Rabbit Heart

תודה לכל מי שהגיב על הפרק הקודם, גם אם התגובה שלי נמחקה ואני לא אוכל לענות עליה ישירות ^^"

פרק 12

לצבוע את הוורדים באדום

"... הוורדים אשר גדלו עליו היו לבנים: אבל היו שלושה גננים סביבו, עסוקים בלצבוע אותם באדום." 

(לואיס קרול, "אליס בארץ הפלאות").

-

הזקן עמד בהבטחתו. ג'יני ונוויל ישנו באחד מחדרי הפונדק הטחובים בהם לא נעשה שימוש כבר זמן רב, ומוקדם בבוקר, שהפציע אפרפר וגשום, הוא לקח אותם לטרקלין דל רהיטים בקומה השנייה. הוא הכיל כורסא בודדה, ארונית אחת, שולחן ואח ריקה. לא היו בו קישוטים או ציורים מלבד דיוקן אחד של ילדה בלונדינית שנתלה מעל האח, צופה בהם בסקרנות ילדותית.

נוויל הציץ מתוך החלון הבודד המכוסה ווילון אל הרחוב הרטוב באור הדל. "אנחנו נמצאים בפונדק ראש החזיר," הוא דיווח בהפתעה.

"הבחנה חדה, נער," אמר הזקן, שלפתע תפס את צורתו של המוזג שצפה בחברי צ"ד בחשדנות בפגישתם הראשונה, שהתקיימה באותו הפונדק ממש. "זה מידע שרצוי שתשמור לעצמך."

"כ-כמובן," אמר נוויל, מתרחק מהחלון. "אנחנו בצד שלך, אדוני, אתה לא צריך ל-"

הזקן פטר את דבריו בנחרה. "אל תהיה כל כך בטוח, נער." הוא פנה אל הילדה שבדיוקן. "בואי נוציא את השניים האלה מפה, טוב?"

הילדה חייכה ומחאה כפיים בהתלהבות שגרמה אפילו לזקן להעלות חיוך רגעי על פניו, והדיוקן נע על צירו, חושף מעבר צר נוסף.

"קדימה," היו מילות הפרדה היחידות של הזקן.

"אתה בטוח שלא תוכל-?"

"לא." הוא קטע את נוויל בחדות והחווה אל הפתח. "מהר, לפני שאני אשנה את דעתי ואקרא לאוכלי המוות."

ג'יני ידעה שהוא לא יעשה את זה, אבל בכל זאת טיפסה אחרי נוויל על כרכוב האח. הוא כמעט דרך על מראת כיס שנחה על הכרכוב, והזקן חטף אותה ותחב אותה לכיסו לפני שהוא הספיק אפילו להתנצל.

הדיוקן נסגר אחריהם. הם הלכו לאור שרביטה של ג'יני במשך זמן מה, תוהים לאן המעבר יביא אותם.

"את חושבת שהוא באמת היה קורא לאוכלי המוות?" שאל נוויל.

"לא," אמרה ג'יני, חושבת על מראת הכיס, שדבר מה דומה לה היא כבר ראתה בעבר. "הוא לא היה עושה את זה."

הבנות בחדרה של ג'יני הבחינו שהיא לא חזרה למגורים באותו הלילה, אך למראה מבט אחד על פניה של ג'יני, בטי אוגדן סימנה לכולן לא לשאול שאלות, וג'יני ידעה שהיא יכולה לסמוך עליה לשמור על הסוד שלה.

דין ושיימוס, לעומת זאת, דרשו לדעת את כל הפרטים. ג'יני הניחה שהיא חייבת את זה לפחות לשיימוס, מכיוון שהיה האחרון שנודע לו על האירוע שעמד להתרחש באותו היום, והיא שמחה לראות שחשוב לו יותר למצוא פיתרון לבעיה מאשר להתלונן על כך שאיש לא סיפר לו, והיא העריכה אותו על כך יותר משהוא ידע.

