אנדי שוב

בס"ד

הפרק, באופן טבעי, מוקדש למגי סמית' שעזבה אותנו ביום שישי שעבר.

הפרק הזה הוא קצת יותר בסגנון אנדי קלאסי, לחובבי הז'אנר 

איך אפשר למצוא משהו שיכול להיות בכל מקום בעולם? בהנחה שלעולם של אנד"א יש גבולות כלשהם. הרמיוני סיפרה פעם להארי שהיקום שלנו הולך ומתרחב במהירות שיא וללא כוונה לעצור. האם אנד"א יכולה לפעול באופן דומה? ואם כן, איך הוא יכול בכלל למצוא משהו? שלא לדבר על ארבעה אנשים!

זו לא שאלה של כוח או של מהירות, אלא של מחשבה. קרב המוחות של הארי ואנדא רק התחיל, ונראה שהיא פיזרה לו לא מעט רמזים במה ששמע מהסובבים אותו בתוך הסימולציה. הוא נכנס לטירה בבטחון, מתכונן להסתער לתוך חדר המועדון של גריפינדור, אבל בעודו חוצה את אולם הכניסה, דעתו הוסחה בגלל רעש חזק משמאלו.

מאות קולות של פטפוטים וצחקוקים, קרקוש סכו"ם, טפיפות רגליים.

כמובן, האולם הגדול משמאלו, וזו שעת בוקר מוקדמת. הארי יכול להמשיך לשוטט בהוגוורטס בחוסר אונים, או לשחק את המשחק של אנד"א ולהצטרף לכולם. אפשרות א נראתה בטוחה יותר, אך בשביל להתקדם, עליו להסתכן.

הארי חייך לעצמו. בעוד שעכשיו הוא מודע לנסיבות שבגללן הוא נמצא בהוגוורטס, זה בהחלט הרגיש לו כמו משחק. הרבה יותר מאשר המבחן האמיתי.

הוא נכנס לאולם הגדול, עדיין בחיוך, וסקר את הנוכחים במבט. הנה, בקצה האולם, דראקו מאלפוי יושב לו בדממה ומזיז את האוכל שלו כה וכה בהיסח הדעת. נראה שהוא שקוע במחשבות. לא רחוק משם, בשולחן רייבנקלו, לונה לאבגוד מכניסה הר של נודלס לתוך הפה שלה. שולחן גריפינדור, כרגיל, היה שוקק וסוער יותר מכל שאר השולחנות. הארי לא נזקק ליותר משניות ספורות כדי למצוא את המקום בו חבריו יושבים.

וכשהתקדם אליהם, הוא לא היה יכול להתעלם מהמבטים והלחשושים של הסובבים אותו. נראה שבכל שנייה שעוברת, עוד ועוד ראשים מסתובבים לכיוונו.

"זה הארי פוטר!"

"השמועות נכונות!"

"כן, זה פוטר!"

"הוא שרד!"

"אמרתי לך!

"איך הוא הצליח לצאת משם?"

"ידעתי!"

"הנה פוטר!"

"איזה מרגש!"

"איך הוא יצא מהמקום הנוראי הזה?"

אז זה המצב מבחינת אנדא, אבל מעניין שאין לאף אחד בעיה עם זה שהוא חוזר לתוך הערפל כל הזמן. הוא יידרש לכך בהמשך, אבל קודם כל הוא צריך להגיע לחברים שלו.

ובעודו צועד לכיוונם. הוא הביט בשולחן הסגל שנשאר בדיוק כפי שזכר. הנה, האגריד מביט בהארי ומנופף לו בידידות (הוא תהה אם גם האגריד של הסימולציה יפלוט מידע שהוא לא אמור למסור, כמו למשל איפה נמצאים קולבלעתי והשאר), ופליטיק מקפצץ במקומו בהתרגשות, וספראוט מוחה דמעה בעזרת ממחטה מלוכלכת, ופרופסור מקגונגל – היה זה בהחלט שינוי בולט – יושבת בכס המנהלת, במרכז השולחן. והנה, מצידה השני, בכיסא של ראש בית סלית'רין, הוראס סלגהורן מפטפט בהתלהבות עם מי שיושבת לצידו בכיסא של ראש בית גריפינדור, מאסטר גאטה –

מאסטר גאטה? מה היא עושה שם? נראה שהיא לא שונה ממאסטר גאטה אותה זכר, עם הרטייה על העין ועם המבט המשועמם. מלבד גבה מורמת, הארי לא ראה שום הבעה חריגה המעידה על כך שהיא הבחינה בבואו. אפילו ברבוריו של סלגהורן לא הותירו עליה רושם, אם כי הם לא באמת מרשימים איש...

הוא הגיע לשולחן גריפינדור וניגש לחבריו. דין מיהר למרפק את שיימוס ולהצביע על הארי. נוויל פער את פיו בחוסר אמון ונעמד. פרוואטי ישבה בגבה אליו עד שאנדי טפח על כתפה ואמר, "אמרתי לך! הוא חזר!".

פתאום, היעדרה של לבנדר בלט מאוד.

מלבד וונדי, וויל, אליוט וגאטה, הארי לא ראה אף אחד מהוגוורטס ההזויה. הוא אפילו הגניב מבט נוסף לשולחן רייבנקלו, ופלט אנחת רווחה כשלא ראה זכר לברי אודוול.

הראשונה שממש ניגשה להארי, ולא רק הביטה בו מרחוק, הייתה וונדי. "הארי! איזה כיף שבאת לאכול איתנו הבוקר!"

הארי הנהן לעברה בחיוך. הוא עדיין לא התרגל לעובדה שהיא שם. "בוקר טוב," הוא ענה.

רון סימן להארי לבוא אליו. "בוא, יש פה מקום פנוי!" הוא אמר לו, "והספקת לבוא ממש ברגע האחרון, עוד רגע הארוחה נגמרת."

הארי ראה שגם וונדי מסמנת לו לשבת לצידה. אולי זה עוד משחק של אנדא, הוא לא ידע, אבל הוא בהחלט העדיף לשבת ליד רון. וכשהתיישב הוא שם לב שמצידו השני יושבת ג'יני, מה שגרם לו לרעוד קלות.

"אני לא מאמינה," ג'יני אמרה ברגע שהתיישב, "אז זה נכון. באמת חזרת."

