כשאהבה ותיעוב נפגשו לראשונה

 תהנו!! ואל תשכחו להגיב!! (אתן מזה מעודדדות אותי עכשיו שאני חולה...)

פרק -12-

סופי וג'ניפר ישבו בכיתה של גילוי עתידות, מפטפטות בקולות חשאיים. לפתע סופי קלטה את פרופסור טרלוני מביטה בה במבט מוזר. היא הרימה גבה בתהייה והופתעה כשפרופסור טרלוני אמרה, "מיס בלאק, החליפי את מקומך עם אדון וויליאמס."

ג'ניפר וסופי החליפו מבטים ואז ג'ניפר קמה, אספה את חפציה ועברה להתיישב ליד דון.

דניאל התיישב במקומה של ג'ניפר, מחייך חיוך קטן.

"על מה אתה מחייך?" שאלה סופי בחשדנות.

הוא קירב את פניו לפניה ואמר בשקט, "אוה, את עוד מעט תראי."

סופי התרחקה ממנו בכעס קל ואמרה בלחישה, "אם הצלחת בדרך כלשהי להיכנס לחדר שלי, אני נשבעת לך שאני אלך למקגונגל לספר לה שזה היית אתה."

הוא חייך, אך לא ענה.

היא נשמה עמוק ופתחה את ספרה בעמוד הרצוי. לפתע פיצוץ אדיר נשמע. מספר תלמידים צרחו בבהלה, וחלק קפצו בפחד והחלו מלחשים אחד עם השני. סופי הסתכלה על דניאל ששם את ידו על פיו למנוע ממנו לפרוץ בצחוק. "מה עשית?" שאלה.

הוא התעלם משאלתה ופנה להסתכל בדון ששיגר לעברו חיוך רחב.

פרופסור טרלוני ניסתה להרגיע את הרוחות, אך ללא הצלחה. כעבור כמה רגעים דלת הכיתה נפתחה ומקגונגל עמדה בפתח בסבר פנים חמור.

"וויליאמס, הארטלנד וגריין למשרדי, עכשיו."

דניאל ודון  החליפו מבטים של, "נתפסנו." וקמו, צועדים אחרי מקגונגל. סופי צעדה מאחוריהם, מבולבלת, חושבת מה היא עשתה רע.

הם עברו את המפלץ ועלו למשרדה של מקגונגל.

"דון ודניאל חכו לי כאן," אמרה מקגונגל והורתה להם לשבת בספסל ליד המשרד. הם הנהו והתיישבו בצייתנות.

סופי והפרופסור נכנסו לתוך המשרד. סופי התיישבה כאשר הורתה לה מקגונגול ואז פתחה בדיבור. "סופיה, אל תיבהלי, הכל בסדר, לא עשית שום דבר רע." היא הסתכלה על סופי שנשמה לרווחה והמשיכה. "האדון שיינסן בא אליי עם בקשה מיוחדת שבדרך כלל אני מסרבת לה, אבל בגלל הנסיבות... סופי, ביום שבת את משוחררת מבית הספר."

סופי הסתכלה עליה מופתעת ושאלה, "אבל לאן?"

מקגונגל חייכה ואמרה, "את זה תצטרכי לשאול את אדון שיינסן."

סופי נעמדה וחייכה חיוך רחב. "תודה פרופסור." היא הסתובבה לצאת, ששמעה את מקגונגל אומרת, "תקראי לדון ודניאל."

סופי הנהנה בראשה ויצאה מהחדר.

"מה היא רצתה ממך?" שמעה סופי לפתע את קולו של דניאל לידה.

היא קפצה בבהלה ואמרה, "הפחדת אותי." ופנתה להסתכל בדניאל שהביט בה בסקרנות ואמרה, "היא רוצה לדבר איתך, אני אדבר איתך יותר מאוחר."

הוא הנהן בראשו, והוא ודון נכנסו לחדרה של מקגונגל.

היא ישבה על כיסא המנהל. ברגע שנכנסו, היא הרימה את ראשה מן הדפים שקראה בהם ונעצה מבט חמור סבר בשניהם.

"שלום, פרופסור," אמר דניאל בחיוך מתוק.

היא לא חייכה והורתה להם לשבת. במשך כמה דקות מקגונגל נעצה בהם מבטים כועסים ואז לבסוף אמרה, "דניאל ודון, אני מאוכזבת משניכם. אני כבר לא יודעת מה לעשות איתכם. נראה שאתם נהנים להפר כל כלל אפשרי."

דניאל הסתכל עלייה בחיוך מתחנחן ושאל, "אז תשחררי אותנו?"

היא נעצה בו מבט ואז אמרה, "המעשה שעשית היה לא ראוי ומזעזע. לשים פצצות או זיקוקים או איך שלא קוראים לזה בימינו בתוך השירותים ולחכות שזה יתפוצץ על מישהו, זה-"

אבל היא לא הספיקה לסיים את המשפט כי באותו רגע דניאל ודון פרצו בצחוק גדול.

היא הסתכלה עליו במבט כועס, אך היא לא יכלה שלא לחייך טיפה למראה שתי הנערים הצוחקים. "זה לא מצחיק."

דון הסתכל על מקגונגל ואמר תוך כדי צחוק, "פרופסור, את חייבת להודות שזה מצחיק."

"זה לא מצחיק. יש לכם מזל שאותו ילד יצא ללא פגע רציני אלא עם שריטה קלה בברך ופחד ענקי משירותים."

הם הפסיקו לחייך ודניאל אמר, "אבל, פרופסור, ליל כל הקדושים."

היא נאנחה ואמרה, "דניאל, ליל כל הקדושים זה עוד שבועיים, לא מחר."

דניאל ודון שתקו, הם לא ידעו מה לענות.

מקגונגל הסתכלה על שני הנערים הצעירים האלו, שהזכירו לה כל כך את ג'יימס פוטר וסיריוס בלק.

"טוב, הפעם אני אפתור אתכם בלי עונש. ועצה ידידותית? אם תעשו תעלולים – ואתם תעשו," אמרה כשראתה את דניאל עומד למחות, "בבקשה אל תעשו פעלולים שיגרמו לבן אדם למות מהתקף לב."

דון ודניאל הנהנו בהבנה והסתובבו לצאת. דניאל נעצר ודון נעצר אף הוא ושאל, ""אתה בא?"

"כן, אני רק צריך לשאול את הפרופסור שאלה."

דון הנהן בהבנה ויצא מהחדר. דניאל סב על עקבותיו ושאל את פרופסור, "מה אמרת לגברת הארטלנד?"

במשך מספר שניות מקגונגל נעצה בו מבט מופתע ואז חייכה חיוך קטן ואמרה, "יוודע לך בקרוב."

הוא הנהן ויצא מהחדר, רץ לעבר מגורי הבנים. דון כבר ישב על המיטה מחכה שדניאל יגיע.

"אז שנוותר על התעלול הבא?" שאל דון בחיוך רחב.

דניאל חייך חיוך רחב ואמר, "נראה לך, התעלול הזה הוא התעלול הכי אהוב עליי."

הפרק הקודם		הפרק הבא