קוסמת בטעות

אני ממש אבין אם נטשתי אותי.

אבל כן, אומייגאד אחרי ארבעה חודשים גם אני לא מאמינה שזה קרה.

כן, וזה גם לא ערב!

אז אנשים, תגידו שלום לפרק החדשששש!

עשיתי אותו ארוך יחסית, ועכשיו מסתבר שזה לא יכול להעתיק את כל הפרק... מוזר. אז זה חלק א!

••••••••

קמתי היום בבוקר בדה ז׳וו. 

כרית נחבטה בראשי בכוח, וכמו שניחשתי החובטת הייתה אליסי.

צחקתי. חזרנו להיות חברות - בלי שקרים רמאויות וקנאה.

״די, אליסי! לא לומדים היום!״ צעקתי עליה בישנוניות.

״לא ולא״ היא אמרה. ״גם אני חשבתי ככה, אבל אז ראיתי שיש לנו מחר שיעור ראשון בשינוי צורה״

״נו, מחר!״ אמרתי לה, ״תני לי לחזור לישון״

״הממ, תזכירי לי? אה, נכון. את לא יכולה לבצע קסמים. אופס.״ היא לחשה. ״ איך את מתכוונת להשתתף בשיעור?״

הסתכלתי עליה בעיניים עייפות ומצמצתי. ״תני לי לחזור לישון, נטפל בזה אחר כך״

היא צחקה. ״אוקיי. אני את החומר יודעת. באמת, זה בשבילך, לא בשבילי.״

היא הזכירה לי מורה מהתקופה שעוד למדתי בבית ספר. ״עוד מעט תגידי שיש לך גם עיניים בגב״ מלמלתי לעצמי.

היא הביטה בי במבט מבולבל, ואני הסברתי. ״למורים אצל מוגלגים יש כל מיני משפטים מהסוג שאמרת. אז השלמתי אחדמהם, זה הכל.״

״אה״ היא הנהנה אלי. מהזמן הקצר שאני מכירה אותה, היה קל מאוד להבין שהיא מרגישה לא בנוח כשהיא שומעת משהושהיא לא מבינה. נראה אותה מסתדרת במקומי.

״בכל מקרה,״ אמרתי, נחושה לשנות נושא. ״אני לא מרוכזת בשעה כזאת״

״עכשיו תשע!״ היא התלוננה.

״באמת אליסי? מוקדם ממש!״ עניתי.

היא נאנחה, וניסתה גישה אחרת. ״את יודעת, אייקי, אחת מגמדוניות הבית, אמרה לי שהיום הם מכינים פנקייקים ועוגהמיוחדת. את יודעת, דברים כאלה נגמרים בדרך כלל מוקדם. לא היית רוצה לרדת ולמצוא רק לחם עם ריבה, לא?״

זה בהחלט עבד. כעבור דקה, ניצבתי לצידה מוכנה, שערי מבולגן מעט מהמהירות. 

היא צחקה והושיטה לי את ידה. ״בואי, אס. הפנקייקים לא מחכים.״

״וגם העוגה לא!״ צעקתי לה ומיהרתי לצאת ממעונות הבנות וממועדון רייבנקלו. לא שמעתי מה היא ענתה, כי כבר היא היתהרחוקה מדי. לא ידעתי אם בכלל יש לה תשובה לזה.

•••••

יצאתי מהארוחה שבעה במיוחד, כי הפנקייקים היו במילוי ורדרד מיוחד. לא ידעתי מה הוא היה, אבל הוא היה מעולה. ומשביע. חזרתי לחדר שלנו במעונות ביחד עם אליסי, בעוד שתינו מחפשות תירוץ בשביל להרחיק את אלי וקארי מהמקום.

״הממ... סיילים בהוגסמיד?״ היא שאלה. 