הארי הנהן. היא הביטה בו ארוכות, במבט שהיה שמור לרגעים אינטימיים יותר, והקיבה של הארי התהפכה. איזה מן משחק אנדא מנסה לעשות? ג'יני נראתה כל כך מושלמת פה. צעירה יותר, אנרגטית יותר, ממש אותה הג'יני בה התאהב לפני שנים. וכשהיא לצידו, וגם וונדי בהמשך השולחן, ואנדי מולו –

לא, הארי חייב להתרכז. לא בשביל זה הוא שם. אנדא הרימה לו ליותר מדי הנחתות, הוא חייב לבחור אחת מהן. רולטה של שאלות הסתחררה במוחו. הוא נשם עמוק, ואז פנה לרון ולחש על אוזנו את השאלה שעליה נעצרה הרולטה לבסוף: "תגיד, מה היא עושה כאן?"

"מי?"

הארי לא ידע איך להתייחס אליה. האם עכשיו היא פרופסור גאטה, כשהיא בהוגוורטס?

"זאת," הוא החווה בראשו לעבר גאטה, "אהמ... גאטה."

"אה, מאסטר גאטה הגיעה לכאן אחרי שנכנסת לעולם השקר?" תהה רון. הרמיוני, שישבה מצידו השני של רון, מרפקה אותו קלות, רומזת לו שזו שאלה שלא ראוי לשאול ככה סתם.

רון התעשת ואמר, "וואו, אז באמת היית שם הרבה זמן. גאטה באה הנה יחד עם וונדי, וויל ואליוט כדי לעזור."

ובכן, הארי קיבל יותר מידע ממה שרצה לקבל, אבל גם נשאר עם יותר שאלות ממה שהיו לו. "אממ... לעזור... במה?"

רון הביט בהארי כאילו הוא רואה אותו לראשונה. "אתה לא... לא זוכר?"

"רון," שמע הארי קריאה מכיוונה של ג'יני, "אתה לא באמת יודע מה הארי עבר שם. אמרו לנו שיכול להיות שזה יקרה כשהארי יחזור משם."

"זהו, אז מה זה השם הזה?" שאל הארי, "עולם השקר?"

"אה, את זה גם אנחנו לא יודעים," הודתה ג'יני. "ציפינו שאתה תגיד לנו, אתה יודע, בתור היחיד שהיה שם וחזר."

טוב, זה לא עזר להארי במיוחד. הוא התכוון לשאול אותם עוד שאלות, אבל הם כולם השתתקו כשמאסטר גאטה ניגשה אליהם.

"פוטר, אני שמחה שבחרת להצטרף אלינו היום," היא אמרה באותו קול מוכר שהיה רגוע ובו בזמן גם מאיים. "האם אתה מצטרף לשיעור שלנו היום?"

"אה," הארי היסס. אם הוא יסרב, האם הוא ייענש, כמו בהוגוורטס ההזויה?

"כמובן שבהתחשב בנסיבות אני לא יכולה להכריח אותך," היא המשיכה, "וזה באישור המנהלת כמובן."

אפילו גאטה נהייתה נחמדה יותר.

"ובכן..." הארי היסס. מה יעזור לו ללמוד יותר על העולם הזה? "אני אחשוב על זה," הוא אמר לבסוף.

מאסטר גאטה הנהנה. "בסדר גמור. וויזלי, אני מבקשת שתדאג לחברך ותלווה אותו."

רון הנהן בדממה, ומאסטר גאטה הלכה משם. וכשרון החליט שהיא במרחק בטוח, הוא נאנח ואמר, "שיואו, היא מלחיצה. אני כל כך מעדיף את פרופסור מקגונגל על פניה."

"רון, זה לא יפה," מחתה הרמיוני. "תחשוב איזו הקרבה זאת מצידה שהיא באה הנה. אז מה אם שיטות ההוראה שלה שונות משל פרופסור מקגונגל?"

"שונות?" רון גיחך, "זה כאילו היא באה מעולם אחר!"

"טוב, בהתחשב בזה שהיא באמת באה מעולם אחר..." מלמלה ג'יני. הרמיוני חייכה בניצחון, ורון פלט קללה.

"מאיפה היא באה?" שאל הארי.

"אה," רון ענה מיד, "אתה דווקא אמור לדעת, אתה הראשון שהגיע לשם."

הארי הרגיש כאילו הוא חטף בוקס בבטן. זה כאילו העולם אותו עזב בסוף המבחן המשיך להתפתח מעצמו. בעצם, חשב הארי, זה די הגיוני, בהתחשב במה שאנדא מנסה לעשות לו פה.

"אבל, אבל העולם ההוא..." הארי נזכר, "הוא נהרס לגמרי. הם מתו כולם!"

ג'יני הגניבה מבט אל וונדי, וויל ואליוט שהיו עסוקים בלסיים את ארוחת הבוקר שלהם. "לא יודעת," היא הפטירה, "לי הם נראים די חיים."

"לא, אבל באמת!" מחה הארי, "אני ראיתי אותם מתים!"

"טוב, ברור לך שהכל היה חלק מהמזימה, נכון?" שאל רון.

"איזו מזימה?!" הארי הרים את קולו. רון, הרמיוני וג'יני מיהרו להשתיק אותו.

"הארי, אני מבינה שאתה נסער," הרמיוני ענתה לו, "ואני מניחה שיש לך פערים מסויימים בזיכרון בגלל מה שבטח קרה לך שם. למעשה, בכלל לא האמנו שתצליח לחזור משם. אבל אם אתה רוצה שנעזור לך להתאקלם פה בחזרה, בבקשה הארי, תנסה להיות מעט סבלני."

הארי הנהן. לא שזה שינה משהו לדעתו.

"אז מה זה השם הזה שאתם אומרים שהייתי בו? ואיזו מזימה?" הוא שאל שוב, הפעם בלחש.

הפעם האחרונה שהרמיוני הביטה בו בכזו רצינות הייתה כשהציע לפרוץ לגרינגוטס. "המזימה של ארני, נאדיה ודאנקן," היא אמרה.

זה היה יותר מדי בשביל הארי. הוא קם ופנה לצאת מהאולם, בלי לחשוב יותר מדי. משחק המוחות הזה, הבלאגן שאנדא עושה לו בראש, הוא צריך לנוח במקום שקט ולחשוב.

הוא יצא מהסימולציה בציפייה לא לראות איש, אבל להפתעתו נאדיה חיכתה לו שם. ואמנם המשפט האחרון של הרמיוני עוד הדהד בראשו, אבל הוא הזכיר לעצמו שזה לא אמיתי.