הם בילו את אותו היום בהזהרת ילדי מוגלגים בנוגע למה שעתיד היה לקרות. השיעורים היו רק הפוגות חסרות נחת בשביל ג'יני, בהם היא הייתה שקועה כל כך במחשבה על ילדי המוגלגים שיהיה עליה למצוא כשהם יגמרו שכמעט שלא הבחינה במתרחש בהם, אפילו כשבשיעור התגוננות קראו הדגים קללות אלימות במיוחד על בני כיתתה.

אבל ככל שיותר תלמידים ידעו על מה שעתיד היה להתרחש, המשימה להכניס יותר בסוד העניין הייתה קשה יותר. עד ארוחת הצהריים ג'יני הייתה מודעת באופן ברור לעשרות מבטים מפוחדים ושואלים הננעצים בה בעודה חולפת במסדרון. הם פחדו, רצו לדעת מתי יגיע כבר הזמן לחמוק אל מקום המפגש הסודי, משם הם יובלו דרך המעבר הסודי אל הביטחון הזמני של הדובשניירה, והיא החלה לחשוש שתלמידים אחרים חושדים.

היא לקחה תלמיד שנה שנייה למפתן דלת של כיתה ריקה בדרך לשיעור כישופומטיקה, בכוונה להזהיר אותו, אך החליטה לוותר ולהותיר אותו מבולבל כשהבחינה בזוג תלמידי שנה חמישית מרייבנקלו מדברים עם אוכל מוות בעודם שולחים בה מבטים. היא מיהרה לצאת מטווח ראייתם, מנסה לשכנע את עצמה שהזוג הגיבו לשאלה ישירה של אותו אוכל מוות בתמימות, וכי לא היו חושבים להלשין עליה אם היו יודעים משהו על התוכנית שלה.

שעת ארוחת הצהריים עברה, ולא נראה שמשהו יוצא דופן עומד להתרחש. מבחינת כל דיירי הטירה, היה זה רק עוד יום סתיו אפור ומר בתוך כלוב של זהב, אך ג'יני לא יכולה הייתה להפסיק לשלוח מבטים בדלתות הכניסה המוברחות, מצפה בעצבנות לראות אותן נפתחות. היא ניסתה לתפוס את מבטה של מקגונגל בארוחת הבוקר והצהריים ובמהלך השיעור איתה, אך נראה כאילו ראש הבית שלה מתעלמת ממנה בכוונה, וכשניסתה לפנות אליה בסוף השיעור היא הבהירה לה בצורה מרומזת אך ברורה שהיא לא מתכוונת לדבר איתה כשאוכלי המוות המשועממים אך המרוסנים המשגיחים על השיעור נמצאים בחדר. היא יצאה מהכיתה בצעד מובס, מרגישה, פעם נוספת, שהיא נותרה להתמודד עם האיום לבדה.

חבריה לא היו מועילים במיוחד. נוויל חזר לשתיקותיו המרגיזות, בעוד שיימוס לא הפסיק לדבר על הפעולה החשאית, עד שג'יני כבר דאגה שמישהו שומע אותם. דין, כמו מקגונגל, העמיד פנים ששום דבר לא קורה, וג'יני תהתה האם הוא עושה זאת על מנת להשכיח את פחדיו או מתוך טיפשות.

"אנחנו צריכים לעשות את זה עכשיו," דחק בה שיימוס בעודם הולכים ביחד בין השיעורים של אחר הצהריים.

"אנחנו צריכים לחכות," היא התעקשה בלחישה, למרות שבתוכה מאד רצתה לגמור עם כל העניין. "אחרת אנשים יחשדו."

"שיחשדו. כל העבודה שלנו תרד לטמיון אם המבקרים שלנו יתפסו אותנו עם המכנסיים למטה. זה יכול לקרות בכל רגע-"

"כשיגמרו השיעורים," היא קבעה, והקביעה עזרה לעצביה להירגע.

שיימוס משך בכתפיו בתבוסה לפני שנפרד ממנה. "רק אל תגידי שלא הזהרתי אותך."

