זואי ג׳קסון והאולימפיים

עזבו מנטרלי חלומות, ליאו צריך להמציא מנטרלי התעלפויות.

אט אט פקחתי את עיני, הסתכלתי סביב.

הייתי על מיטה זוגית גדולה ולבנה. בצד החדר היה ארון בגדים ענקי, ולידו יציאה למרפסת.

הבטתי הצידה, ליד המיטה הונח כיסא קטן ולבן.

על הכיסא ישבה האישה הכי יפה שראיתי בחיי (מלבד אנבת׳).

צבע העיניים שלה השתנה ללא הרף, למרות ששערה היא מבולגן ולא מסורק הוא נראה מדהים.

היא נראתה מודאגת, היא הניחה את ידה על מצחי.

צבע עיניים משתנה, שיער מדהים…

זאת חייבת להיות פייפר!

את המילה האחרונה צעקתי בקול והתיישרתי במקומי.

האישה הביטה בי ושאלה ״איך קראת לי?״

״פייפר!״ אמרתי בהתלהבות.

״את הילדה מחיפה, נכון?״ פייפר שאלה אותי.

״כן!״ אמרתי ״מה אני עושה פה?״

לפתע אדם נוסף נכנס לחדר ואמר ״התנגשת בנו, והתעלפת במקום.״ 

כבר לא יכולתי שלא לצעוק ״ג׳ייסון!״ ולגרום לעוד רעש.

ג׳ייסון בהה בי לכמה שניות, ואז סימן לפייפר בראשו. ״חמודה,״ פייפר אמרה לי ״אל תדאגי, קראנו לאנבת׳ ולפרסי, הם יבואו ממש בקרוב.״

״בנתיים את יכולה לרדת לחצר ולדבר עם ג׳ייס, הבן שלנו.״ הוסיף ג׳ייסון ״אני בטוח שאת רוצה לשאול אותו הרבה שאלות.״

הנהנתי בראשי, וקמתי מהמיטה. יצאתי מהחדר אל מסדרון קצר, וירדתי במדררגות.

ליד המטבח הייתה הדלת לגינה, היא הייתה מזכוכית.

הגינה הייתה מקסימה.  היא הייתה מלאה פרחים יפיפיים. צעדתי צעדים איטיים ומסוקרנים. הגעתי אל מין שער קטן, מקושט בוורדים, לא ידעתי אם אני אמורה ללכת לשם, אבל לא יכולתי להתאפק. פתחתי את השער בזהירות ופסעתי קדימה. היו שם כל מיני פסלים של אפרודיטה, הנחתי שזו גינה שמקודשת לה. המשכתי להתקדם בגינה, הבטתי ימינה וראיתי נדנדה, שיושבת עליה צללית אדם.

התיישבתי לצידו ושאלתי ״היי, אתה ג׳ייס?״. הוא הפנה אלי את ראשו, הוא היה בעל עיניים כחולות כמו הים, שיער שחור ושרירי מאוד. הוא הזכיר לי מאוד את פרסי, אבל בצורה מוזרה, גם את ג׳ייסון. ״כן.״ הוא ענה לי. ״קוראים לי זואי, בת אתנה.״ הושטתי את ידי ללחיצת יד.  ״אז את הילדה מהנבואה.״. גילגלתי עיניים ״כן, ונמאס לי שכל הזמן אומרים את זה!״ אני לא יודעת מה קרה לי באותו הרגע, אבל כל הכעס שהצטבר לי בימים האחרונים התפרץ ״אני לא ׳הילדה מהנבואה׳ ולא ׳בת אתנה׳, אני זואי ג׳קסון, ואם זה לא מספיק מעניין בשבילך, אז אל תדבר איתי!״. בפעם הראשונה בחיי, היה לי שם. לא הייתי זואי היתומה, הייתי זואי ג׳קסון.

אבל באמת שאני לא יודעת למה התפרצתי עליו, מרוב פחד הוא נעמד ואמר ״ואו, תירגעי, לא אמרתי כלום.״. הרכנתי את ראשי ״מצטערת, לא התכוונתי להוציא את זה עלייך.״. ״זה בסדר,״ אמר בנינוחות ״בואו, שבי לידי״. התיישבתי עם עיניים מורכנות. ״אז את מחיפה, נכון?״ שאל. ״כן,״ עניתי ״ואתה מתל אביב, ׳עיר האורות׳״. הוא צחק ״כן, העיר שלא נחה לרגע.״. חייכתי חיוך קטן ״איך זה להיות ׳הבן של׳ ג׳ייסון ופייפר?״. ״מעניין,״ ענה אחרי חשיבה רבה ״ג׳ייסון כל הזמן בחדר כושר ופייפר לרוב הולכת לעזור לאנבת׳ בדברים.״. 

ככה המשכנו, ישבנו ודיברנו בשקט. הרגשתי יותר ויותר נוח בחברתו. כבר התחלתי להרגיש כאילו החיים של חצויים לא סוערים כל כך.

״זואי!״ אנבת׳ נכנסה לגן בריצה ופייפר אחריה. ״אמא?״ אני וג׳ייס שאלנו פה אחד. ״אין זמן להסביר,״ פייפר תפסה בידינו והחלה לרוץ. ״מה קרה אמא?״ שאלתי. ״זאת ריינה, חברה שלך,״ אנבת׳ אמרה במהירות ״חדרה איזושהי מפלצת לליגיון, היא בדיוק נלחמת בה כרגע.

רצנו בכל העיר החדשה, חלפנו על פני טרמינוס, שצעק ״לכו לחסל אותם!״. הגענו לנהר הטיבר, ואז ראיתי את זה. מפלצת ענקית, בגובה 20 מטר, ואת כל הרומים שמנסים לירות בה. ושם, מקדימה, ריינה נלחמה. ״ריינה!״ צעקתי לה. היא הביטה בי לשנייה, והמפלצת ניצלה את ההיזדמנות. היא חטפה את ריינה והחלה להניף אותה. ״אל תדאגי זואי״ אנבת׳ ניסתה להרגיע אותי ״מטפלים בזה.״. הבטתי בג׳ייס, ושנינו ידענו מה לעשות. ספרתי עד שלוש בלחש, ושנינו הדפנו את ידיה של פייפר בבת אחת והתחלנו לרוץ לעבר ריינה. הוצאתי את הפגיון של אנבת׳ מהכיס. ״את יודעת להילחם?״ שאל אותי. ״יש רק דרך אחת לגלות.״

רצתי קדימה, רציתי לעבור את הנהר בקפיצה. ידעתי שזה לא אפשרי, אבל משהו בפנים אמר לי שהיום זה כן. קפצתי, הייתי בטוחה שאני אתרסק אל תוך הנהר. פתאום הרגשתי שמשהו מעלה אותי. הבטתי לרגליי, פרץ מים ענק נשא אותי למעלה. הפנתי את מבטי לאחור, ראיתי את פרסי וג׳ייס עובדים ביחד ויוצרים את פרץ המים. כשהייתי קרובה מספיק, קפצתי והנפתי את הפגיון. תקעתי אותו בחזה של המפלצת. המפלצת נפלה אחורה אל הקרקע ונעלמה בערפל שחור. ריינה שכבה על הרצפה, חצי מעולפת. רצתי אליה.

״ריינה!״ צעקתי ורצתי אליה. החזקתי בראשה, הרבה מאוד אנשים נעמדו מאחוריי, במבטים מורכנים.

״ריינה,״ בכיתי חרישות ״מה כבר עשיתי?״. והיא לא ענתה.

הפרק הקודם		הפרק הבא