"שלום הארי," היא אמרה לו, "זמן רב לא דיברנו."

זה היה משונה. מה פתאום נאדיה רוצה לשוחח איתו דווקא עכשיו?

"שלום," הוא ענה לה, ונשמע מעט חשדן יותר משתכנן. "על מה את רוצה לדבר?"

"זה זמן מה שלא דיווחת לנו על ההתקדמות שלך במשימה," היא ענתה לו, "ורציתי לשמוע איך אתה מסתדר שם בפנים."

"טוב, אני רציתי לספר," הזכיר לה הארי, "אתם אלה שלא רציתם לשמוע."

"ובכן, עכשיו אנחנו רוצים," ענתה לו נאדיה. "קודם זה היה, כנראה, זמן לא טוב."

"אה," הארי ירה לעברה. זמן לא טוב. מעניין מה גרם להם לשנות גישה פתאום.

"ובכן, בפעם האחרונה סיפרת לנו איך כמעט נכנסת לחדר המועדון של גריפינדור. מה עכשיו קרה?"

הארי נאנח. "לא הרבה, למען האמת," הוא ענה. הוא סיפר איך פגש את כולם, והוא הבחין שהוא חוסך בפרטים כמו רגשות, תחושות, מחשבות או מניעים.

"...ואז, הרמיוני אמרה לי להיזהר מ..." הוא היסס. זה נשמע כל כך אמיתי!

"ממי?" שאלה נאדיה.

הארי לקח נשימה עמוקה. הוא צריך לזכור למה הוא עושה את זה. "מכם," הוא ענה. "ממך, מארני ומדאנקן."

נאדיה הנהנה בכובד ראש. "הארי, אתה זוכר למה אתה עושה את זה, נכון?"

הארי הנהן. הוא פזל לעבר ווינטר, ג'ואן, גרייס וקולבלעתי שנמו על מיטותיהם בשלווה.

"אני חוששת שאתה מעט מתפזר," המשיכה נאדיה. האם היא נזפה בו הרגע?

"אני לא," הארי מיהר לענות, "אבל אין לי קצה חוט! הם יכולים להיות בכל מקום שם!"

"ואתה חושב שאם תשוטט שם מספיק זמן, אנדא פשוט תפלוט את מיקומם בטעות?"

"אני לא יודע, חשבתי ש–"

"מה שזה לא יהיה שחשבת, הסימולציה יכולה לראות את זה," היא קטעה אותו. "זאת מכונה, הארי, ומי כמוך יודע כמה היא חזקה ומסוכנת."

"אז יש לך רעיון אחר, נאדיה?"

עיניה של נאדיה נפערו. היא כועסת? היא מופתעת? הארי התקשה לקרוא את הבעתה. "חשבת אולי להתבונן בתלמידי הוגוורטס שיושבים באולם הגדול? או בסגל המורים? ראית את כולם עכשיו בארוחת הבוקר!"

הארי לא ענה. הוא באמת לא חשב על זה. הוא רק רצה למצוא תשובות לשאלות שלו.

ובכל זאת, קול קטן בתוכו לא ממש השתוקק לעשות את זה.

"את שוכחת שאני עושה את זה מהרצון החופשי שלי, על חשבון הזמן הפרטי שלי," הוא מלמל. "אני לא חייב לעשות את זה אם אני לא רוצה."

נאדיה השפילה את מבטה. "אתה צודק, הארי," היא אמרה, והארי חש התנצלות מתקרבת.

"אבל אני חוששת שאתה לא יודע מה מונח על הכף."

התחושה התפוגגה.

"נאדיה," ענה לה הארי, "הבסתי את אנדא פעם אחת. תסמכי עליי, אני יכול לעשות את זה שוב."

נאדיה התבוננה בו שוב. "חשבתי שאתה לא חייב לעשות את זה אם אתה לא רוצה."

"אני רוצה," ענה הארי. "זה הדבר הנכון."

הארי באמת חשב שזה הדבר הנכון, אבל הוא עדיין הרגיש שהוא משקר לנאדיה, והוא לא הבין למה. אם לא זו הסיבה, למה שירצה לחזור לתוך הסימולציה?

"טוב," נאדיה נעמדה, "אני מודה ששיתפת אותי במה שעבר עליך שם, ומודיעה לך שאספר את זה גם לדאנקן, ארני, רון והרמיוני."

"רון והרמיוני?" הופתע הארי. הרי הרמיוני הזהירה אותו מפניהם!

"כן," נאדיה ענתה בפשטות. "אתה מעדיף שלא אספר להם?"

ורק אז הבין הארי שהיא מתכוונת לרון והרמיוני של המציאות. "לא, הכל בסדר," הוא השיב.

"ואתה רוצה לנוח קצת לפני שאתה חוזר?" שאלה נאדיה, "או ש–"

ולפני שהספיקה לסיים את המשפט, הארי כבר הכניס את עצמו בחזרה לסימולציה. עד מהרה הוא חזר לאולם הגדול, בתקווה שלא פספס את חבריו בדרכם לשיעור הראשון – היכן שלא יהיה. למזלו, הם בדיוק קמו לצאת מהאולם הגדול.

"הנה אתה!" הרמיוני קרנה לעברו, "כבר חששתי שהלחצתי אותך מדי. הייתה לי הרגשה שהגזמתי קצת. אין לך מה להרגיש אשם, הארי."

"כן, חבר, חששנו שלא תחזור בזמן הקרוב," רון הוסיף, "כי אתה גם לא ישן פה והכל. למה אתה בעצם חוזר לשם כל הזמן?"

"כי..." הארי פתח את פיו בתשובה, ואז נעצר. למה בעצם הוא מנסה לענות להם? הם יודעים טוב מאוד למה הוא לא ישן איתם. במקום זה, הוא החל לעשות את מה שנאדיה הציעה – לסרוק את יושבי האולם הגדול.

"הכל בסדר, הארי?" שאל רון, "יש לך את המבט הזה שהיה לך כשהצלקת שלך הייתה כואבת."

הארי הניד בראשו. "לא, הכל בסדר," הוא התעשת. הוא לא ראה זכר לקולבלעתי והאחרים. מה נאדיה חושבת? שאנדא תביא לו אותם על מגש של כסף?

"אז אתה מצטרף אלינו לשיעור?" שאלה הרמיוני, "שינוי צורה עם גאטה, עכשיו."