"רק אל תגידי שלא הזהרתי אותך..." המילים צלצלו בראשה של ג'יני לכל אורך שיעור לחשים, והיא כרסמה את קצה שפתה התחתונה עד שטעמה דם בפיה. מבטה נמשך ללא הפסקה אל הדלת. מה אם יחליטו להיכנס באמצע השיעור? כמובן שזה מה שיעשו, זו הדרך הטובה ביותר... היא הייתה צריכה להקשיב לשיימוס- היא הייתה צריכה לפעול קודם-

הפעמון צלצל והיא נזכרה פתאום לנשום. היא הייתה הראשונה לצאת מהכיתה, תחת מבטיהם התמהים והבזים של שאר התלמידים, ומיהרה למצוא פנים מוכרות במסדרונות.

היא הנהנה באישור אל ילדי מוגלגים פעורי עניים שחלפו על פניה, ונגעה קלות בזרועו של דין כשחלף על פניה עם שיימוס ונוויל המשתרך אחריהם. הוא הנהן אליה בנחישות והשלושה התפזרו להעביר את המסר.

השמועה פשטה כמו אש בשדה קוצים. בכל מקום אליו הלכה, ראתה תלמידים הולכים בנחישות לכיוון מוגדר ביותר. לאימתה, נראה שהיא לא היחידה שמבחינה בכך.

"יש איזה אירוע היום?" היא שמעה תלמיד שישית מהפלפאף שואל את ידידתו בעודה חולפת על פניהם בצעד נמרץ.

"אני לא יודעת. זה נראה כאילו כולם ממהרים לאן שהוא..."

היא פנתה במסדרון על מנת להתרחק מקולותיהם, ולפתע הבינה שהיא מזיעה. זאת לא הייתה התוכנית שלה- אף אחד לא היה אמור לחשוד...

לבסוף היא פנתה בעצמה לכיוון מקום המפגש, לאחר שהצליחה לדחוס כמה הזהרות של הרגע האחרון. היא הופתעה לגלות שהמסדרונות התרוקנו בצורה מחשידה בעודה חולפת בהם- התלמידים היו מועטים ואוכלי מוות לא נראו בכלל. הדבר עורר בה תחושת חוסר נחת.

אך ההסבר לכך התגלה לה כשחלפה ליד גרם המדרגות הראשי; תלמידים רבים הצטופפו על המדרגות ומסביב לאולם הכניסה, מביטים בחבורת אוכלי מוות מתרוצצים מסביב במרדף אחר להקת סניגוטים זהובים קטנים, שהתעופפו מסביב בעודם משתעשעים בכריות קטנות שדמו לכריות האימונים מכיתת הלחשים. הכריות נקרעו בעת המשחק של הציפורים הזהובות הקטנטנות, מפזרות נוצות לבנות על הרצפה ועל ראשיהם של אוכלי המוות חסרי הנשימה. נוצה בודדה נחה על ראשה של פרופסור קראו, שעמדה בצד וצרחה פקודות על אוכלי המוות ועל התלמידים המשתדלים להסתיר את חיוכיהם.

בתחושת הקלה ותודה כלפי האדם שהחליט לבצע את המתיחה הזו דווקא באותו הרגע, ג'יני עשתה את דרכה במהירות אל מקום המפגש.

הכיתה הריקה שנבחרה כמקום המפגש הייתה מלאה תלמידים. כולם השתתקו והפנו את מבטיהם כשנכנסה. התלמידים המבוגרים יותר עמדו ושוחחו בפנים רציניות, ותלמידים צעירים יותר הצטופפו על כיסאות ובפינות החדר. כמה בנות נראו כאילו בכו.

הם היו כעשרים וחמישה תלמידים- בקושי רבע מכמות ילדי המוגלגים בבית הספר. הקלתה של ג'יני הוחמצה בתחושת אכזבה.

