט צמוד אליו.
"תקשיב לי ותקשיב לי טוב." אמר ארס, הוא תפס בדש חולצתו של הבחור הצעיר ומשך אותו אליו עד שראשיהם כמעט התנגשו.
"חתיכת..." פרסי נהם וניסה להדוף מעליו את האל.
"אל תתחצף אליי חצוי, אני כנראה צריך לחדש לך משהו." עיני הלהבה קדחו בירוק עיניו של פרסי.
"אתה עדיין שלי, כל מעשיך בבוקר, בצהריים ובערב הם ענייני, אתה עוד תקשיב למה שיש לי להגיד על כל מה שקרה אתמול בערב אם תרצה ואם לא, כי אם לא אני אאלץ לקשור אותך ולהכריח אותך להקשיב לי. האם זה ברור?" ארס עזב את פרסי שכשל לאחור והביט באל ברגשות מעורבים.
"תסתכל." אמר ארס, הוא החווה בידו לעבר כלי התחבורה שעמד לרשותו ורק באותו רגע פרסי הבחין בכלל באופנוע השחור והגדול שניצב שם.
שניהם ידעו מה זה אומר.
פעם ארס אמר לפרסי שהאופנוע קשור לכוח האלוקי שלו והוא התקלקל כשארס נחלש. אבל עתה כשהאופנוע חזר זה העיד על כך שהאל הולך ומתחזק, ואת זה יכול היה לגרום רק דבר אחד. ולא, זאוס לא נהיה נחמד יותר. 
"אתה לא יכול להעמיד יותר פנים שאתה רוצה להתחמק מזה." אמר ארס, הוא הסתובב חזרה אל פרסי והתאפק כל כך לא לגעת בו, "אני רוצה להסביר."
פרסי כעס על הכול אבל יותר מכל הוא כעס על עצמו.
למה ליבו מפספס ככה את פעימותיו? למה הוא מרגיש חולשה ברגליים כשהוא מקשיב לקולו העמוק של האל הזה? למה הוא בכלל רוצה להקשיב לו?
"דבר." הייתה המילה היחידה שהצליחה לצאת משפתיו והוא כמעט מיד התחרט שאמר אותה.
ארס נאנח בהקלה, "אני אתחיל בלספר לך שאתה צודק, היו לי אינטרסים משלי כשלקחתי אותך איתי למסע החיפושים הזה. אפולו הלך והתחזק ואני חיפשתי הזדמנות להרחיק אותך ממנו וההזדמנות הזאת הגיעה כשזאוס לקח ממני את כוחותיי ואפרודיטה נעלמה, פתאום נהיית נורא שימושי." 
כשארס הניח ככה את הדברים על השולחן ליבו של פרסי נצבט בחזהו, הוא לא הצליח לשלוט בתחושות האלה אפילו שידע שאין להם בסיס. הלא באותו זמן גם ככה הם שנאו אחד את השני זה היה רק עניין של זמן עד שפרסי יגלה מה הסיבה שארס בחר בו. 
"אבל דברים השתנו." ארס המשיך, גורם לפרסי להשפיל את מבטו.
"פתאום התקרבנו, גיליתי שאני נמשך אלייך ודואג לך ורוצה אותך לעצמי. אף אחד אחר לא עניין אותי יותר מלבדך פרסאוס. וכשנענית לי הבנתי שאין דרך חזרה וגם שאני לא רוצה בה. אני רוצה רק אותך." ארס לא הצליח להתאפק, הוא שלח את ידו וחפן את לחיו של פרסי.
לרגע אחד פרסי התכוון להדוף את היד אך מגעו של ארס העביר בו צמרמורת נעימה ששיתקה אותו למקומו. הוא בהה בקרקע ובלע את רוקו. "תמשיך." הוא אמר.
"פרסי..." ארס כמעט גנח את השם כשחפן גם את לחיו השנייה של החצוי והתקרב אליו.
"אני לא אל נחמד וגם לא טוב לב, ואין בי שום רצון להתחבר למי שאינו מעניין אותי. אבל דע לך שאותך אני רוצה לאהוב בכל רגע. נכון לעכשיו לא אכפת לי משום דבר אחר, אני לא חושב על עצמי או על הכוח שלי או על זאוס או אפולו. אני חושב רק עלייך. אני רוצה רק אותך עם או בלי המתת המזויינת. האם אני ברור?"