"עם גאטה?" הארי שאל, "חשבתי שהיא מלמדת אלכימיה!"

"טוב, זה בהחלט היה מה שהיא לימדה שם," הרמיוני ענתה, "אבל כאן בתוכנית הלימודים אין אלכימיה, ומשרת הפרופסור לשינוי צורה התפנתה."

"ואנחנו לומדים ביחד, הארי," ג'יני חייכה לעברו. "בכל זאת, שנת השלמה. זה כאילו אתה בשנה השביעית."

הארי נאנח. "נו, טוב, איפה זה?"

הימים שלאחר מכן היו משונים. הארי תיזז הלוך ושוב אל תוך הסימולציה ומחוצה לה. בין דיווחיו לנאדיה, ארני ודאנקן על שגרת יומו בהוגוורטס, לבין חייו בתור תלמיד מן השורה, נוצרה מעין שגרה משונה. בכל ערב הארי היה חוזר הביתה לישון, ובבוקר הוא היה שב לעוד יום בסימולציה. ולא היה כל זכר לקולבלעתי והאחרים.

בוקר אחד, הציע הארי שיישאר לישון בתוך הסימולציה, מתוך מחשבה שאולי בלילה קורים שם דברים שיסייעו לו במשימה, ודאנקן ביקש להתייעץ עם נאדיה וארני לפני שהם יאשרו להארי לעשות דבר כזה. הארי לא ידע למה, אבל זה רק עיצבן אותו יותר.

לאחר דקה, שבו דאנקן, ארני ונאדיה לחדר. "אנחנו החלטנו לאשר," נאדיה אמרה.

"לא ידעתי שאתם צריכים לאשר לי את זה," נשף הארי לעברם, "רק הודעתי לכם, שלא תדאגו יותר מדי."

נאדיה ודאנקן החליפו מבטים מודאגים. ארני, לעומתם, ספק כפיו. "טוב, אני מניח שזה אומר שאני יכול ללכת הביתה ולישון בנחת. נאדיה, דאנקן, אני מציע לכם לעשות כמוני."

דאנקן פתח את פיו במחאה, מגניב מבט לעבר הארי. נראה שהוא רצה מאוד לומר משהו, אבל מבט זועם מנאדיה גרם לו לסגור את פיו. לבסוף הוא רק אמר, "בהצלחה, הארי."

הארי נאנח. וכך, בכעס מסויים, הוא מצא את עצמו שוב בהוגוורטס, בדיוק בזמן לעוד יום לימודים. הארי ידע שהפעם הוא צפוי להישאר שם יומיים רצופים, והוא השתוקק לספר זאת לחבריו. הוא התרגש כמו דאדלי לפני מסיבת הפיג'מות הראשונה שלו בגיל 9.

"בוקר טוב, הארי!" אנדי קיבל את פניו כשנכנס לארוחת הבוקר באולם הגדול, "איך ישנת?"

"לא משהו," הודה הארי. משום מה, הוא לא סיפר להם דבר על מה שקורה לו מצידו השני של עמוד הערפל – או כמו שהם קראו לו, "עולם השקר" – אבל מצד שני, הם מעולם לא שאלו אותו. ובכן, עד היום.

"למה? מה קרה לך שם?" שאל אנדי.

הארי הניד בראשו בתסכול. לא התחשק לו לדבר על זה יותר מדי. "עזוב," ענה הארי. "מה שחשוב הוא שהלילה אני נשאר לישון איתכם."

אנדי פער את עיניו באושר, וחיוך גדול כיסה את פניו. "באמת?!" הוא קרן, "איזה כיף! היי, רון! הרמיוני! אליוט!"

רון, הרמיוני ואליוט, שבדיוק נכנסו לאולם הגדול, הביטו באנדי בשאלה.

"נחשו מה? הארי ישן פה איתנו היום!"

שלושתם החליפו חיוכים נרגשים. "וואו, זה באמת שינוי!" רון נשמע נלהב.

"המנהלת אמרה לנו שייקח לך זמן להתרגל," הוסיף אליוט, "ושזה הגיוני שאתה תרצה לחזור לעולם השקר בלילות, אבל וואו."

"טוב, פרופסור מקגונגל תמיד צודקת," הרמיוני חייכה.

"וואי, הארי, מה גרם לך לשנות את דעתך ככה?" אנדי שאל.

הארי התיישב לצד אנדי. "אתם יודעים," הוא המהם.

אנדי הניד בראשו. "נשבע שלא, הארי. מה גרם לך לשנות את דעתך?"

טוב, הם בהחלט היו אמורים לדעת, בתור יודעי כול שכמותם, אבל אנד"א רק שיחקה את המשחק, כנראה.

"זה בגלל..." הארי היסס. למה הוא מרגיש לא בנוח לומר להם את זה?

"טוב, אתם יודעים, כשאני חוזר לערפל בכל פעם, אני..." הארי נתקע שוב. נראה שאליוט בא לשאול משהו, אבל הרמיוני מיהרה להשתיק אותו. "בלי לחץ," היא אמרה, ספק לאליוט, ספק להארי.

"...עזבו," הוא אמר לבסוף. "אני נשאר פה וזהו."

וכך בילה הארי עוד יום בהוגוורטס. אמנם המורים השונים הקפידו להזכיר להארי שבהתחשב בנסיבות הוא לא חייב להכין שיעורים, אבל כיוון שהלילה הוא ישן שם, הוא החליט לנסות בכל זאת. למזלו, החומר התיאורטי בשיקויים עוד היה טרי במוחו מהכשרתו כהילאי, כך שכשניגש לכתוב את החיבור לסלגהורן בסיום יום הלימודים, הוא מצא את עצמו מסיים במהירות, שני רק להרמיוני.

"שיואו, הארי, יצאת רק חכם מהשקר הזה," שרק אליוט בהתפעלות.

"תראה, סיימת אפילו לפניי," התלהב וויל. "אולי גם אני אקפוץ לשם פעם אחת, סתם כדי להחכים."

הארי גיחך. את נוויל, לעומת זאת, זה פחות שיעשע.

"אפילו לא בצחוק, וויל. אנחנו לא יודעים כמה זה מסוכן, מה שקורה שם, או מה הם עשו להארי שם."

"בעצם, אם זה כל כך מסוכן," תהה הארי, "למה אתם משאירים את זה שם? למה אתם לא מפזרים את הערפל הזה?"

"בשבילך, הארי," השיבה הרמיוני.

