דם האויב

פרק 12 - בשר המשרת

עבר הרבה זמן מאז שהיה ללילי ובעלה ערב רומנטי ביחד. 

במשך שנה שלמה, מאז שהזיכרונות שלהם חזרו אליהם, הם עברו מתהפוכה אחת לאחרת; הצורך לתמוך באמילי בכניסתה לעולם הקוסמים ולהוגוורטס, החזרה הטעונה לאנגליה, המסדר ומשרת ההוראה של לילי בהוגוורטס, ואז כל מה שקרה להארי, המצוד אחר ההורקרוקסים והקרב בהוגוורטס. כל הקשיים האלה חיזקו את מערכת היחסים שלהם, ובאותו הזמן מתחו את הגבולות שלה, ממש עד קצה גבול היכולת. 

גם אחרי שהכל כבר נגמר והם התמקמו בבית שלהם והארי חזר לעצמו, הם היו צריכים לעבוד קשה כדי לחזור להיות מסוגלים לתחזק את הצד הרומנטי של מערכת היחסים שלהם. לילי הצטערה להודות שזה היה בעיקר באשמתה. כשהארי היה בתרדמת היא בילתה כל רגע אפשרי לצד המיטה שלו, ולעיתים גם נהגה לישון לידו, מוצפת בפחד שהוא לעולם לא יתעורר. גם אחרי שהוא התעורר, היא עדיין חיה כשדאגה מכרסמת בליבה בכל שעות היום, אפילו שידעה שהכל עכשיו בסדר. ובלילות היא נהגה להתעורר לפחות פעם אחת כדי ללכת לחדרים של הילדים ולוודא שהם עדיין שם, בטוחים וישנים בשלווה.

מהצד השני, גם ג׳יימס לא בדיוק חזר לעצמו אחרי הקרב בהוגוורטס. הוא היה טוב מאוד בלהעמיד פנים ששום דבר אצלו לא השתנה, משקיע את כל כולו בילדים ובעבודה שלו, ולילי הייתה בטוחה שכולם מאמינים לזה. אולי הוא חשב שגם היא מאמינה לזה, כי היא לא באמת ידעה מה קרה בקרב, הרי היא לא הייתה שם. הוא נטה לשכוח שהיא ראתה חלק מהדברים דרך העיניים של וולדמורט, אז היא הבינה, גם בלי שהוא אמר זאת במילים, שהיום ההוא הותיר בו צלקת עמוקה.

בסופו של דבר, אחרי עבודה משותפת מאומצת, הם הצליחו להצית מחדש את הרומנטיקה שלהם. זה לא היה כמו כשהם היו צעירים יותר, אפילו לא כמו כשהם חיו בלי זיכרון של חייהם הקודמים, אבל זה היה אמיתי ואוהב.

״את יודעת למה הוגוורטס זאת פנימייה, נכון?״ ג׳יימס שאל אותה לילה גשום אחד בסוף ספטמבר, כשהם שכבו מחובקים במיטה שלהם בביתם השקט ונטול הילדים.

״לא, למה?״ לילי השיבה בחיוך, מחכה לשמוע את הבדיחה המחוכמת שלו.

״כדי שהורים ישלחו לשם את הילדים שלהם וישארו בבית לבד, וכתוצאה מזה יהיו להם עוד ילדים, שגם הם יגדלו וילכו להוגוורטס, וחוזר חלילה. זאת תעשייה של ממש.״

״אתה מנסה לרמוז משהו?״

״בטח שלא,״ ג׳יימס השיב בחדווה, ״אבל אם היינו רוצים היינו יכולים, נכון? אנחנו לא מבוגרים מידי…״

״לא יכול להיות שאתה רציני,״ לילי אמרה בחיוך משועשע, למרות שידיעה שג׳יימס לא לחלוטין צוחק - הוא מאז ומתמיד אמר שהוא רוצה משפחה גדולה. ״עד שהילדים שכבר יש לנו הגיעו לגיל שאנחנו יכולים לקבל קצת זמן לבד, אתה רוצה שיהיה לנו עוד תינוק?״

״יש משהו במה שאת אומרת,״ ג׳יימס הודה ונישק את הכתף שלה באהבה.