"אלה כל מי שהפסקנו להזהיר?" היא שאלה בכלליות. שיימוס ונוויל הנהנו. דין, שישב על אחד השולחות, בהה בנעלו בשתיקה קודרת. לונה הייתה עסוקה בניחום תלמידת שנה שנייה. דניס קרווי אמר, "אני יכול ללכת לחפש עוד אם-"

"לא, אסור לנו לבזבז יותר זמן," קבעה ג'יני, חושבת על הסחת הדעת הזמנית באולם הכניסה.

הם התחלקו לקבוצות של כמה בודדים והתכוונו לחצות את המסדרון אל המעבר הסודי בהפרשים, על מנת לא ליצור חשד. לפעמים ג'יני הובילה ולפעמים נוויל הוביל, וכל אותו הזמן ישבו המוברחים והמבריחים בכיתה הנטושה במתח בעוד היום מאפיל מחוץ לחלון והלילה תופס את מקומו. ג'יני הרהרה בהסחת הדעת, תוהה מי היה אמיץ או טיפש מספיק על מנת לנסות למתוח את אוכלי המוות, ומדוע התמזל המזל והוא החליט לעשות זאת דווקא בשעה הגורלית הזו.

נוויל חזר מהובלת הקבוצה האחת לפני האחרונה כשהוא מתנשף. "כמעט נתפסתי..."

"אוכלי מוות?"

"תלמידי סלית'רין. אני לא יודע כמה הם ראו, אבל הם נראו חשדניים..."

ג'יני פתחה את פיה לדבר, אך דין, שהתעורר פתאום לחיים, דיבר לפניה, "אנחנו צריכים למהר."

בכיתה נשארו ג'יני, דין, שיימוס, לונה, האחים קרווי ושני תלמידי שנה רביעית מגריפינדור שהתאמצו להיראות אמיצים.

"אני אלך," אמרה ג'יני ולקחה את שרביטה מנוויל.

"את בטוחה?" הוא היסס. "אם תתפסי... כבר שמו עליך עין..."

"בוא רק נגיד שלי וללסטריינג' יש שפה משותפת," אמרה ג'יני במרירות ויצאה, מובילה אחריה את ילדי המוגלגים הנותרים.

הם עשו את דרכם אל הפסל של המכשפה שתומת העין בהליכה מהירה, אבל לא נתקלו באיש. המסדרונות היו שקועים באפלוליות כבדה של דמדומים, תרם הדלקת הלפידים. ינשוף קרא מתוך היער, מערער את הדממה, בליווי שיעול של דיוקן אקראי.

"דיסנדיום!"

המעבר נפתח אל תוך האפלה. תלמידי הרביעית נכנסו ראשונים, בעוד האחים קרווי נפרדים מג'יני באופן חפוז.

"תודה על הכל, ג'ין-"

"כן, ואנחנו נמשיך להילחם, את יכולה לסמוך עלינו-"

ג'יני האיצה בהם להיכנס, ואז גילתה שדין מביט בה. עניו היו נוצצות מאד, פעורות בחשכה, כמו שה הנשלח לשחיטה. גרגרת גרונו נעה כשבלע את רוקו.

"למה אתה מחכה?" המבט המפוחד הזה ערער אותה.

"אני לא רוצה שניפרד ככה," הוא אמר ואחז בידיה. "אם אני לא אראה אותך יותר לעולם-"

"אל תהיה מטומטם, בטוח שנתראה." היא לא לחלוטין הצליחה לשכנע את עצמה.

"על כל דבר שלא יהיה-" אמר ונישק את ידיה. "אני מצטער."

ג'יני שנאה את היכולת שלו לתת בה מבט שבור אחד ובכך להמס את כל טינתה.

"גם אני," היא אמרה, שוכחת מעמדתה הקודמת, לפיה בכלל לא היה לה על מה להתנצל.

דין חייך חיוך עצבני. "אז אם ניפגש אי פעם... את חושבת שיהיה לנו סיכוי?"

אתה יודע שזה לעולם לא יעבוד. אנחנו פשוט דומים מידי- ואף אחד לא אוהבת להסתכל על עצמו במראה יותר ממה שהוא חייב.

"אולי." היא דחפה אותו לכיוון הפתח. "מהר, אני שומעת צעדים," שיקרה.