"למה לא סיפרת לי שאתה יודע?" קולו של פרסי היה צלול וחד אך מבטו לא מש מן הקרקע. ארס הסיר ממנו את ידיו.
"לא חשבתי על זה מספיק לעומק... וגם, לא ידעתי איך לדבר על זה." אמר האל.
פרסי הופתע לשמוע את כמות הכנות שמילאה את דבריו של ארס.
"פרסי תסתכל עליי." זה היה ציווי ופרסי לא ידע להתנגד לו, הוא הרים את עיניו והביט באל בגב זקוף.
"אתה מוכן לסלוח לי עכשיו?" שאל האל, שפתיו המלאות של הבחור מזמינות אותו עד שהיה לו קשה להתאפק.
"אחח ארס... אפילו שניצלת אותי ושיחקת בי, אני לא מצליח לכעוס עלייך. מה אעשה?" פרסי נאנח ושריריו רפו.
זו הייתה האמת, הוא נכנע עוד ממזמן ורק התאמץ להישאר בעמדתו. אבל האם ניאדת נהר טנסי לא הזהירה אותו? האם אפולו לא הזהיר אותו? וחושיו? האם הם לא אותתו לו עוד מההתחלה על כך שמשהו מסתתר מאחורי הימצאו במסע הזה?
פרסי ידע לאורך כל הדרך שלארס היו כוונות נסתרות ובכל זאת הוא נכנע לו וטבע בעולמו. בכל זאת הוא התאהב בו.
ואם הוא מתעקש כל כך לכעוס בגלל שארס שיקר, אזי שארס הרגע התנצל בפניו והתוודה על רגשותיו.
איך אפשר להמשיך לכעוס עכשיו?
"אני לא מוצא תשובה חוץ מלסלוח לך..." מיד אחרי שיצאו המילים מפיו פרסי הבין שהוא אמר זאת בקול.
קצהו של חיוך זדוני נמרח על שפתיו של האל.
"זה מה שרציתי לשמוע." הוא תפס שוב בחולצתו של פרסי אבל הפעם משך אותו אליו לנשיקה תובענית.
*היה משהו אחר בנשיקה הזאת, עמוק יותר וחייתי יותר.
"פרסי אתה שלי." ארס גנח אל שפתיו של החצוי, הוא תפס את פרסי בכוח בישבנו וכשפרסי פלט קריאת הפתעה הוא הניף אותו וכרך את רגליו של פרסי סביב מותניו.
"מה אתה עושה?!" פרסי נמלא בהלה, הוא פחד שמישהו יראה אותם במצב הזה שהיה יכול להיראות מגוחך אם הוא לא היה כל כך חושני.
"אנחנו צריכים לסיים את מה שהתחלנו אתמול." נהם ארס, הוא משך את ראשו של פרסי ונישק אותו בכוח תוך כדי שהכניס אותם אל המבנה הקטן שלצידו עמדו.
כמו שפרסי חשב המבנה באמת היה שירותים ציבוריים אך הוא היה ריק לחלוטין בשעה הזאת של הבוקר, אבל לא היה לו רגע נוסף לחשוב על זה כי גבו הוטח בכוח בקיר וארס טרף את צווארו וגרם לכל עורו לעקצץ בצמרמורת מדהימה.
"תוריד אותי." פרסי גנח ללא שליטה, רגליו עדיין כרוכות סביב גופו של האל שאיברו הגדול התחכך וגירה את עצביו.
"אני לא מוריד." השיב האל, הוא תפס בחגורת מכנסיו של פרסי ובתנועה מהירה פרסי שמע את בד נקרע ואחריו קור חדר אל גופו התחתון.
ארס קרע את בגדיו. פשוט ככה.
"אני מרגיש חזק מתמיד." אמר האל, הוא צחק כשהרים את פרסי גבוה יותר ותמך ברגליו, מניח אותם על כתפיו כך שאיברו של פרסי היה הישר אל מולו, הוא הכניס אותו לפיו. 