 צליל דנדון נשמע פתאום מתוך המגירה שליד המיטה.

״מה הסיכוי שתתנהגי כאילו לא שמעת את זה?״ ג׳יימס ניסה. 

לילי רכנה ופתחה את המגירה, מוציאה מתוכה פעמון כסף מצלצל. הוא היה אחד מתוך זוג - את השני היא הפקידה בידיה של המדריכה הראשית של גריפינדור, והנחתה אותה לצלצל בו במקרה שהמדריכים זקוקים לה בשעות הלילה.

למרות רוחו של בעלה, היא התלבשה בזריזות וירדה למטה בעודה מסדרת את שיערה. היא לקחה קמצוץ אבקת פלו מהכלי שמעל האח, בזקה אותה על הלהבות וקראה, ״משרד המורה להתגוננות מפני כוחות האופל, הוגוורטס!״

תוך דקות ספורות היא כבר הגיעה אל חדר המועדון של גריפינדור. כבר מקצה המסדרון החשוך היא ראתה את המדריכה הראשית עומדת עם שרביט מואר ליד הדיוקן של האישה השמנה, שהיה פתוח, ושמעה רחש שנשמע כאילו כל תלמידי הבית המנומנמים נמצאים בחדר המועדון במקום במיטות שלהם. לילי פתחה בריצה קלה והצטרפה אליה.

״מה קרה?״ היא שאלה את ויקי פרובישר, שעמדה במסדרון בחלוק ונעלי בית ונראתה קצת לחוצה. ביד אחת היא החזיקה את השרביט שלה וביד השנייה את פעמון הכסף.

״הגברת השמנה אומרת שמישהו זר נכנס לחדר המועדון,״ ויקי אמרה ללילי במתח. ״שלחתי את המדריכים להעיר את כל התלמידים ולהשגיח עליהם בחדר המועדון. לא ידעתי אם כדאי לשלוח אותם לחפש בחדרים…״

״קיבלת החלטה נכונה, ויקי,״ לילי הרגיעה אותה. זה בהחלט לא היה רעיון טוב לשלוח תלמידים לחפש פולש בחדרים, גם אם הם היו מדריכים. ״אני אבדוק את החדרים בעצמי בעוד רגע.״

היא פנתה לעבר האישה השמנה, שנראתה חיוורת ונסערת. דמות מדיוקן אחר עמדה ליד מרפקה והגישה לה תה עם ברנדי.

״מה קרה, גברתי?״ לילי שאלה אותה.

״אוי, זה היה נורא,״ הגברת השמנה אמרה בדרמטיות. ״נמנמתי לי פה בשלווה, כשפתאום שמעתי מישהו אומר לי, שערות עכביש - זאת הסיסמה לחדר המועדון. אבל לא ראיתי אף אחד. אז שאלתי, מי שם? והוא אמר - תפתחי את הדלת, שמנה אחת, או שאני אסיים את העבודה שסיריוס בלק התחיל! וכל כך פחדתי שהוא יחתוך אותי לחתיכות והפעם לא יצליחו לתקן אותי - הוא היה נשמע כל כך מפחיד ורציני - לא חשבתי ופשוט פתחתי את המעבר. ואז היה אור מוזר, וחשבתי שהרגשתי משהו חולף על פני, אבל לא ראיתי כלום. מייד הקמתי קול צעקה והמדריכה הנחמדה הגיעה. אני כל כך מצטערת, פרופסור פוטר, אכזבתי אותך ואת המנהלת - ״

״זה בסדר גמור,״ לילי הרגיעה אותה, מנסה להמשיך להוציא ממנה עוד מידע על האירוע. ״ואת בטוחה שלא ראית אף אחד? מאיפה הקול הגיע?״

״איפשהו ליד הקיר משמאלי. לא הצלחתי לראות כלום.״

לילי ידעה שהגברת השמנה לא יכולה לראות דברים שצמודים למקום בקיר שהיא הייתה תלויה עליו, זאת הייתה פרצה שג׳יימס סיפר לה עליה כשהם היו מדריכים ראשיים ביחד. נראה שמי שפרץ למגדל גריפינדור גם ידע את זה.

