תבוסת הדרקון

אם הם חשבו שלאחר שקריצ'ר שרד אגם מלא בחיז"לים, יהיה לו קל לתפוס את מנדנגוס פלצ'ר, הם התבדו. הוא לא חזר באותו יום וגם לא בימים שאחריו.

מצב רוחם לא השתפר כאשר שני אוכלי מוות התמקמו על הספסל שמול בית גרימולד.

רון פיתח מנהג מגונה לשחק עם המעמעם והוא היה מכבה ומדליק את האורות בבית ללא כל הזהרה מוקדמת.

"אתה מוכן בבקשה להפסיק עם זה רונלד?” שאלה הרמיוני. היא קראה את 'מעשיות בידל הפייטן' וכשהאורות בטרקלין לפתע נעלמו, זה לא שימח אותה במיוחד.

"סליחה, אני לא שם לב שאני עושה את זה,” אמר רון.

"אולי תמצא משהו מועיל לעשות בזמן הפנוי שלך?” אמרה הרמיוני ברוגז.

"לקרוא סיפורי ילדים את מתכוונת?”

"דמבלדור הוריש לי את זה, רון - “

"נו, הוא הוריש לי את המעמעם, מה את רוצה שאעשה?”

"שלא תכבה פה את האור כל חמש דקות אולי...”

הארי ניסה כמה שיותר להימנע ממריבותיהם של רון והרמיוני וניסה לעשות סדר במחשבותיו. כל כך הרבה מחשבות התרוצצו בראשו שהוא תהה כיצד לא מבצבצים לו סימני שאלה מהפרצוף. דמבלדור וכל סודותיו, אוכלי המוות שמחוץ לבית, מה קורה בחוץ, הם היו בנתק מוחלט מהעולם החיצוני. מה עם כולם? מתי קריצ'ר חוזר? ודראקו...

מאז השיחה עם קריצ'ר על דראקו השתלט מצב רוח קודרני, שתקן וזועף. הוא היה מסתובב ברחבי הבית בפנים זועפות. לא משתתף בשיחותיהם, מביט בהם במבט בלתי ניתן לפיענוח. עונה בריחוק על שאלות ומתבודד מכולם. הוא העביר בקרים שלמים כשהוא על המיטה, בוהה בתקרה במבט ריקני. אפילו רון הביט בו תמה וחדל לגעור בו. בלילות הארי היה נשאר ער במשך שעות. מוחו העסיק אותו במחשבות.

הארי שכב לצידו של דראקו. הנער היה שקוע בשינה ולראשונה ליום זה פניו היו שלוות.

מערבולת של רגשות סילקה את כל מחשבותיו. הוא הביט בעיניו העצומות של דראקו. הוא חש כאילו הוא נכנס אל תוך רגע פרטי. מאז אותה שיחה שהייתה להם במדרגות, הם לא החליפו ביניהם יותר משלוש מילים.

"אני יודע שאתה בוהה בי,” מלמל לפתע דראקו והקפיץ את הארי. הוא פקח את עיניו והסתובב אל הארי. “אני תמיד שם לב כשאתה מסתכל עלי,” הוא מלמל. “ואני כל לילה שם לב שאתה לא נרדם, גם אני לא נרדם... יותר מידיי מחשבות.”

"זאת הסיבה שבימים האחרונים אתה...” הארי שאל בהיסוס. “א..אני מרגיש שאתה מתרחק ממני ואני לא יודע למה דראקו. ז..זה בגללי?”

"בגללך?” עיניו האפורות של דראקו הביטו בעיניו. “למה אתה חושב שזה בגללך?”

הארי החל לענות אבל שום מילים לא יצאו לו מהפה כי אצבעותיו של דראקו נחו על לחייו וליטפו אותה בעדינות.

הארי שיחרר נשיפה רועדת. הוא לא שם לב שהוא עצר נשימתו.

"הלוואי שלא הייתי כל כך טיפש,” לחש דראקו. “הייתי כל כך טיפש הארי.”

דראקו לא היה צריך להסביר. הארי הבין. “שתינו היינו טיפשים, דראקו.” הוא מלמל בקול צרוד. “טיפשים מטופשים.”

הבעת פניו של דראקו השתנתה לפתע והוא התיישב באחת.

"איך אתה.. איך...” מלמל דראקו. “לעזעזל עם זה הארי, אתה מדבר עכשיו עם נער שיש לו את האות האפל על היד! א..איך אתה..” דראקו הרים את שרוולו והאות האפל נגלה תחתיו. “אני שונא את עצמי כל כך.”

הארי התיישב באיטיות והניח את ידו על כתפו של דראקו. “דראקו, אנשים עושים טעויות. כל הזמן.”

"לא,” דראקו נענע את ראשו ונעמד. “לא כאלה טעויות.”

"כן,” אמר הארי ותקיפות נשזרה בקולו. “והדוגמה הכי גדולה היא דמבלדור. אני לא יודע בדיוק מה נכון מכל השמועות אבל בפירוש יש כמה וכמה דברים בעבר שלו ותראה למה הוא נהפך...”

"לעזעזל עם דמבלדור,” קרא דראקו. “אני כמעט הרגתי את דמבלדור.”

"נו, אתה רואה?” אמר הארי ונעמד גם הוא. הוא אחז בסנטרו של דראקו וסובב אותו אליו. “כמעט, דראקו. כמעט. אני הייתי שם, אל תשכח. ראיתי הכל. כולם עושים טעויות דראקו. העבר עבר. אין לך מה לעשות נגד זה, זה לא בשליטתך. הדבר היחיד שבשליטתך זה העתיד שלך, רק אתה יכול להחליט מי יהיה איתך בעתיד ומה.”

"אני רוצה אותך בעתיד שלי,” קולו של דראקו ירד ללחישה. “אתה כל כך...”

הארי התקרב אל דראקו. הוא נישק אותו בעדינות על שפתיו.

ידיו של דראקו התרוממו מעליהן ואחזו בצווארו של הארי. הוא העמיק את הנשיקה בגניחה. הארי חש את ליבו הולם כנגד חזהו.

ידיו של דראקו ירדו אל ידיו של הארי ואחזו בדש חולצתו בחוזקה. הוא דחף אותו אל הקיר. “אוי, הארי,” הוא גנח שוב ואז עבר לצווארו.

גלי חום וקור חלפו בגופו של הארי והוא נרעד. “דראקו,” הוא מלמל. “דראקו.”

דפיקה חזקה בדלת הקפיצה את שניהם. “הארי, דראקו!” קולה של הרמיוני נשמע מעבר לדלת. “בואו, אתם חייבים לרדת. זה – זה לופין.”

+והם בהו זה בזה, המומים, סמוקים ומתנשפים.

הפרק הקודם