"ארס!" פרסי נחנק, גבו נתמך בקיר וידו האחת תפסה בשיער ראשו של האל, השנייה תמכה בו כשהחזיק בתקרת המבנה הקטן, מכופף את גופו כדי שלא יקבל מכה.
ארס החזיק את פרסי במותניו וידיו החסונות לא השאירו לפרסי ברירה אלא לסמוך עליו שלא יפיל אותו, והאמת הייתה שהוא לא הצליח להתמקד בחשש הזה כי ארס עשה שמות באיבר מינו.
האל מצץ אותו בכוח, משחק בו בלשונו ועד מהרה התמלא החדר בגניחות ואנקות שפרסי פשוט לא הצליח לשלוט בהם.
"תכנס... אליי... כבר!!" הוא גנח בקול, גופו רעד ללא שליטה, רגליו שהיו מסוכלות סביב צווארו של האל התעוותו בהתקפי עונג.
"בשמחה." ארס פתח ביד אחת את חגורת מכנסיו והוריד את פרסי מכתפיו בחזרה אל מותניו, נועץ אותו על איברו הגדול לצליל חרבו שהוטחה ברצפה.
"אאאהההה!!" פרסי לא הצליח לשלוט בקולו, רעידות גופו טלטלו את שניהם כשארס הצמיד אותו אל הקיר וזיין אותו בכוח.
"כן, ככה, בדיוק ככה." ארס גנח גם הוא, מתענג על החצוי הזה שהיה כולו שלו. למה להם לריב כשהם יכולים לעשות בדיוק את זה?
"תגיד לי שאתה שלי פרסי." הוא נהם, אגנו נע בקצב מהיר, הולם בנקודה הרגישה ביותר של החצוי וגורם לו לצעוק.
"אני שלך ארס, אני כולי שלך, בבקשה אל תפסיק!" פרסי ראה שחור, הוא כבר גמר פעם אחת ועמד לגמור בשנית, כל גופו מתכווץ בכאב מתוק שלא רצה שיגמר.
"נכון מאוד, אתה כולך שלי." ארס משך את ראשו של פרסי לאחור ונישק את שפתיו בכוח, הם גמרו אחד אחרי השני ופרסי הרגיש את הנוזל ממלא את גופו.
כשארס יצא פרסי לא הצליח לעמוד על רגליו.
***

"אני שונא את האופנוע הזה!" 
"מה אמרת?? אני לא שומע!" ארס צחק בקול.
הם נסעו במהירות מטורפת והדרך היטשטשה מול עיניו של פרסי.
שלא כמו בפעם הראשונה שבה נסע על האופנוע הפעם פרסי לא התבייש לחבק בכוח את מותניו של האל. הוא השעין את ראשו שהיה מכוסה בקסדה על כתפיו הרחבות ועצם את עיניו, מנסה להתעלם מהטלטלות והפניות החדות.
נכון, הוא צריך להעריך את האופנוע הזה הרבה יותר אבל הוא כל כך לא אהב לנסוע עליו, אלים מטומטמים וכלי התחבורה שלהם.
כשירדו לבסוף מהאופנוע פרסי תלש את הקסדה מראשו וזרק אותה בכוח על ארס, האל תפס אותה באוויר וצחק בקול.
"זה לא מצחיק אותי!" פרסי התיישב על הקרקע, נושם עמוק ומתאפק לא לנשק את האדמה שלרגליו.
"אנחנו לא. נוסעים. יותר. על הדבר הזה." הוא אמר באיפוק, מתעלם מצחוקו של ארס שתפס בבטנו מרוב שלא הצליח להפסיק.
"חצוי המאה הם קוראים לו." הוא מחה דמעות צחוק מעיניו. פרסי המהם משהו לא נעים והסתכל על ארס בכעס. 
"בסדר, אין לנו זמן לזה." ארס ניסה לחזור לעצמו.
"בוא נמצא את הליוס כבר, וברוך הבא לסן רפאל אפס." ארס משך את פרסי לעמידה וחייך אליו בלגלוג, הוא בחן את בגדיו של פרסי והתאפק שלא להעיר על לבושו מאחר שזו הייתה אשמתו שפרסי היה צריך ללבוש בגדי עובדים של פארק שער הזהב.