״ראית, או הרגשת, שהפורץ יצא?״ היא שאלה. 

האישה השמנה הנדה בראשה וטפחה על פניה במטפחת לפני שלקחה לגימה רועשת מהתה המחוזק שלה. 

ויקי נידבה, ״המעבר היה פתוח לרווחה כשהגעתי.״

לילי הנהנה. 

״ויקי, תישארי פה, אני אשלח עוד מדריך שיהיה איתך. אני הולכת לבדוק את החדרים.״

בתוך חדר המועדון היה בעיקר בלבול. נראה שהמדריכים החליטו לא לספר לשאר התלמידים מה הסיבה שהם שלפו אותם מהמיטות שלהם בשעת לילה מאוחרת, וזאת כנראה הייתה החלטה טובה. 

לילי ראתה את אמילי יושבת במרכז קבוצה גדולה של תלמידי שנה ראשונה ושנייה, לא נראית מוטרדת מהמצב במיוחד. הארי עמד ליד המדרגות אל המעונות עם רון והרמיוני, שהחזיקו את השרביטים שלהם בסתר. לילי ביקשה מרון להצטרף אל ויקי בחוץ לפני שהיא עלתה אל החדרים.

״מה קורה?״ הארי שאל אותה לפני שהיא עלתה.

״אני עוד לא יודעת,״ לילי השיבה בקצרה, ״תישאר פה.״

היא עברה בכל חדר וחדר, מחזיקה לחש ריבליו פעיל בעודה פותחת ארונות ומגירות, מסתכלת בחדרי שירותים, מסיטה כילות של מיטות ובודקת מתחתיהן. אבל לא היה שם אף אחד, וגם לא שום סימן לדבר מה נסתר או מכושף שלא היה אמור להיות שם. 

כשהיא הגיעה למעונות הבנים בשנה השישית, היא הבחינה במבחנת שיקוי ריקה על השולחן שליד המיטה של הארי, מאחורי הכילות. היא הייתה מרוצה לדעת שהוא מקפיד לקחת את השיקויים שלו. 

היא מצאה את התרמיל של הארי ליד המיטה שלו והציצה לתוכו, ונרגעה כשהיא ראתה שגלימת ההיעלמות חבויה שם. לפחות היא ידעה שמי שזה לא היה שנכנס למגדל לא עשה את זה בעזרת הגלימה.

לבסוף היא הייתה מסופקת שאין אף אחד שמסתתר במעונות. היא ירדה לחדר המועדון ודיווחה על כך למדריכים. לאחר מכן היא ביקשה מכל התלמידים לחזור למיטות שלהם.

לאחר מכן היא השתמשה בלחש שמקגונגל לימדה אותה, שאפשר למורים להיעזר בחליפות השיריון שבטירה לצורך הגנה, והציבה ארבעה שומרים משוריינים מחוץ לכניסה למגדל. נראה שנוכחותם מחזקת את ויקי ואת האישה השמנה, שלא נראו רגועות מכך שהחיפוש של לילי לא הניב תוצאות.

״אני אתייעץ עם המנהלת מה לעשות עכשיו,״ היא אמרה לויקי ולרון. ״תבקשו מהמדריכים לסייר בין החדרים עד שאני אחזור, אבל בלי להפריע לתלמידים לישון.״

ויקי ורון נכנסו לחדר המועדון. לילי נתנה מילה מנחמת אחרונה לאישה השמנה והתחילה ללכת לעבר משרד המנהלת. תוך כדי הליכה היא שלחה פטרונוס לסוורוס וביקשה שיפגוש אותה שם.

בזמן שהיא הלכה במסדרונות הטירה החשוכים, מאירה את הדרך בעזרת שרביטה, היא לא הייתה יכולה שלא להרגיש שהטירה שקטה בצורה יוצאת דופן. היא הכירה את הטירה בלילה עוד מימיה כמדריכה, והיא ידעה שגם בלילה היא רחשה התרחשות; רוחות רפאים רדפו את המסדרונות, דיוקנאות נחרו או שוחחו בקולות מהוסים, חליפות שיריון זעו מרגל לרגל בחריקה. אבל עכשיו זה הרגיש כאילו הזמן עצר מלכת, וכולם מחכים למשהו.

