עיניים ירוקות

אז עוד פרק!

לאחרונה, אני רואה שיש הרבה צפיות ודי הרבה מנויים לפאנפיק, אבל די מעט תגובות... אז תגיבו!

ולא, אני לא מדברת אליכם, המגיבים הקבועים💜😅

אז מה אני חופרת, תהנו⁦❤️⁩

_________________

אבא שלי מוגל.

אבא שלי מוגל!

אז איך הוא יודע איפה זה הוגוורטס, לעזעזל?!

מי זה אבא שלי?

"יותר מידי שאלות," אומר קול.

אני מסתובב בחדות ורואה את הילד עם העיניים הכחולות והמחשמלות.

"מה יש לך, אתה?" אני שואל במרירות.

"תודה, אבל אני לא 'אתה' אלא אלאן" אומר הילד.

"תעזוב אותי. לך תשחק עם החברים המגודלים שלך," אני אומר בחוסר מחשבה ברור.

"הם לא חברים שלי. אף אחד כאן לא חבר שלי." הוא אומר באותה מרירות.

אני לרגע חושב שהוא עובד עליי, אבל המבט בעיניו אמיתי.

"גם לי אין," אני אומר בפשטות.

"גם אתה בן מוגלגים?" שואל הילד.

"לא," אני אומר, "אבל אני סוג של יתום. סיפור ארוך."

"אה."

"רגע, מתי בפעם האחרונה היה בסלית'רין בן מוגלגים?"

אני שואל בסקרנות.

"בערך איזה כמה מאות שנים, ניראה לי?"

"אה."

אה. מילה קטנה של ידיעה. היא כמעט נבלעת בחלל, בלתי נשמעת. אבל היא כוללת בתוכה עיכול מלא של המצב. עוד מקופח לרשימה.

הוא מתמקם לידי, פורק את מזוודתו.

"אתה חושב שיהיה לי חברים?"

את השאלה הזאת הוא שואל בעצב.

אני מסתכל עליו. העיניים המדהימות שלו כמעט בוכות.

שנינו נתקענו בבית הזה, בלתי שייכים עליו באמת.

ואולי לא. אולי אנחנו מתאימים.

"בעת סלית'רין הוא בית של שאפתנות, של התמדה למטרה. לא הגיוני שבגלל מישהו אחד יהפכו אותו לרע," אני ממלמל.

הוא לא ממש מבין, ותוקע בי מבט.

"יש לך כבר חבר אחד," אני מחייך.

הוא מחייך בחזרה.

אולי באתי לכאן במקרה, אבל אין כזה דבר מקרה.

בחירות משנות אותנו, וגם הבחירה הזאת.

יש משהו משותף בעיניי הכהות ובעיניו הבהירות.

הנחישות.

אנחנו לא נעצור.

אנחנו לא נפסיק לעולם.

אנחנו ממוקדים, שואפים גבוה יותר מכפי יכולתנו, מעל לעננים.

כי זה המהות האמיתית של בית סלית'רין, שאיפה גבוהה ונחישות למטרה.

אלאן מתבונן בי, ומהנהן ללא מילים.

האומלל ובן המוגלגים.

מתאים לי.

אני מחייך.

___________

תגיבו ואני ממשיכה⁦❤️⁩

הפרק הקודם		הפרק הבא