הארי הביט בה. זה היה חדש. "מה זאת אומרת?"

"זאת אומרת," היא ענתה, ונראה שהיא מנסה לגבש במוחה את המשפט המתאים, "שמאז שנחטפת לשם, רצו להשאיר לך דרך לחזור."

"אבל..." הארי היסס. "אבל אמרת לי שלא האמנת שאני אחזור."

"נכון," הרמיוני ענתה, "באמת לא האמנתי. כלומר, בהתחלה האמנתי, אבל ככל שחלף הזמן, הבנתי שגם הסיכוי לראות אותך שוב הולך וקטן... עד שצצת פה באותו בוקר שאנדי מצא אותך."

אנדי נראה מרוצה מעצמו בפינת החדר.

"אז..." הארי היסס. הוא לא רצה להכניס להם רעיונות לראש. מצד שני, אם הוא חשב על מה שהוא חשב, אין מנוס. אנד"א יודעת את זה בכל מקרה. "אז אם אני כבר כאן, למה לא פיזרתם את הערפל?"

התשובה הנכונה הייתה כמובן שכל עוד הוא בפנים, יש ערפל. אבל מן הסתם אנדא לא תגיד לו דבר כזה. במקום זה, הארי הופתע לשמוע את וונדי מתקרבת.

"אוי, זאת שאלה מצויינת," היא אמרה, והארי הרגיש איך הוא נעשה דרוך. נראה שאחרי הכל, וונדי עדיין השפיעה עליו.

"זה היה הרעיון שלי, האמת," היא אמרה והתיישבה מול הארי. היא הניחה את ידה על ידו, והמגע העדין גרם לו לצמרמורת קלה. "פשוט, פרופסור מקגונגל אמרה לנו שבטח ייקח לך זמן להתאקלם, כי אנחנו לא באמת יודעים מה עשו לך שם אחרי כל הזמן הזה. אז כדי שתהיה לך האפשרות לחזור לשם, אם תרצה, הצעתי שנשאיר את הערפל."

הארי הנהן. משהו בזה נשמע כל כך... הגיוני, פתאום.

"ואנחנו כולנו יודעים להתרחק משם, ואנחנו מאמינים שאם הצלחת לחזור משם פעם אחת, תוכל לחזור משם שוב."

זה נשמע מוכר.

"וזה באמת מה שקורה. אבל אתה יודע, הארי, שאם תרצה לפזר את הערפל, כל מה שאתה צריך לעשות זה לומר לנו."

הארי הופתע שזה בכלל אופציה מבחינתם, הרי הערפל אמור להישאר שם תמיד. עדות נצחית לכך שהמקום הזה לא באמת קיים. מה יקרה אם הוא יתפוגג? האם הם באמת מסוגלים לעשות את זה?

פתאום הארי התחרט שהוא רצה לישון שם. מה אם הם לא יתנו לו לחזור? מה אם זה בדיוק מה שקרה לקולבלעתי ושאר מי שנשלחו לחלץ את ג'ואן? יכול להיות שבגלל זה נאדיה, ארני ודאנקן לא אישרו לו לישון שם בכזו קלות? ובכל זאת, הם אישרו לו. הם האמינו בו. האם הארי הולך לבגוד באמונם ולהישאר שם?

"אתה... אתה לא חייב לבקש את זה עכשיו," וונדי מיהרה לומר. "אני רואה שזה לא מוצא חן בעיניך. זה בסדר."

"אני..." הארי מלמל.

"אתה רוצה לחזור לערפל?" הציעה הרמיוני, "אולי ככה תרגיש בטוח יותר?"

הארי השתוקק לחזור לשם. אבל מצד שני, איך הוא יאכזב אותם ככה, אחרי שאמר להם שהוא מתכנן להישאר לישון?

"זה בסדר, אנחנו הכי מבינים אותך בעולם," אליוט זקר לעברו זוג אגודלים בעידוד.

"אתה רוצה שאלווה אותך לשם?" הציע אנדי בקולו הרך.

"לא, הוא בטח רוצה ללכת לשם לבד," נוויל מיהר לענות בשמו של הארי.

הארי הביט החוצה לעבר המדשאות שהלכו והאפילו עם הדמדומים. נכון, הוא באמת רצה לחזור לשם לבדו. אבל במחשבה שנייה, להתלוות על ידי אנדי לא נשמע רע כל כך.

"אנדי," שאל הארי, והקול שלו נהיה צרוד פתאום. "תוכל ללוות אותי?"

החיוך של אנדי נראה כל כך מנחם. "בטח," הוא ענה, "אני אשמח מאוד."

וכך הם הלכו לכיוון היציאה למדשאות. מסדרונות הטירה החלו להתרוקן, ורק תלמידים מעטים נותרו בהם, עושים את דרכם למעונות שלהם.

"אתה יודע," אנדי הפר את הדממה ביניהם פתאום, "פעם זה לא היה ככה."

הארי הביט בו. אנדי נראה משונה, חסר הבעה.

"פעם המסדרונות לא היו מתרוקנים כל כך מוקדם, אתה זוכר?" הוא המשיך, "פילץ' היה צריך לרדוף אחרי תלמידים למעונות שלהם, ותמיד היו כמה מפרי עוצר."

הארי נזכר בכל הלילות שבהם התגנב החוצה מתחת לגלימת ההיעלמות. כן, הוא הבין על מה אנדי מדבר.

"אבל מאז שקרה כל ה... אתה יודע," המשיך אנדי, "אנשים נהיו זהירים יותר. כאילו, הבנתי שאפילו בשנה של סנייפ והאחים קארו זה לא היה ככה."

הם הגיעו למדשאות. עוד כמה רגעים וכבר יגיעו לעמוד הערפל.

"ולמרות שזה די מאחורינו, אנשים עדיין זהירים," המשיך אנדי. "למרות שהבלאגן כבר נגמר, ואפילו שחזרת אלינו..."

הם נעמדו מול עמוד הערפל. השמיים החשיכו כמעט לגמרי, והארי בקושי ראה את אנדי.

"ואפילו שתפסנו את דין קולבלעתי ושבינו אותו," אנדי המשיך, "עדיין אנשים מתנהגים כאילו הוא מסתובב חופשי."

"רגע, תפסתם את מי?!" צעק הארי.

"אה," אנדי חייך במבוכה, "חשבתי שאתה יודע."

"יודע מה?!" המשיך הארי בסערה.