משהו חלף בריצה לפני רגליה של לילי. היא עצרה בבהלה וכיוונה את האור לעבר הפינה שהדבר רץ לעברה, אבל היא לא ראתה כלום. 

היא הלכה לעבר המקום בחשד, מאירה על הרצפה בריכוז. היא מצאה את עצמה בכניסה למסדרון צדדי מחוסר חלונות. בסוף המסדרון, אור חלש הבליח מתוך דלת פתוחה למחצה - וצל של אדם נע על פני הקיר.

דרוכה, לילי התקרבה למקום בשרביט מורם. היא פתחה את דלת בדחיפה וסרקה את כל הפינות החדר במהירות. אדם ישב בכיסא בפינה, כאילו הוא המתין לה.

״פיטר?״ היא שאלה בתדהמה.

״שלום, לילי,״ פיטר פיטגרו השיב בהתנשפות.

הוא היה במצב רע. הוא היה רזה ותשוש למראה, והוא לבש בגדים בלויים שלילי חשבה שהיו אותם הבגדים שהוא לבש כשהם שחררו אותו לחופשי באביב האחרון. נראה שבלי אדון לשרת החיים שלו במנוסה היו קשים, הוא היה רעב, והוא כנראה לא הצליח למצוא עוד ילד או משפחת קוסמים להיות חיית המחמד שלהם. רק היד המתכתית שלו עדיין הייתה חזקה ומבריקה, נחה בחיקו.

״בבקשה אל תקראי לאף אחד,״ הוא התחנן מייד, ״אני רק רוצה לדבר איתך.״

״אתה פרצת למגדל גריפינדור?״ לילי שאלה, מנמיכה את שרביטה מעט. ״בגלל זה האישה השמנה לא ראתה אותך, כי שינית צורה לפני שנכנסת?״

״כן,״ פיטר הודה, ומיהר להוסיף, ״אבל עשיתי את זה רק כדי להביא אותך לטירה בלילה! לא התכוונתי לפגוע באף תלמיד, אני נשבע!״

לילי האמינה לו, אבל עדיין חשה חשד כבד. 

״אתה מבוקש על ידי משרד הקסמים,״ היא הזכירה לפיטר, ״ואם ג׳יימס ידע שפנית אלי - ״

״אני יודע,״ פיטר השיב בטון שהבהיר שהוא מודע לסיכון שבמצבו. ״אבל באמת שאני צריך לדבר איתך. אני מקווה שלא תנסי להסגיר אותי. זה קשור להארי.״

לילי הורידה את שרביטה כמעט מבלי לשים לב שהיא עושה את זה. מייד היא חשבה על הגרוע ביותר.

״הארי בסכנה?״ היא דרשה לדעת, ״מה אתה יודע, פיטר?״

״לא… כלומר, אני לא חושב,״ פיטר אמר במהירות, נרתע מהדריכות שלה. ״אבל כל שאר האנשים סביבו עשויים להיות בסכנה.״

לילי הרגישה את הדם אוזל מגפיה. היא ידעה מה פיטר רוצה לומר לה, אבל היא לא הייתה מוכנה לקבל את זה. לא יכול להיות שהוא צץ שם פתאום אחרי חודשים במנוסה ואומר לה שהפחד הכי גדול שלה מתממש. זה היה חייב להיות חלק מאיזה תכסיס או תוכנית של אוכלי מוות שגייסו אותו לשרותם.

״מי שלח אותך?״ היא שאלה בקור.

״אף אחד!״ הוא קרא, ״בבקשה, תמיד היית כל כך טובה אלי… אני יודע שאני לא יכול לכפר על מה שעשיתי לכם… המעט שאני יכול לעשות זה להזהיר אותך - ״

״מפני מה?״ לילי נכנסה לדבריו בקוצר רוח.

״הוא חי,״ פיטר אמר בקול דק.

הוא הראה לה את היד הכסופה שלו.

״הוא יצר אותה בשבילי, אחרי שהקרבתי את היד שלי בשביל לתת לו גוף חדש… בשר המשרת…״ הוא סיפר לה. שניהם ידעו בדיוק על מה ועל מי הוא מדבר. ״אם הוא באמת היה מת היא הייתה נעלמת, לא?״

לילי נשפה.