הוא חייך אליה בפעם האחרונה, חיוך שהיה נעים למרות המתח שבו, ונכנס אל הפתח. בעודה סוגרת אותו אחריו, הבינה שהיא אכן שומעת צעדים כבדים הולכים ומתקרבים. היא תחבה את השרביט למקום המסתור שלו בזריזות והחלה להתרחק בצעד תקיף. היא לא הספיקה להתרחק הרבה לפני שזוג אוכלי מוות נעמדו בדרכה.

"תראו, תראו," אמר אחד, שמן במיוחד עם עיניים מרושעות. הוא התקדם לכיוונה, והיא נסוגה בנוקשות אך בביטחון. "בוגדת דם קטנה מטיילת לאור הריח. למה את לא למטה, וויזלית, צופה בבידור עם שאר החברים הקטנים שלך?"

"אנחנו לא צריכים להיות מופתעים שהיא פה, כשכל שאר בית הספר נמצא למטה," אמר אוכל מוות מבוגר יותר שהופיע מאחוריה עם כמה תלמידי סלית'רין. "זה בוודאי היה חלק מאיזו תוכנית מחוכמת... מה עשית פה, ילדה?"

"אני סתם מטיילת," שיקרה ג'יני בנחישות. "רציתי להיות קצת לבד-"

"היא משקרת!" הכריז תלמיד סלית'רין בעל פני חולד. "ראינו כאן את לונגבוטם לפני רגע!"

"נראה שנתפסת, וויזלית," לעג אוכל המוות השמן וניסה לאחוז בה. היא התחמקה רק על מנת שהמבוגר מבין אוכלי המוות יאחז בכתפה בתקיפות.

"זה נכון מה שאומרים? שוויזלים מצייצים כמו סמורים כשמכאיבים להם?"

ג'יני בלעה את רוקה, מתכוונת לענות תשובה מתריסה, אך אוכל המוות המבוגר אמר, "ניתן לסנייפ להחליט מה לעשות איתה."

"אבל-"

"זה לא סתם עוד מעשה קונדס של תלמיד," נזף אוכל המוות המבוגר. "היא מקושרת עם פוטר והחברים שלו, וכל המשפחה שלה במסדר של דמבלדור. היא יודעת משהו- אני רואה את זה בעניים שלה. היא צריכה להיות במצב שתוכל לדבר. קחו אותה לסנייפ מייד. אני אדע אם לא עשיתם מה שדרשתי."

אוכל המוות השלישי, שלא דיבר עד אותו הרגע, פלט נהמה. ג'יני הבינה שיש לו עניים אפורות ושקועות, שטופות טירוף. חשש כרסם בתוכה בעוד שניהם אוחזים בזרועותיה ומובילים אותה משם בלי שמץ של עדינות. כשהציצה מעבר לכתפה, ראתה את אוכל המוות המבוגר מציץ מאחורי שטיחי קיר. רגע לפני שעברו את פינת המסדרון, ראתה אותו בוחן את הפסל של המכשפה שתומת העין.

"... מי הוא בכלל חושב שהוא?" סינן אוכל המוות השמן כל הדרך אל משרד המנהל. העובדה שנשלח להביא אותה אל סנייפ לא מנעה ממנו, מן הסתם, ליהנות מקצת התעללות בכל מקרה; הוא צרב את עורה בקצה שרביטו לעיתים דחופות, ואחיזתו בה הייתה כה חזקה שהיא חשה ששריריה יקרעו בעודה מנסה לחמוק מצריבת שרביטו. "נותן לנו פקודות... הוא חיית המחמד של סנייפ, כמו כולם פה. אני אומר לך, חבר, אף אחד פה כבר לא משרת את האדון בנאמנות מלבדנו."

בעל המבט המטורף נותר בשתיקתו.

לשמחתה של ג'יני, השמן איבד עניין בהתעללות בה כבר בחצי הדרך, ועד מהרה הגיעו לגורגול בפתח משרד המנהל.

