המפחידנים 2- גנבי החטיפים

טוב, טוב, לא בדיוק ״יש!״ לא צריך להגזים.

עכשיו זואי התחילה להתגעגע לדני, כשהיא צפתה בדנה מסתובבת לאט לאט (אוקיי, היא חשופית) ושרה שיר מזעזע בזיופים איומים.

״למה דני עשה את זה?״ לחשה מריה שעמדה ליד זואי ״הרי פגשנו אותו כבר לפני שנה, והוא היה כל כך… כל כך נחמד. חביב. לא יכול להיות שהוא שיתף איתם פעולה מאז!״

״כן״ הרהרה רייצ׳ל ״לא מתאים לו״

״דנה״ זואי פנתה אל דנה ״למה פניתם אלינו לראשונה לפני שנה? מה דני אמר לך אז?״

״הסתובבנו בחורשה״ מחושיה של דנה נעו, כמו בזיכרון רחוק ״ו… ודני נפל על אבן קשה. אחר כך הוא ריחרח את האדמה ואמר לי לבוא איתו לטירה תחת השמש החמה. הלכנו וראינו שם אתכם, ודני בא לדבר אליכם. אחר כך אני דיברתי, ואת אזהרתי לכם מסרתי. אני נביאה כבר מימי ביצתי, לפני שעזבתי את הורי ואחותי.״ היא השתתקה ומחושיה התקפלו.

״הייתה לך אחות?״ תהתה זואי ״טוב, לא משנה. אז דני אוביל אותך אלינו… אפשר לדעת איך פגשת את דני?״

״דני הוא אחי, בעולם הוא הכי הכי״ היא זקפה את ראשה בהתרסה.

״אז מה אחותך, בת יענה?״ רייצ׳ל התערבה

דנה נדה בראשה ״אחותי תמיד איתי״ לחשה

מריה התעלמה ממנה ״מה את זוכרת מהרגע שבקעת מהביצה, דנה?״

״אני ואחותי בביצה התכרבלנו, עד שנמאס לנו והתפתלנו״ פתחה דנה ״פתאום הביצה התבקעה במהירות, ואמי ליטפה אותי בעדינות. חבורת חזירים חלפה שם ממול, ואחד נתן אז איזה גלגול. דני התלהב ומייד אמר, הוא מגניב אני מכיר אותו כבר.״

זואי לא הייתה טפשה (טוב, לא ממש) והיא הבינה שזה הרגע שבו דנה פגשה את דני.

״בנות! בנות!״ זה היה המפיטי. הוא רץ, ונעצר לידן, מתנשף. ״תזהרו!״ הוא קרא, בזמן שהכל נהיה שחור.

זואי ניסתה לצרוח, ללא הצלחה. שום קול לא בקע מפיה.

היא ידעה שהיא שוכבת, וטלטולים עדינים נענעו אותה בעדינות. היא הרגישה כמעט שלווה והייתה נרדמת לולא חשבה על מה שקרה לה. ולולא הכאב החד, הנורא.

״איפה אני?״ לחשה וטעם מתכתי מילא את פיה. היא ניסתה להתרומם, אבל לא הצליחה. דקירות חדות עברו בגופה כאילו דוקרים אותה במחטים חדות. עכשיו יצאה צווחה מפיה. מי דוקר אותה בייסורים כאלו?

האם זה הסוף? היא חשה סחרחרה. ידיה לא נעו, וגם רגליה לא. הן היו מאובנות ורק הכאב חתך אותן. זהו, היא עומדת למות.

״תתעוררי!״ שמעה קול באוזנה. היא כבר עמדה לפתוח את עיניה ולהגיד, אני כאן, אבל מה קולות משנים? הרי ממילא היא תמות, כולם מתים בסוף.

״תתעוררי״ שמעה שוב לחישה באוזנה, אך עיניה נותרו עצומות. מישהו סטר לה, והיא מלמלה ״עזבו אותי, אני רוצה למות בשקט״

״את לא עומדת למות!״ הקול נאנח, משהו על מפחידנים טפשים ״רק נרדמה לך הרגל…״

״אה״ עכשיו זואי שמה לב לזה. היא התרוממה בקלות כעת. היא ראתה שהיא יושבת בתוך סירת עץ קטנה.

גבר שמן ישב לידה, וגופו העבה תפס את רוב נפחה של הסירה. בצד נדחק נער חיוור עם שיער ג׳ינג׳י גזר, ומבטו הראה שהוא ממש לא מרוצה.

״מתי נגיע?״ הוא התלונן ונעץ מבט בבף היד הענקית שטפחה על שכמו בחיבה.

״ממש בקרוב״ הכריז הגבר

זואי התבוננה בהם ״מי אתם ולמה אני פה?״

הג׳ינג׳י נעץ בה מבט חודר, והשמן צחק ״רגע, רגע, ומה עם הכרות?״ הקול נשמע לה מוכר, אבל היה בו גם משהו לא בסדר.

״אני זואי״ ענתה באי רצון.

״אני מר המפדמפ״ הכריז האיש ״וזה העוזר שלי, גיפאן״ החווה בראשו אל הג׳ינג׳י

״ואתם, אתם קוסמים?״ התענייניה זואי

החוטף שלה חייך ״אני קוסם טוב מאוד, וגיפאן הוא סקיב. לכן הוא רק משרת. הוא אפס, לא שווה כלום״

גיפאן גלגל עיניים, כאילו הוא שומע את ההסבר הלבבי הזה כל הזמן, ונאנח ״את רוצה לאכול, מפחידנית?״ שאל אותה

״ברור!״ התלהבה ״עוגה!״

ובעוד פניה מכוסות בקצפת, שאלה ״ומה יקרה לי? מה תעשו איתי?״

פתאום מר המפדמפ הרצין, וחיוך לגלגני התפשט על פניו של גיפאן, אך הוא החוויר.

ואז מר המפדמפ חייך חיוך ענקי וחיבק אותה חיבוק דובי ״נהרוג אותך בייסורים קשים״ הסביר בעליצות

הפרק הקודם		הפרק הבא