בכדי לא להיגרר לנושא הוא אמר, "חבל שלא הסתכלת על הנוף, עברנו בעמק הסיליקון והים מימיננו היה נהדר, היית אוהב את זה." הם החלו לצעוד לכיוון המפרצים.
"אה כן? טוב אז חבל שלא היה אפשר *לראות* את הים ארס, איך בכלל הצלחת לראות את הדרך במהירות הזאת?" פרסי עוד רטן על הנסיעה.
"דרך?" ארס שאל בתמימות ופרסי נאנח בתסכול, האופנוע נוסע על כל דבר, אין לו דרך.
"איך נמצא את הליוס?" שאל פרסי, הם אומנם התקדמו אל עבר המפרצים אבל לא בגלל שידעו היכן האל.
"כבר מצאנו אותו." אמר ארס, הוא החווה בידו.
פרסי הרים את עיניו וסוכך בידו על פניו מפני השמש, מה שהיה אירוני כי השמש ישבה היישר אל מולו.
על יד המפרצים כשהים משתרע לפניהם ישבה דמות גבוהה וזוהרת.
פרסי הצליח לראות טוגה לבנה ושיער ארוך וזהוב אסוף מאחור. הוא מעולם לא ראה את הליוס, אבל האנרגיה החמימה שעטפה אותו לפתע גילתה לו שזה הוא.
פתאום ארס תפס את פרסי במפרק ידו וסובב אותו אליו.
"מה-"
"תקשיב לי." קטע אותו האל.
"אני מקשיב." פרסי קימט את מצחו בדאגה, ארס היה נראה טרוד.
"אפולו כאן." אמר האל, בוחן את הבעת פניו המופתעת של פרסי.
"אני לא חושב שכדאי שתבוא-"
הפעם היה תורו של פרסי לקטוע את האל.
"הו כן אני בא, שלא תעז לחשוב אחרת. אפולו לא מפחיד אותי ארס ואני לא חייב לו שום דבר וחוץ מזה שנשארו כמה דברים שאנחנו צריכים ללבן ביננו. אולי אתה זה שלא כדאי שיבוא, שלא תתחיל לריב איתו מכות או משהו." פרסי הלביש חיוך על שפתיו בכדי להראות לארס שאינו דואג, אבל אלים... הוא דאג.
הוא לא רצה לראות את אפולו.
האמת הייתה שהוא לא רצה אפילו לשמוע את שמו.
ליבו הלם בקצב מהיר בחזהו ופרסי התחנן שארס לא שומע אחרת הוא לעולם לא יתיר לו לבוא איתו, ועדיין פרסי חייב לבוא. הוא חייב לראות את אפולו ולהתעמת איתו.
כשנשא את עיניו חזרה אל עבר המפרצים דמותו הגבוהה של הליוס כבר עמדה כשפניו אליהם, מחכה להם. עתה יכול היה פרסי לראות גם את אפולו.
הוא עמד לצידו של הליוס ושיערו שהיה מתולתל ולא פחות בהיר משל אל השמש הראשון נפרע ברוח הים.
הוא הסתכל אליהם גם הוא ואפילו ממרחק כזה פרסי הצליח לראות הבזק ענברי מעיניו של האל.
הוא בלע את רוקו וגער בליבו להפסיק להתפרע, הוא כבר עמד מול אפולו אתמול, כשהאל זימן אותו בכדי לאיים עליו, אז למה הוא עדיין מרגיש לא בנוח?
התשובה הייתה כי הוא כעס.
רגשותיו היו מעורבבים זה בזה, כעס, כאב, אהבה, שנאה.
נכון, הוא היה מאוהב באפולו אבל הוא גם היה חברו הטוב.
אפולו לא היה רע במהותו, הוא היה פשוט אל ששנא מחויבות ולא שם לב בכלל שהוא דורך על ליבו של פרסי.
לפחות ככה פרסי חשב תקופה ארוכה עד שגילה את האמת, אפולו ניצל אותו לא רק פיזית, גם רגשית ועל זה פרסי לא מסוגל יותר לסלוח לו.
"ברוכים תהיו בדרככם." אמר הליוס כשארס ופרסי הגיעו אל שני אלי השמש.
"שלום הליוס," אמר ארס, "עבר זמן רב." הוא נשמע קצת מריר ופרסי ידע שפעם הליוס ראה את ארס ואפרודיטה ביחד וסיפר על כך להפייסטוס, מאז כנראה ארס עוד שומר לו טינה.