״זה לא מוכיח כלום,״ היא טענה בקול יציב.

״זה לא הכל,״ פיטר המשיך לטעון, נראה חיוור עוד יותר. ״הרצון שלו… הוא בתוכה. בלילות אני שוכב ער וחושב על כל מה שקרה, על מה שעשיתי, ובכל פעם שאני מרגיש חרטה אני מרגיש אותה - כאילו יש לה רצון משל עצמה, והיא תפנה עלי ותהרוג אותי…״

״זו בטח רק האשמה שלך שמתעתעת בך,״ לילי קבעה ביציבות.

״בבקשה תקשיבי לי, לילי!״ פיטר התחנן וקם על רגליו, ״זה לא מתאים לך להתעלם מזה - ״

נתקפת זעם פתאומי, לילי קיללה אותו בקללה הראשונה שהיא חשבה עליה. בהבזק של אור פיטר היה תלוי הפוך באוויר, רפוי וחסר אונים. השרביט שלו נפל על הרצפה ואורו גרם ליד המכושפת שלו לנצנץ. 

הוא בהה בה בתדהמה, נראה כמעט נבגד. זאת הייתה הקללה ששניהם ראו את ג׳יימס מטיל על סוורוס יותר מפעם אחת בתקופת לימודיהם.

״אתה לא יודע מה מתאים או לא מתאים לי לעשות,״ לילי אמרה ברעד, ״אתה לא מכיר אותי. תתרחק ממני ומהילדים שלי, או שאתה תצטער שג׳יימס לא נקם בך כשהייתה לו הזדמנות.״

היא ביטלה את הקללה. פיטר פגע ברצפה בעוצמה ובאותו הרגע שינה צורה לעכברוש, נס דרך הדלת הפתוחה כל עוד נפשו בו.

הוא לקח את השרביט שלו, ולילי נותרה לבד בחשכה. היא הייתה יכולה לבאר את ההכרה שלו ולגלות מה באמת עומד מאחורי הביקור שלו, אבל היא החליטה שזה לא היה מוסרי לעשות את זה (ובעצם, היא פחדה לגלות שהוא דובר אמת).

לא טורחת להדליק אור, היא צעדה באפלוליות בדרך ממנה היא באה, בחזרה אל המשרד שלה. כל הגוף שלה רעד, ופחד הפך את הדם שלה למי קרח ששטפו אותה בגלים, לא מרפים.

היא הייתה כל כך שקועה בפחד שלה שהיא לא הבחינה בסוורוס עד שהוא האיר עם שרביטו הישר לתוך פניה וסנוור אותה.

״איפה היית?״ הוא שאל אותה. כשהיא הייתה מבולבלת ולא השיבה, הוא הבהיר, ״אמרת לי לפגוש אותך במשרד המנהלת אבל לא הגעת. אמרת שמישהו פרץ למגדל גריפינדור. לאן נעלמת?״

לילי נזכרה באירועי הערב וקיללה את עצמה. היא מיהרה לשקר ולומר, ״זאת הייתה רק מתיחה של תלמיד. כבר תפסתי אותו ונתתי לו עונש.״

״מי זה היה?״

״זה לא משנה, הוא בגריפינדור. כבר טיפלתי בזה.״

סוורוס הביט בה בחשד. היא הרגישה שהוא מתפתה לבאר את הכרתה מעט, רק כדי לברר האם היא משקרת ולמה, אבל כמובן שלא היה לו סיכוי. לילי חשה שמץ טינה כלפיו על עצם המחשבה.

״בסדר גמור, אם ככה. אני אעדכן את המנהלת,״ סוורוס אמר לבסוף ופנה לעזוב.

״סוורוס,״ לילי קראה לו לפני שהתרחק. ״אני יכולה לשאול אותך שאלה? לגבי הידיים שלך?״

סוורוס עצר אבל לא הסתכל עליה. לילי ידעה שזה נושא רגיש עבורו. אבל היא ידעה שהוא לא ימנע ממנה לשאול אותו על זה, אחרי כל העזרה והתמיכה שהיא סיפקה לו.

