מאלפוי הבת

טוב, אז אחרי המון המון המון המון המון המון זמן שלא העליתי פרק, קבלו את פרק 12! תהנו!

אם היו לקולות צבעים, הקול ששמעתי היה שחור.

"שלום לשתי הסקיביות הדוחות שלנו!" הוא אמר בחלקלקות וכל חבריו צחקו.
הרמתי את מבטי והבטתי בו. למרבה הפתעתי, זה היה ילד שהיה נראה כבן 14 בערך. לא גדול בהרבה מרייגן וממני.
שאר האנשים בחדר היו מבוגרים יותר וכולם החזיקו שרביט ביד, כך שלא ממש יכולנו לנסות לברוח.
"אה, שכחתי להציג את עצמי" לגלג הילד, "באמת לא מנומס מצדי. אני כריס. לא נעים להכיר" שוב כולם צחקו.
"אנחנו נשאיר אתכן לבלות כאן לבד" אמר כריס ובמבט מתנשא עזבו הוא וחבריו את החדר.
"רייגן!" מיהרתי אל אחותי מייד כשהם נעלמו. "את בסדר?" היא עוד הייתה מבוהלת לגמרי. כמו שציינתי קודם, היא ילדה מאוד חלשה. "אני בסדר" היא ענתה לי במאמץ רב, "איך נצא מפה?". "נראה לי שפשוט ננסה לצאת מהחדרון הזה" אמרתי והתחלתי ללכת לכיוון היציאה, כשנתקעתי במשהו. "אוף, הם חסמו את היציאה בקסם!" התעצבנתי.
"בואי ננסה לחשוב על דרך לאותת לפנימייה. יש לך פנס במקרה?". "לא" עניתי בייאוש, "באתי בלי כלום, רק אני והבגדים שעלי". ואז זה נפל עלי. "הבגדים שעלי!" אמרתי בחיוך גדול לרייגן.
"נכון!" אמרה רייגן כשהבינה את כוונתי, "התגית של הפנימיה! בטח יבואו לחפש אותנו!" "אני מקווה" אמרתי, "ובינתיים אסור  שיגלו את התגיות שלנו בשום אופן! הן הסיכוי היחיד שלנו לצאת מכאן".
לפתע נפתחה הדלת. אל החדר נכנסה נערה בלונדינית עם עגילי נחש. היא הייתה נראת כבת 18 בערך.
"אתכן אני צריכה לחקור?!" היא גיחכה, "לא נראה לי שאזדקק בכלל לשרביט שלי. אתן תישברו מהר מאוד. נתחיל איתך". היא אמרה והצביעה על רייגן. "לא!" ביקשתי בתוקף "לא!! קחי אותי במקומה!!"
"אמנדה, את צריכה עזרה שם?" נשמע קול מהמסדרון. "כן, אתה יכול לבוא. זה יהיה נהדר" החזירה הנערה, שעכשיו ידעתי כבר ששמה אמנדה. אל החדר נכנס נער גבוה ושחום. "תכירו, זה ניק" אמרה אמנדה "ניק- אלו הסקיביות הדוחות והמגעילות". שניהם צחקו. "מתוקה שלי, תבחרי את מי שאת רוצה ואני אקח את השנייה" אמר ניק והביט באמנדה במבט כל כך דוחה עד שאפילו שבלול היה מקיא. אמנדה נעצה את עינייה ברייגן במבט זדוני. "אני מתלבטת איזה קורבן לקחת" היא שיתפה את ניק בלבטיה. "מצד אחד, אם אקח את החלשה יותר אז לך תישאר החזקה, וזה לא הוגן כי אני הרבה יותר טובה וקשוחה ממך . מצד שני, נראה לי שהחלשה תסבול יותר אם היא תהיה אצלי".
"אוי, דובשנית שלי" אמר ניק לאמנדה בהתחנחנות "אני יכול לקחת את החזקה אם זה יתן לך הרגשה טובה". אמנדה חייכה ברשעות ונעצה שוב את מבטה המפחיד ברייגן. חיבקתי את רייגן הרועדת לקול לגלוגם של שני הנערים.
"תוכנית בטהובן" לחשתי לה באוזן. "מבינה?" רייגן הנהנה בראשה. "יופי" לחשתי לה "לא משנה מה, אל תגלי כלום על הפנימיה ותסתירי את התג!"


שש שנים לפני כן
"אלינור! בואי!" צעק לי אבא שלי מהקומה למטה. אני ורייגן היינו באמצע למיין את כל הבובות שלנו לבתי הוגוורטס.
"אני לא יכולה עכשיו!" צעקתי מלמעלה. "אבל דודה בלה מחכה לך!" צעק אבא שלי.
"אוף" נאנחתי. "אני שונאת את דודה בלה, וקצת שונאת את דראקו  ועוד יותר שונאת את בטהובן!"
העניין היה שדראקו שיקר לאמא שלנו שאני אוהבת לשמוע בטהובן בזמני הפנוי, וככה אמא שלי התחילה להביא אותי פעם בשבוע לדודה בלה שתלמד אותי לנגן על כינור. ושנאתי את זה. דודה בלה כל כך מעצבנת!
"יש לי רעיון נהדר!" אמרה לי רייגן בהתלהבות. "בואי נתחלף! קחי את הבגדים שלי, אני אקח את שלך ואלך במקומך לדודה בלה!"
בכמה משפטים ניסיתי להסביר לה איך להתנהג קצת יותר כמוני כדי שדודה בלה לא תחשוד.
"אלינור! את באה?!" צעק אבא שלי בעצבים. "כן, כן" עניתי ורייגן ירדה במורד המדרגות. מאז ועד היום, אף אחד לא יודע שרייגן למדה כינור במקומי. מאותו היום התחלפנו כבר כמה וכמה פעמים. בבית הספר, מול ההורים, מול סבא וסבתא. קראנו לתוכנית הזו "תוכנית בטהובן" על שם שיעורי הכינור הידועים לשמצה.

חזרה למציאות
ניק ואמנדה יצאו מהחדר אל כריס, שרצה להדריך אותם לקראת החקירה שלנו. זו הייתה ההזדמנות המושלמת שלנו. "עכשיו!" לחשתי לרייגן. שתינו היינו עם תלבושת בית הספר, כך שהיה לנו קל להתחלף.
ניק אמנדה נכנסו בחזרה. הם אפילו לא חשדו. ניק מלמל לחש אילם והסיר את הכלא הבלתי נראה שסגר עלינו. אמנדה הניחה אזיקי קסם על הידיים של כל אחת מאיתנו. שני הנערים גררו את שתינו בגסות. רייגן הוכנסה לחדר הראשון, ואילו אני המשכתי עם אמנדה במסדרון. הבטנו אחת בשניה. לא ידעתי אם אראה אותה אי פעם שוב.

הפרק הקודם		הפרק הבא