אני שונא אותו.

(זה בעצם הפרק התשיעי)

-שבע שנים מאוחר יותר- 

דראקו הניח יד על הפרווה הסגולה, והיא צנחה מטה סנטימטרים לא מועטים עד שהגיע לגוף. 

החתול גירגר. דראקו צחק. הוא הביט באש שבערה בעליזות באח. 

הוא חייך אליה. 

דראקו היה די מאושר לאחרונה. לפני כמה חודשים הוא עבר לגור עם אוליבר, בן הזוג שלו. לאוליבר היה שיער סגול וחתול סגול, והוא פשוט היה אחד מהאנשים האלו, שאי אפשר לא לאהוב. 

דראקו היה די מאושר. הוא לא זכר שאי פעם היה די מאושר, רק מעט פחות עצוב. 

בעבר,פחות עצוב הייתה הגרסה שלו לאושר. 

אוליבר נרדם על הכתף שלו, והעור שלו חם. כל כך חם שדראקו הרגיש אותו מבעד לסוודר. אוליבר היה כמו… איך קוראים לזה? הדבר הזה של המוגלגים. רדיאטרור, לא? זה לא שינה בהרבה. אוליבר היה חם והחתול היה חם והאש הייתה חמה ולדראקו היה חם אבל בדרך הכי טובה שיש. 

הוא נזכר בכל הבקרים הקרים האלו בהוגוורטס, כשהתעורר בבוקר והיה אומלל, כשנכנס למיטה בערב והיה אומלל. הרבה אנשים אומרים שהתקופה בהוגוורטס הייתה התקופה הכי טובה בחיים שלהם, אבל לדראקו אין כמעט זכרונות חיובים מהמסדרונות האפורים ומהאולמות המפוארים. 

הוא הביט למטה אל הפנים השלוות של אוליבר ואל העיגול הסגול הפלאפי על הברכיים שלו. חום. חמימות. קור בבוקר. שוקו חם. יציאה לעבודה בידיעה שיש חיים שמחכים לו כשיחזור, שהוא רצוי. 

דראקו נשק ברכות למצחו של אוליבר. נשמעה דפיקה בדלת. 

הוא הוריד בעדינות את החתול מברכיו וניתק מאוליבר. אוליבר מצמץ ופיהק, ממלמל משהו. 

"ששש… יש מישהו בדלת. אני קם לפתוח. תחזור לישון." דראקו לחש. 

הוא התרומם ופסע אל עבר הכניסה לבית. 

הוא פתח את הדלת. 

מולו, אגרוף מורם, בדיוק עומד לדפוק שוב, עמד איש, כבר לא נער, עיניים ירוקות מאחורי משקפיים וצלקת על המצח שהייתה מכוסה למחצה מאחורי מסך  של שיער שחור. דראקו נרתע אחורה. הוא התקפל מעט לתוך עצמו. הפעם האחרונה שראה את העיניים האלו…

"הארי," הוא אמר, קולו חלש ורועד וקטן.

הארי הביט בו.

הארי הינהן. 

הארי חייך.

להגיב

הפרק הקודם		הפרק הבא