"אתה יודע את הסיסמא?" אמר השמן למטורף, זה לא ענה.

"לעזאזל... נו, תן ל'כנס!" השמן בעט בפסל, זה לא נתן לו תשובה מפורטת יותר מהמטורף.

הוא זרק את ג'יני לרצפה והחל לקלל. כשניסתה לקום הוא בעט בירכה והיא נפלה באנקת כאב. היא נשארה למטה.

פתאום שמעה קולות, מזדחלים על הרצפה, מתקרבים אליה ממקום לא ברור.

"... באחריותך, סנייפ. אתה יודע שהאדון לא יהיה מרוצה אם-"

"השאר לי את ההתמודדות עם האדון, לודויק," קולו השמנוני של סנייפ נשמע בדיוק מאחורי הפסל. "ישנן סיבות בעיתן בחר בי לפקח על בית הספר הזה. אנא, שמור את חוסר האמון שלך לעצמך."

הפסל נע וחשף מעבר רחב המוביל אל גרם מדרגות לולייני. ג'יני הרימה את ענייה וגילתה את סנייפ ושני גברים נוספים מתנשאים מעליה. שלושתם הסתכלו עליה כאילו הייתה פיסת לכלוך מגעילה במיוחד על הרצפה.

"מה פשר כל זה?" דרש סנייפ, שלבש גלימה שחורה שופעת ויקרה במיוחד.

השמן פתח את פיו להסביר, אך סנייפ קטע אותו, "הנערה הזו מביאה רק צרות, רבותיי. אנא סלחו לי שאיני מלווה אתכם אל השערים- עלי להתמודד איתה."

"כמובן," אמר המבוגר מבין השניים, שהיה בעל זקן כסוף ארוך ואוזניים גדולות שבלטו תחת מצנפת הארגמן שלו. "אנחנו נשוב למשרד על מנת להעביר את בקשתך הלאה-"

"בקשתך שלא תילקח בחשבון, כמובן," התפרץ השני, גבר בעל שפם שחור שמנוני ועניי תן בלתי נעימות. "הבוצדמים בהוגוורטס יזכו לאותו יחס כמו הבוצדמים מחוץ להוגוורטס. אני לא יודע במה אתה משחק פה, סנייפ, אבל יהיה עליך לייחס את עצמך כבר מזל אם האדון ייתן לפרץ הרחמנות הזה לחלוף בלי עונש."

"אקח זאת בחשבון, לודויק," אמר סנייפ בקור וסימן לשמן ולמטורף. "לווה את האדונים אל השערים בבטחה."

השמן הנהן בכניעה, כאילו לא גידף את סנייפ לפני כמה רגעים, והמטורף פשוט הלך ללא הבעת עניין מיוחד. סנייפ הביט בהם מתרחקים ואז פנה אל ג'יני, שניסתה לקום מהרצפה עד שכוח חסר צורה השטיח אותה בעוצמה. סנייפ עמד מעליה בשרביט שלוף.

"מה עשית הפעם, נערה חסרת תועלת שכמותך?"

"שום דבר."

"משקרת, כמו תמיד," קבע סנייפ.

"רק אתה תדע, אדוני," סיננה ג'יני בהתרסה, מצמצמת אליו מבט בין שערותיה. "אתה השקרן הגדול מכולם."

היא ציפתה לכאב, או למילים חדות כתער כתשובה, אך להפתעתה הוא רק צחק. היא לא זכרה ששמעה אותו צוחק מעולם; זה היה צליל חורקני, מר, חסר שמחה, כמו ענפי עץ עירומים השורטים את החלון בלילה.

"אם כך את חושבת," הוא אמר כשהצחוק גווע באחת. "את בדיוק במקום בו את צריכה להיות. תסתלקי, לפני שאשנה את דעתי ואתן לכמה מחברינו להשתעשע בך."

היא קמה, ברכיה מחליקות על השיש למרות רוחה, והלכה משם בצעד תקף, מפצירה בעצמה לא לפתוח בריצה. 

הפרק הקודם		הפרק הבא