"ש..." אנדי התגמגם, והארי הצליח לראות שהוא מחוויר למרות החושך. לעזאזל, הוא שנא לצעוק עליו.

"ש – שקולבלעתי חטף אותך, ושלמרות שתפסנו אותו זה עדיין לא גרם לזה שתחזור לפה. אני... אני לא התכוונתי ל..."

הראש של הארי שוב כאב. אם אנדי יגיב ככה בכל פעם שמשהו לא מסתדר להארי, הוא יהיה אבוד.

"עזוב אנדי, עזוב. טוב שאני חוזר לשם. לילה טוב."

אנדי הנהן. "לילה טוב, הארי. סליחה."

"על מה?"

החושך היה כבד. הארי כבר לא ראה את אנדי בכלל.

"שמור על עצמך, הארי."

הארי הנהן ועבר בעמוד הערפל. כשמצא את עצמו במעבדה שוב, היא הייתה חשוכה לגמרי. הוא נאלץ להזכיר לעצמו שהוא שלח הביתה את נאדיה, דאנקן וארני, ושהם בוודאי כיבו את האור כשיצאו.

הוא ניסה לפתוח את דלת המעבדה, אבל היא הייתה נעולה. לחש אלוהומורה זריז חילץ אותו משם, והוא יצא למסדרון, אלא שגם המסדרון היה חשוך וריק מאדם.

הפעם האחרונה שהארי ראה כך את משרד הקסמים הייתה כשפרץ לשם בשנתו החמישית כדי לחלץ את סיריוס בלק. אבל בעוד שאז הוא חש בטוח במה שהוא עושה, עתה משרד הקסמים האפל והנטוש נראה די מאיים. ומצד שני, אז הוא לא היה לבד. חבריו התלוו אליו. רון, הרמיוני, נוויל, אנדי, ג'יני, לונה –

רגע אחד, אנדי לא היה שם. הארי התנער קלות. הוא מסתובב עם אנדי יותר מדי, כנראה. אבל מצד שני, יש באנדי משהו מוכר ומנחם. כאילו הארי חוזר למקום אליו הוא שייך. אנדי זה הוגוורטס, והוגוורטס זה בית.

הוא המשיך לשוטט. מה הוא מחפש בעצם? הוא פשוט יחזור לדירה של ג'יני באמצע הלילה? הוא קיווה שיש אבקת פלו באח בקומת הכניסה, אחרת זו תהיה דרך ארוכה מאוד.

אבל הארי לא הצליח להגיע לקומת הכניסה. כשבא לצאת מהמסדרון לכיוון המעלית, קיבלה את פניו דלת נעולה. הארי שוב שלף את שרביטו, אבל הפעם לחש אלוהומורה לא עזר לו. האבטחה על מחלקת המחושבים הייתה כבדה מהמעבדה, באופן מתבקש.

נראה שלא נותרה לו ברירה.

"שלום?" הוא שאל בקול, אבל רק ההד שלו ענה לו.

"מישהו? אני נעול פה!" אבל אף אחד לא בא.

הארי המתין עוד כמה רגעים, אבל מלבד קול טפטוף עדין ששמע מאחד הקירות, לא קרה דבר.

הארי לא אמר נואש, והחל להלום בכוח על הדלת הכבדה. הרעש החזק שהלמותיו השמיעו היה מחריש אוזניים, כך שבטוח מישהו ישמע אותו.

ואז, הארי ראה את הידית של הדלת יורדת, כאילו מישהו מזיז אותה מצידה השני. נראה שמישהו עומד לפתוח לו אחרי הכל.

ואז הידית שבה לקדמותה, מתלווה בצליל "ששש..." מצמרר. זה כנראה היה רק הציר המיושן של הדלת, נכון? הוא בטח התקשה להחזיק מעמד בדפיקות החזקות של הארי.

בלית ברירה, הארי סב על עקבותיו. זה אמנם מאיים מעט, אבל הארי שכנע את עצמו שאין לו ממה לפחד. הוא בן 22. הוא הביס את אדון האופל ועבר את מבחן ההילאים. מה זה בשבילו להיות נעול במשרד למשך הלילה?

הוא גרר את רגליו בחזרה למעבדה, סגר מאחוריו את הדלת ונשכב על המיטה. אם אין לו איך לצאת, מוטב שינסה לישון. הוא הסתובב על צידו, רק כדי לראות את סגן ווינטר נם לצידו בדממה.

הארי החניק צרחה. הוא ידע שהם שם, אבל הוא לחלוטין לא ציפה לראות אותם מקרוב כל כך. וזו בהחלט לא הייתה חוויה נעימה. נראה שהבחירה שלו היא בין לישון על הרצפה הקרה של המסדרון, לישון ליד ארבע גופות מחוסרות הכרה, או לישון במיטה החמה שלו בהוגוורטס.

וונדי הבטיחה לו שלא יסלקו את העשן עד שיבקש. והם באמת נתנו לו לצאת הפעם.

נו, טוב.

הארי קיווה שתהיה גם פעם הבאה. הוא חזר לסימולציה, ומשם לחדר המועדון. הוא הגיע לכניסה לחדר השינה, אבל קולות שבקעו מתוכו מנעו מהארי להיכנס.

"זה מוזר," הוא שמע את קולו של אנדי, "הייתי בטוח שכשהארי יחזור הכל ייגמר. אבל עכשיו כשהוא פה, אני מרגיש שבקושי התחלנו."

"טוב, זה תהליך," קולו של וויל נשמע בתגובה. "המנהלת אמרה לנו שזה מה שיקרה."

"וגם..." קולו המהוסס של נוויל נשמע, "אף אחד מאיתנו לא באמת יודע מה הארי... טוב, מה הם עשו לו שם."

"למה הוא בכלל כל הזמן רוצה לחזור לעולם השקר?" רון נשמע עצבני, "אני במקומו הייתי שמח שזה נגמר וזהו!"

"יש לי השערה," קולו של וויל נשמע מאוד חלש. "אני לא חושב שתאהבו אותה אבל."

נשמעה דממה של כמה שניות, ואז הארי שמע את דין תומאס אומר, "נו, מה ההשערה, וויל?"

"ש... טוב, אתם מכירים את דרכי הפעולה שלהם," וויל המשיך, "של קולבלעתי; של נאדיה, ארני ודאנקן; של ווינטר..."

ווינטר? ליבו של הארי פעם בעוז. נראה שאנדא הולכת על כל הקופה.