״ציפתי ממך לדעת את זה. נלך לשם רק בשנה שלישית״

״אה נכון״ היא נאנחה. ״יש לך רעיון טוב יותר?״

חשבתי. ״אולי איזה אימון קווידיץ׳ או משהו בסגנון?״

״נה. עזרה להאגריד?״

״בדקתי. הוא לא צריך״

״אני יודעת! ספרים חדשים לספרייה״

״זה טוב... אבל מאיפה נשיג ספרים חדשים לספרייה?״

היא לחשה. ״אציו, לחש זימון. התאמנתי עליו בבית״

חייכתי. ״מצוין״

•••••

התירוץ שלנו עבד בצורה נפלאה. תוך שניה, אלי וקארי כבר רצו לספרייה, להיות הראשונות שימצאו את הספרים החדשיםלפני שאר הרייבנקלואים. החדר היה ריק, ועכשיו, היה לנו זמן לסיעור מוחות בנוגע לשינוי צורה.

״יש לי רעיון, אבל הוא ידרוש משתינו זריזות ידיים״ אמרה אליסי.

״אוקיי, אוקיי. כל עוד זה יכול לעבוד.״ עניתי.

היא הסבירה לי את הרעיון שלה, כאשר היא תבצע את הלחש ותעביר את הפריט שהשתנה אלי. ניסינו את זה קצת, ומהרמאוד התייאשנו. ״היא גם יכולה להפריד בינינו״ אמרתי.

״טוב, כיוון אחר״ היא הציעה, ״איך עשית את הלחשים האחרים?״

״טכנולוגיה מוגלגית... חשבתי על זה, אבל שינוי צורה בעייתי יותר״

״כן, אבל מה אם זה לא באמת ישתנה, אלא רק יראה כאילו זה השתנה?״

״הבאת פה רעיון...״ אמרתי לה. ״יש לזה סיכוי...״

״רגע, למה?״ היא אמרה. ״תגידי לי״

תוכנית החלה מתגבשת במוחי. חייכתי. ״תדעי בקרוב. אני צריכה...״ ואז הסברתי לה את הרעיון שלי, פחות ובפחות בטוחהבו בכל מילה.

״להתגנב להוגסמיד?״ שאלה אליסי, ״את יודעת כמה חוקים אנחנו מפרות בזה? יכולים לסלק אותנו מהוגוורטס! לנצח!״ 

״לא אם יש לך תוכנית מדהימה שלא יכולה להכשל״ עניתי.

״ויש לך?״ היא שאלה.

״לא.״ אמרתי, ״אבל בקרוב תהיה״

״אוקיי, אז את רוצה שנתגנב להוגסמיד, אבל לא יודעת איך, ואז שנפרוץ לחנות שמוכרת יוצרי אשליות לסקיבים, אם קייםדבר כזה, ואז שנחזור להוגוורטס וכל זה באמצע הלילה בלי שיתפסו אותנו?״ היא שאלה, כמעט צוחקת.

הנהנתי במרץ.

•••••

זו היתה שעת לילה מאוחרת. האפלה בחוץ נשקפה מהחלון. לא הייתי צריכה שעון בכדי להתעורר, כי לא ישנתי בכלל. תהיתיבהשלכות התוכנית שלי. אליסי עלולה לסולק מהוגוורטס בלי שהיא עשתה שום דבר, רק ניסתה לעזור לי.

זאב מיילל נשמע מהחלון, ותהיתי אם זה שווה את זה. האיזור מסביב להוגוורטס נשמע מפחיד. בכל זאת, הגיעה השעה ואיןלי ממש ברירה. קמתי בצעדים חרישיים וניערתי את אליסי, אבל לא היה צורך. כמוני, עיניה גם היו פקוחות לרווחה, מתחתלעפעפיה עיגולים שחורים.

היא נשמה כמה פעמים בכבדות. ״אני מוכנה״, היא אמרה לי בלחישה.