"שלום אפולו." ארס פנה אל האל אבל אפולו בכלל לא הסתכל עליו, עיני הענבר שלו קדחו במבטם חור בנפשו של פרסי.
"פרסי." אמר אפולו, קולו שקט.
"לא באתי בשבילך." השיב החצוי, הוא סב על עקביו והפנה את מבטו אל הליוס.
"לורד הליוס." פרסי רכן בכבוד.
הליוס חייך בחמימות, ידיו מסוכלות מאחורי גבו. הוא אומנם כבר לא תפקד כמביא השמש אבל הוא עדיין חזק ועוצמתי. עדיין הרואה כל.
פרסי בחן אותו במבטו. הליוס היה גבוה משלושתם גם יחד, אולי חוץ מארס, ועורו זהר בצבע זהוב. שיערו הארוך נאסף מאחורי גבו ועיניו היו צהובות ובוהקות, הוא היה יפה בלשון המעטה ופרסי שחשב שהוא כבר התרגל ליופי אלוקי מצא את עצמו נפעם.
"אני יודע למה באתם." אמר הליוס בקולו הנעים, "ואכן ראיתי מי חטף את אפרודיטה, בדיוק סיפרתי על כך לאפולו שמצא אותי כמה דקות לפניכם."
"סלח לי על החוצפה לורד הליוס, אבל אם ראית וידעת למה לא אמרת לאחד האלים עוד קודם?" שאל פרסי. 
"אני קיים כל עוד זוכרים אותי פרסאוס ג'קסון. לא יכולתי לבוא אל האלים אבל הם יכלו לבוא אליי ועד שאפולו וארס לא עשו זאת, אף אחד מהם לא הגיע לחפש אותי." השיב הליוס, דבריו הקשים לא ניכרו בהבעות פניו. לא נראה היה שמפריע לו אם האלים מדברים איתו או לא.
דעתו של פרסי על כך שהאלים הם פשוט טיפשים רק התחזקה עתה והוא כל כך שמח שאף אחד מהשלושה כאן לא יכול לקרוא את מחשבותיו.
"האם תעזור לנו, הליוס?" שאל ארס, הוא עוד לא שכח שאפולו התעלם ממנו ולפרסי נדמה היה שהוא מתאפק לא להתפוצץ בכעס.
"כמובן, מחר יום אמצע הקיץ, בכל זאת." אמר הליוס, אבל פרסי עוד לא הספיק להיאנח בהקלה כשהוא הוסיף, "אבל ראשית הבטחתי לאפולו שלא אומר דבר עד שפרסאוס הצעיר לא יקיים איתו שיחה."
"מה?" ארס קרא בכעס הולך וגובר, "למה שתבטיח לו משהו כזה?!"
"זה לא עניינך מה סוכם ביננו ארס." אמר אפולו, עדיין מסתכל על הדבר היחיד שעניין אותו. פרסי.
"איך אתה מע-"
"אני אלך." פרסי קטע את ארס שהביט בו בהלם.
"אתה תלך?" הוא שאל, קולו קר כקרח.
"גם לי יש כמה דברים להגיד. אני חושב שזו תהיה שיחה מצוינת." פרסי השתמש בטון מלווה ארס ולא הסיר את מבטו מעיניו של אפולו, קריאת התיגר הייתה ברורה.
"מעולה, אם כך, לכו לכם לשוחח בזמן שאני וארס נחכה לכם כאן, נשלים את הכול לאחר מכן." הליוס הנהן קלות לעבר השלושה.
ארס הסתכל על פרסי ורגשותיו סערו בחזהו.
"אם משהו יקרה, תצעק את שמי." הוא אמר לפרסי בשקט.
"הכול יהיה בסדר ארס, אפולו לא מפחיד אותי." פרסי חייך אל האל בעידוד.
אפולו הסתכל על השניים מדברים בשקט והצר את עיניו בכעס.
"בוא אחרי פרסי." הוא אמר וסב על עקביו, מתרחק מאזור המפרצים.
פרסי הלך אחריו בלי להסתכל לאחור.
***

הפרק הקודם		הפרק הבא