"סיפרנו לכם הרי את כל מה שהם עשו לנו בשנה שעברה," המשיך וויל, "כל הבלאגן שהם עשו בעולם שלנו כשהם הביאו את ברי אודוול הזאת, ואז מה שהם עשו השנה כשהם גילו את העולם שלכם, כל הסיפור עם אנדי והכל."

"כן, אנחנו יודעים," הארי שמע את שיימוס מאיץ בו. "הם התבייתו על הארי מהרגע הראשון, חווינו את זה בעצמנו. לאן אתה חותר?"

"אהא," וויל המשיך. "הם התמקדו בלעוות לאנשים את מה שהם יודעים על העולם. את הזיכרון. את האמונות. זוכרים איך סגדתם לאוליבר ווד רק לפני כמה חודשים? אליוט, זוכר איך היינו בטוחים שהארי וברי היו בעולם שלנו כל הזמן, ואיך היינו בטוחים שהעולם שלנו נחרב?"

"וואי, הגופות שלכם," הארי שמע בבירור את הצמרמורת בקולו של נוויל, "אני זוכר."

"כן, משחקי מוח זה לא חדש כשזה מגיע אליהם. אז מה אם..." קולו של וויל נסדק פתאום. "ברגע שהם חטפו את הארי אליהם, מה אם הם החזירו לנו הארי משובש? כזה שהאמונות שלו השתנו? הארי שמשוכנע שהוא שייך לעולם השקר? הם שיחקו עם תפיסת המציאות שלו. הם גרמו לו לחשוב שהערפל הוא המציאות, ושהעולם שלנו הוא אשלייה."

"וואו, זה כמו הסרט המוגלגי החדש הזה," דין תומאס אמר, "אח שלי סיפר לי עליו בינשוף האחרון. שיש עולם אמיתי, ויש סימולציה שכולם חיים בה. הארי פשוט לקח את הגלולה הכחולה..."

הייתה דממה נוספת בחדר המועדון, עד שרון אמר, "וואלה, זה דווקא הגיוני!"

"מה זאת אומרת?" שאל אנדי.

"וויל צודק!" המשיך רון, "הרי למה שהארי פתאום יצליח לחזור אלינו? הוא לא מספר לנו שהוא ניצח אותם או משהו – הוא בכלל לא מספר כלום על מה שיש שם, האמת – והוא חוזר לשם כל יום. מה אם הם שלחו אותו אלינו בכוונה כשהוא – איך אמרת, וויל? – 'משובש', כדי לפגוע בנו ולערער אותנו!"

"ואולי בשביל להחזיר את קולבלעתי והשאר..." שיער שיימוס, "הארי המשובש מסוכן מאוד."

"אני חושב שלא," הציע וויל. "אם זו הייתה המטרה שלהם, הארי היה עושה הכל כדי להיטמע בקרבנו. וזה לא היה אמור להיות קשה עבורו – כולנו קיבלנו אותו בזרועות פתוחות."

"איך אפשר שלא?!" אנדי זעק פתאום, והארי זז בבהלה. הוא קיווה שאף אחד ממי שנמצא בתוך חדר השינה לא שמע אותו.

"איך אפשר שלא לקבל אותו בזרועות פתוחות?" המשיך אנדי, "זה הארי! הארי שלנו! החבר הכי טוב של – של כל אחד פה, אני בטוח! כל כך חיכינו שהוא יחזור. כל כך רציתי שהוא יחזור. איך אפשר שלא?"

"אתה צודק," ענה וויל, "וזו הייתה אמורה להיות החולשה שלנו. אם הם היו מאמנים את הארי לרגל אחרינו או להחזיר את קולבלעתי והשאר, הוא היה נטמע בינינו בקלות. לא חשדנו בו. אבל הוא לא עשה את זה, אז אני לא חושב שהוא מסכן אותנו במובן הזה. אני מסכים עם רון, הם שלחו אותו אלינו ככה כדי לפגוע בנו ולערער אותנו."

"או כי הוא באמת ניצח אותם והצליח לברוח," התעקש אנדי. "אנחנו יודעים כמה הוא חזק."

הארי שמע את וויל משמיע המהום. "יכול להיות," הוא אמר לבסוף, "אני חושב שכדאי שנשתף במחשבות שלנו גם את הרמיוני מחר, היא בטוח תדע לעזור."

"הוא ניצח אותם ובא לפה," התעקש אנדי.

"אבל הוא עדיין לא נותן בנו אמון..." הארי שמע, בפעם הראשונה באותו ערב, את קולו של אליוט. "הוא לא נשאר לישון פה אף פעם," הוא המשיך.

הארי החליט שזה הסימן שלו להיכנס – להראות שהוא כן נותן בהם אמון. הוא פתח בעדינות את דלת חדר השינה, וראה את כולם יושבים על מיטותיהם ומביטים בו בחשש. יותר מיטות ממה שזכר.

"הארי?" שאל אנדי, קולו רועד.

הארי ניסה לחייך. "חזרתי," הוא אמר. "אני רוצה לישון פה. איתכם."

אנחת רווחה כללית נשמעה ברחבי החדר, ונראה שאנדי ורון חוו את ההקלה הגדולה מכולם.

"המיטה שלך מחכה לך, חבר," רון חייך אליו.

רק וויל נראה מעט לא נינוח. "אממ... שמעת את השיחה שלנו, הארי?" הוא היסס.

הארי הניד בראשו. "למה? על מה דיברתם?" הוא ענה לוויל, והוסיף בקריצה, "ריכלתם עליי?"

"לא לא לא!" וויל מיהר להכחיש, ואף הניד בראשו במרץ. "לא, אנחנו דיברנו על..."

"וויל יצא מהארון פשוט," אליוט מיהר לבוא לעזרת חברו, "מבין, הארי? זה סופר אישי. אז מעכשיו תפנה אליו כמחבת־סקסואל."

וויל הביט באליוט בתערובת של תודה, תדהמה, ורצון עז לרצוח אותו. "כן," הוא סינן מבין שיניו, "זה בדיוק מה שדיברנו עליו."

במהלך הלילה, הארי לא נרדם. אמנם הלילה בהוגוורטס ענה על ציפיותיו ואף התעלה עליהן, אך נראה שהוא התעלה עליהן יותר מדי.