״אפשר לבטל את הלחש שיצר אותן?״ היא שאלה ישירות, ״אם יקרה משהו למדאם פומפרי, הן יעלמו?״

״כנראה שכן,״ סוורוס השיב בחוסר רגש, ״גם ככה הן זקוקות לתחזוקה שוטפת כדי לשמור על פעילות תקינה. אם מטיל הלחש ילך לעולמו הן יפסיקו להתקיים לחלוטין.״

״תודה,״ לילי אמרה לו, מסתירה את זה שהתשובה שלו לא הייתה מה שהיא רצתה לשמוע. ״לילה טוב.״

היא שלחה פטרונוס לויקי לומר לה שהכל בסדר והמדריכים יכולים לחזור לישון. אחרי זה היא הלכה למשרד שלה וחזרה הביתה בפלו, בקושי מבחינה מה היא עושה. היא נכנסה לחדר השינה וגילתה שג׳יימס נרדם בזמן שהיא נעדרה.

היא לבשה את כתונת הלילה שלה ונכנסה למיטה בשקט. היא קיוותה לא להעיר את ג׳יימס, אבל הוא זע ברגע שהמיטה שקעה לצידו.

״הכל בסדר?״ הוא שאל בנימנום וחיבק אותה.

״כן,״ היא השיבה, נמתחת תחת מגעו. היא רצתה לא לומר שום דבר נוסף ופשוט לתת לו לישון, אבל אפילו כשהוא חצי ישן הוא הרגיש שמשהו לא בסדר.

״מה קרה?״ הוא שאל.

״ראיתי את פיטר.״

כפי שהיא ציפתה ג׳יימס נמתח, ער לחלוטין.

״הוא נכנס למגדל גריפינדור כדי להביא אותי לטירה בלילה,״ לילי הסבירה לפני שהוא הספיק לשאול, ״הוא רצה… להתנצל בפני על כל מה שקרה.״

ג׳יימס השמיע קול עצבני והתגלגל על הגב. לילי לא הסתכלה בפניו. היא הרגישה רע שהיא לא אומרת לו את כל האמת - שהיא משקרת לו, חד וחלק - אבל היא לא הייתה יכולה לספר לו מה פיטר אמר לה באמת. הכל היה תחת שליטתה, היא אמרה לעצמה. וג׳יימס, עם כמה שהיא אהבה אותו, הייתה לו נטייה לייצר כאוס. היא לא הייתה יכולה להסתכן בזה שהוא יתערב, או גרוע יותר, יערב בזה את הארי או את המסדר. כרגע הדבר המסוכן ביותר עבור הארי היה שתופץ השמועה שוולדמורט עוד חי בתוכו; ועד המנהלים יסלק אותו מהוגוורטס, או גרוע יותר…

״זה מאוד נועז מצידו, לפרוץ להוגוורטס בלילה רק בשביל להתנצל,״ ג׳יימס העיר, בברור מתאמץ להסתיר את הזעם שלו מפניה. ״זה לא מתאים לו.״

״הוא כנראה באמת מתחרט,״ לילי אמרה, וזה לא היה שקר.

ג׳יימס נאנח והתגלגל בחזרה כדי לחבק אותה. היא לקחה נשימה עמוקה והתאמצה להירגע בזמן שהוא נתן לה נשיקה על הצוואר. 

״אז מה אמרת לו?״ הוא שאל אותה, ״סלחת לו?״

״לא,״ לילי השיבה, בוהה בקיר לפניה. 

ג׳יימס נרדם שוב לאחר זמן קצר. לילי לא נרדמה. היא לא הייתה יכולה להפסיק לחשוב על מה שפיטר אמר, להיזכר ביד המתכתית המכושפת. הוא טועה, היא אמרה לעצמה - וולדמורט אולי עדיין היה חלק מהארי, כמו שהוא אמר עוד בקיץ, אבל הוא לא היה חי. הוא לא אורב מתחת לפני השטח ומחכה לקחת אותו שוב. הוא לא. היא לא תיתן לזה לקרות, גם אם היא תצטרך לתת לכל שאר העולם להישרף בשביל זה. 

הפרק הקודם		הפרק הבא