העקרב והוורד

 סליחה על הקפיצות באמצע שורה (לפחות ככה זה נראה אצלי במחשב בחלק מן המשפטים...),

זו בעיה במערכת, עימכם הסליחה.

קריאה מהנה!

----------

"אז..." סקורפיוס החליט שהגיע הזמן להפסיק לנעוץ מבטים באוויר. "תרצי לרקוד?"

רוז האדימה מההצעה, מהנהנת בשקט. משום מה, היא עדיין המשיכה לסרוק את האולם, מחפשת מישהו ספציפי. סקורפיוס פחד לשאול את מי.

"למה אני?" השאלה קטעה את מחשבותיו.

"סליחה?" סקורפיוס הביט בה בשאלה.

"למה אני?" היא חזרה על השאלה, נותנת לו להוביל אותה לרחבת הריקודים. "למה רצית אותי בתור בת הזוג?"

"למה שלא ארצה אותך?" הוא שאל.

"כי אני ממוצעת, אני לא משהו מיוחד." היא השיבה בשקט.

גבותיו קפצו למעלה, והוא הביט בה בבלבול. "את לא יודעת כמה חכמה את?"

"זה לא משהו שיגרום לבחור להזמין בחורה לנשף," היא השיבה בעגמומיות. "בדרך כלל זה ירתיע אותו." הוא המשיך לנעוץ בה מבטים, בעודם חולפים על פני תלמידים רבים. רוז שמה לב שהם הולכים למרכז הרחבה. אולי היא לא טעתה אחרי הכל, וזה כן סקורפיוס, והוא עומד להשפיל אותה. "את בחורה מאוד יפה, רוז," הוא אמר לפתע, גורם לה לאבד ריכוז. "והחוכמה שלך לא מרתיעה אותי. את לא ממוצעת, את מיוחדת. בצורה הטובה, כמובן."

הם נעצרו במרכז הרחבה. רוז נשמה עמוק, עוצמת את עיניה, מחכה לרעות. הוא ישפוך עליה שמן ונוצות בכל רגע. הוא יניף את שרביטו בכל שנייה מעכשיו. הוא- מחבק את מותניה ומקרב אותה אליו.

היא פקחה את עיניה, מביטה בו בבלבול. איפה הנוצות? איפה הצחוקים?

הוא החזיר לה מבט, מחכה למשהו. רוז לא הבינה למה הוא מחכה, ופשוט עמדה שם, קפואה. "האמ," הוא השתעל בשקט. "את אמורה לעטוף את ידייך סביבי."

"מ-מה?" היא מלמלה.

"לריקוד..?" הוא מלמל במבוכה, מתחיל להרגיש מעט לא בנוח.

"ב-באמת?" רוז שאלה בהפתעה. "אנחנו באמת רוקדים?"

"כן?" סקורפיוס התחיל לאבד את הביטחון שלו לנוכח הבלבול שלה. "כלומר... את הסכמת.."

"או," מלמלה רוז במהירות, עוטפת את ידיה סביב צווארו. "מצטערת, שקעתי ב.. מחשבות."

הוא הקשיב לשיר המתנגן ברגע, מתחיל לנוע לפיו. הוא הוביל אותה בריקוד, גורם לה לנוע איתו. היא הביטה בעיניו, יודעת בוודאות מי בעליהן. למרות הקול. למרות ההתנהגות. זה חייב להיות הוא. אבל תוך כמה דקות היא החליטה להניח לעניין,

והתמסרה לריקוד. הם הסתובבו לפי קצב השירים במעגל קטן משלהם, לא מודעים לדבר אחר מלבדם. מידי פעם היא ראתה הבזקים של פרצופים מוכרים, של חברים ומשפחה שהביטו בה ובבחור המסתורין שלה, אך לא ייחסה להם חשיבות רבה, נהנית

מכל רגע.

סקורפיוס קירב אותה אליו מעט יותר, והיא עטפה את צווארו יותר, נענית בחיוב.

הם רקדו כך כבר לפחות שעתיים או שלוש, עם הפסקת שתייה אחת בלבד, ושניהם הרגישו עצבות מסוימת כשהתנתקו באותו רגע יחיד.
 

"אז... את מי חיפשת קודם?" הוא שאל בהיסוס, בעודם ממשיכים לרקוד אל תוך השעה השלישית.

"הא?" היא שאלה בסחרור, מצחקקת. היא הרגישה כל כך טוב עם עצמה כרגע, כמעט שיכורה מהשמחה שלה. "או, זה," כעת היא חיבקה אותו לגמרי, אוזנה שעונה על בית החזה שלו. היא אהבה את קצב הפעימות שלו. הן היו מרגיעות ומעוררות

באותו זמן. "רציתי לראות אם לא הבריזו לחברות שלי," היא שיקרה.

הוא היה המום מהחיבוק, אך המשיך להתנועע לקצב השיר, עוטף אותה יותר.

"אני שמח שבאת היום למדשאות," הוא לחש.

"גם אני," היא מלמלה בפיהוק קטן, מחייכת.

הפרק הקודם		הפרק הבא