שתינו התארגנו, ולבשנו בגדים שחורים. אמנם לא הייתה לנו גלימת היעלמות, אבל קיווינו שאף אחד לא יסתובב במסדרונותבשעה כזאת, וגם אם נפגוש אותו, האפלה המפחידה תחפה עלינו.

יצאנו מהחדר. הדממה הייתה מלחיצה, ולאחר שיצאנו מחדר המועדון של רייבנקלו הרגשתי כאילו הנשר בכניסה בוהה ביבמבט כועס. היה שקט. כל פסיעה שלנו נשמעה כמו רעם, ופחדנו שמישהו לא רצוי יבוא לבדוק מה פשר הרעש. אז שתקנוכל הדרך, וניסינו להאט את פסיעותינו עד אשר הן לא נשמעו כלל.

אחרי שהתרחקנו קצת, אליסי העזה לדבר. ״את יודעת לאן אנחנו הולכות בכלל?״

הנהנתי בדממה. ״כן. שמעתי על המעבר הזה להוגסמיד באחד הספרים על תולדות הוגוורטס. אנחנו צריכות להתקדם עודקצת, עד לפסל של המכשפה שתומת-העין.״

אליסי חייכה, שמחה לראות שאני בטוחה לפחות במשהו אחד. 

הגענו לשם, והסברתי לאליסי מה היא צריכה לעשות. ״צריך להשתמש בלחש דיסנדיום, בגלל זה הייתי חייבת שתבואי. הגיבנת של המכשפה אמורה להפתח, ולחשוף מגלשה קטנה שבסופה מנהרה המובילה להוגסמיד.״

״ונראה לך שאני אדע לבצע אותו?״, היא שאלה, חוששת. 

״אני סומכת עלייך״ עניתי, “זה תלוי בך.״

היא נרעדה מעט מהמחשבה, אבל אז נרגעה. 

״דיסנדיום״ היא לחשה, אבל דבר לא קרה.

״תנסי להתרכז יותר,״ אמרתי, ״בסוף תצליחי.״

וההצלחה לא איחרה לבוא. תוך כמה נסיונות, זה עבד - והגיבנת נפתחה. אליסי פלטה קריאת הפתעה.

״וואו,״ היא אמרה בהתרשמות, ״הדברים שאנשים מסתירים במקום הזה...״

ירדנו למטה, והתחלנו ללכת. הכניסה נסגרה מאחורינו בחריקה מפחידה, והאפלה שלטה במקום. הדלקתי את הפנס שבקצהשרביטי, ואליסי השתמשה בלומוס. ככה לפחות החשכה לא הייתה מוחלטת, אבל השקט שהתמלא בקולות פסיעותינו הטרידוהפחיד אותי בהרבה. 

״לאן המעבר מגיע?״ שאלה אליסי, בנסיון למלא את הדממה.

״הדובשנריה.״ עניתי. ״היית שם פעם?״

״כן,״ היא ענתה לי, והתחילה לדבר קצת בהתלהבות. ״אני לא יודעת מה יש אצל המוגלגים, אבל זו אחת מחנויות הממתקיםהאהובות עלי! יש שם מלא סוגים של ברטי בוטס, ו, אה! המסטיק הכי מתנפח של דרובל! וואו וגם יש להם סוכריות רחףמעולות.״ היא סיימה בצורה שקטה יותר, כשהבינה שזה גורם לי להרגיש לא בנוח.

״כמה זמן אנחנו כבר הולכות?״ היא שינתה נושא.

״בערך עשרים דקות״ עניתי לה, די מיואשת.

״וכמה זמן יקח עד שנגיע להוגסמיד?״ היא המשיכה.

״ארבעים דקות,״ עניתי, ״אבל את יודעת את זה, לא? ככה התכנון: עשרים דקות להגיע לפסל, שעה במנהרה ועוד שעהלמצוא את מה שאנחנו צריכות. אחרי זה עוד שעה ועשרים חזרה לחדר. בסופו של דבר-״

״שלוש