נכון, הוא בהחלט שמע הודאה כלשהי על כך שקולבלעתי והאחרים מוחזקים שם. אבל השיחה של הבנים בחדר השינה, שלא נועדה לאוזניו –

מה זאת אומרת? ברור שהיא נועדה לאוזניו! אנדא יודעת בכל רגע נתון היכן הוא נמצא, והיא בוודאי תכננה זאת כך שהם ינהלו את השיחה הזאת בדיוק כשהוא מגיע!

ומה אם זה לא באמת תכנון של אנדא? הארי השתעשע במחשבה על כך שהתיאוריה של וויל נכונה, ושהוא באמת נפל קורבן לשטיפת מוח. זה בוודאי היה יכול להיות נחמד להישאר בהוגוורטס הזו. לפחות שם כולם מודים שפרופסור מקגונגל קיימת. למעשה, הוא לא שמע הסבר משכנע להיעלמותה של מקגונגל עד היום...

"בתוך תוכך, אתה עוד זוכר את מה שניסו להשכיח ממך. אתה יודע לאן אתה באמת שייך," אמרה לו אנדא אז, כשניסה להיחלץ ממנה. "אתה זוכר מה קרה בפעם הקודמת שחילצנו אותך מידיו של אותו אחד המכונה 'ארני', נכון? איך החברים שלך משכו אותך מהערפל. רון, הרמיוני, אנדי... אתה זכרת את אנדי, בדיוק כפי שזכרת את שאר החברים שלך. ואז, הם השכיחו ממך הכל."

כן, גם לזה לא היה לו הסבר. אותו זיכרון משונה של תחילת המבחן, בו הארי נזכר רק כמה שבועות לאחר שהסתיים. התיאוריה של וויל בהחלט ענתה לשאלות האלה, אבל היא פתחה צוהר לאינספור שאלות חדשות, כמו איך ייתכן שהארי זוכר היטב את חייו הבוגרים לאחר הקרב על הוגוורטס, ואת הידיעה הברורה שהוא עומד להיכנס לסימולציה?

לא, זו רק מחשבה להשתעשע בה. הארי הסתובב במיטתו ועצם את עיניו, מקווה לקבל קצה חוט חדש על קולבלעתי והשאר למחרת.

כשהאיר הבוקר, הארי ירד עם חבריו לאולם הגדול, מחליף צחקוקים וחיוכים. אבל השאלות הסתחררו בתוכו בסערה, והוא הרגיש שלא יצליח לשמור אותן בבטן עוד זמן רב.

הגיע הזמן להתקדם.

"בוקר טוב, הארי!" אמרה לו הרמיוני בחיוך, "איזה כיף שנשארת איתנו בסוף."

הארי חייך אליה בחזרה. "אני יכול לבקש ממך משהו?" הוא שאל.

הרמיוני הנהנה. "מה אתה צריך?"

"אני רוצה ל..." הוא החל לומר, מהסס איך לנסח את בקשתו. ואז וויל צץ משום מקום, ניגש להרמיוני, ואמר, "הרמיוני, אני יכול לדבר איתך אחרי ארוחת הבוקר? ביחידות?"

"אני מניחה שאפשר," היא ענתה לוויל, "כל עוד נספיק לשיעור הראשון."

וויל הנהן והלך משם. משאיר את הרמיוני והארי לבדם. "כן, מה רצית?" היא שאלה אותו.

"גם לדבר איתך, ביחידות," הוא ביקש.

"אה, כמובן!" היא שמחה. "אחרי הארוחה יש לי את וויל, אבל אפשר תוך כדי השיעור. יש כל כך הרבה המולה אצל פליטיק שאף אחד לא ישים לב."

הארי הנהן. ולאחר כמה דקות, כשפליטיק ביקש מהם לתרגל לחש שאמור להפר את החוק השישי של גאמפ ("וזו הסיבה שיש רק חמישה חוקים!" הוא צייץ, "עד לפני שבעים שנה הלחש המורכב הזה נחשב לחוק השישי, ולכן הוא נשמר ללימודים ברמה כשיפומטרית בלבד!"), הרמיוני שישבה לצידו פנתה אליו. "מה יש, הארי?"

"טוב," הוא היסס, מנסח שוב ושוב בראשו את מה שרוצה להגיד, עד שפתח את פיו ואמר: "וויל דיבר איתך קודם, נכון? על זה שאני כנראה שטוף מוח ואני לא בטוח בכם והכל?"

הרמיוני הנהנה. "איך אתה... איך אתה יודע?" היא היססה.

"אל תגלי לוויל, אבל צותתּי לשיחה שלהם," הוא ענה. אם זו סימולציה, אז כך או כך כולם נשלטים בידי אנד"א ואין לכך משמעות. אבל רק בשביל הסיכוי הקלוש שוויל צודק, הארי הוסיף: "בבקשה אל תספרי לו ששמעתי. אל תספרי לאף אחד."

הרמיוני הנהנה. "אוקיי, אמ, אז מה אתה רוצה להגיד?"

הוא לקח אוויר. זה עכשיו או לעולם לא. והוא לא לחלוטין הבין למה הוא עושה את זה, אבל נראה שרק כך הוא יכול להתקדם.

הוא קירב את פיו לאוזנה של הרמיוני, ולחש, "כל הסיפור הזה שלכם, שקולבלעתי חטף אותי, ואני צריך להיזהר מנאדיה והשאר, ומעבר לערפל יש עולם של שקר, ושאנחנו בכלל בשנה השמינית... כל זה לא אמיתי, נכון? המציאות היא שם בערפל."

הארי הכיר את הרמיוני טוב מדי כדי להבחין שהיא נסערת על אף שניסתה להפגין קור רוח. "הארי, ובכן, אני... אז מה שוויל אומר זה..."

הארי המתין בדממה.

"למה אתה... למה אתה אומר לי את זה?" היא שאלה לבסוף, "אם אתה יודע שזה לא סוד שאתה חושב ככה."

"אל תפיצי את זה לאף אחד," הוא ביקש ממנה, "אני פשוט רוצה... אני רוצה להיות בטוח, זה הכל."

"אם וויל צודק, ואתה חושב שבתוך הערפל זו המציאות, ושכאן זה עולם השקר, אז למה אתה שואל את זה דווקא אותי? תלך לערפל ותשאל מישהו משם, לא?"

"מה זאת אומרת?"

"אם אתה סומך עליהם יותר מאשר עליי, אז למה שאלת אותי?"

ועל זה הארי לא ידע לענות. לא להרמיוני, ובטח שלא לעצמו.

הפרק הקודם		הפרק הבא