מעודנת

טדי היקר,
איך אתם מסתדרים עם ההכנות לחתונה? אני לא מאמינה שעבר כבר כמעט חודש מאז שדיברנו לאחרונה. אני ממש מתגעגעת לשיחות איתך ואני כל-כך מצטערת על ההתנהגות שלי כשגיליתי שאתם מתארסים - אולי נכריז על הפסקת אש? השתיקה הזו בינינו משגעת אותי. אני לא מסוגלת לסבול את זה שגם אתה וגם אבא מתעלמים ממני.
אני לא יודעת אם שמעת על כל מה שקרה פה בהוגוורטס בזמן האחרון, במקרה שלא, הנה תקציר.

קודם כל, כמו שאני בטוחה שאתה כבר יודע, כל בית-הספר גילה שאני בהיריון. זה, כמובן, כולל גם את מאלפוי, אשר מתעלם ממני מאז שסיפרתי לו שאני עומדת למסור את התינוק לאימוץ. ובנוסף לכך, הוא ודום עדיין יוצאים חזק מתמיד, משהו שבעיניי הוא טיפה משונה, אבל אני מניחה שזה בסדר מבחינתי כל עוד היא מרוצה.

אמא מתגוררת בהוגסמיד עכשיו. היא מופיעה בבית הספר מדי פעם ופעם, אבל אני מנסה להסתתר ממנה ככל האפשר מתוך הפחד שתנסה לדחוף טבליות חומצה פולית במורד הגרון שלי שוב - התרופות האלה של המוגלגים הן פשוט יותר מדי בשביל ילדה אחת לספוג! אבל אני מניחה שזה נחמד לדעת שאכפת לה. זה יותר ממה שאני יכולה לומר לגביי אבא. לא ראיתי אותו או שמעתי ממנו מאז שהוא הוזעק לבית הספר ממש אחרי שהבשורה לגביי ההיריון שלי נודעה. זה כאילו הוא ויתר עליי בתור הבת שלו עכשיו, ואני מנחשת שזו הסיבה שבגללה הוא ואמא נפרדו. אני מוצאת את עצמי מאזינה יותר ויותר ל'אבא אל תטיף' של מדונה בימים אלה. אני קרובה לרדת מהפסים, טדי, אני כבר ממש יכולה לגעת בקצה שלהם!

נראה שבשבועות האחרונים התקרבתי אל ג'יימס ואל' אפילו יותר ממה שחשבתי שאפשרי. כמובן שלילי זועמת על כך - היא שונאת אותי כי היא דלוקה על מאלפוי ואני די אמרתי לה בטעות שהוא בחיים לא ירצה אותה... טעות שלי. אני מרגישה די רע שאל' ומאלפוי כבר לא קרובים כמו שהם היו פעם. בשיעורים שיש לנו יחד עם סלית'רין, אל' יושב לידי בעוד מאלפוי יושב עם דום, כי עדיין יש מבוכה כשכולנו נמצאים ביחד. זה נורא - מי ידע שמספר דקות של סקס יובילו לכל כך הרבה צרות? (כן, אמרתי מספר דקות).

פרשתי מקבוצת הקווידיץ' ואני כבר לא אשחק במשחק החוזר נגד סלית'רין, מתי שהוא עומד להיות בכלל. איזה בריון מהשנה החמישית היה המחליף שלי אז הוא עומד לתפוס את מקומי. רואים שהוא ממש לחוץ - הוא נהיה חיוור לחלוטין בכל פעם שמישהו מזכיר לו את המשחק הזה. אבל אני בטוחה שבסופו של דבר הוא יסתדר במשחק... כי אם לא, ג'יימס יהרוג אותו.

בכל מקרה, הרגע הבנתי שמרבית המכתב הזה מורכב משיחת-חולין חסרת פואנטה. הלוואי שהייתי יודעת מה לכתוב כדי ליישר את ההדורים בינינו - אני מתגעגעת לשיחות איתך, טד. אני מקווה שנוכל לחזור להתנהג כמו שהיינו לפני שהחלטתי להיות אידיוטית תינוקית ולהתלונן על כך שלא סיפרת לי ראשונה על האירוסים שלך. חברים?

תמסור דרישת שלום לוויקטואר בשמי,
אוהבת,
רוזי

נכון שזה מוזר לחשוב איך הזמן טס כשאת נהנית? טוב, אולי "נהנית" זו טיפה הגזמה - הזמן טס כשהראש שלך שקוע כל-כך בלימודים, בהיריון, בבלבול ובלחץ עד שאת בקושי שמה לב שינואר כבר חלף מזמן ושפברואר הוא האופנה הנוכחית. זה קורה עד שג'יימס מחליט להזכיר לי איזה תקופה של השנה זו.

"כבר כמעט יום האהבה!" אומר ג'יימס וקופץ אל הספה לצידי בחדר המועדון בעודי מנסה לקרוא את שיעורי הבית שלי בשיקויים. "למי את עומדת להעניק את האהבה שלך השנה, ג'ינג'?"

"אני בטוחה שיש אלפי גברים שמסתדרים בטור מחוץ למגדל גריפינדור כרגע ומחכים להזדמנות לצאת עם גרסת מובי דיק של הוגוורטס," אני אומרת במרירות.

"מי זה מובי דיק?"

"הלווייתן... מעולם לא קראת את מובי דיק?" אני נאנחת.

"כנראה שלא," ג'יימס מחייך.

"ברצינות, אתה יודע לקרוא בכלל?"

"ברור... אבל אימא עוזרת לי עם המילים הארוכות."

אני מחייכת קלות וחוזרת לקרוא את ספר השיקויים שלי. ג'יימס לוקח אותו מידיי וטורק אותו, למרות התרסותיי.

"את מעמיסה על עצמך יותר מדי," אומר ג'יימס. "ואימא אמרה לי לדאוג שתנוחי... אז מה דעתך על מסיבת יום האהבה?"

"דעתי היא שהמסיבה האחרונה שערכת הובילה לליל שיכרות של סקס עם סקורפיו מאלפוי והיריון בלתי-צפוי - אני חושבת שאוותר על המסיבה, תודה."

ג'יימס עוטה הבעת גועל בגלל האיזכור של 'ליל שיכרות של סקס עם סקורפיו מאלפוי'.

"קדימה ג'ינג', זה יהיה כיף. אני אוודא שפלפס לא תוזמן," הוא מתחנן.

"זה גם חדר המועדון שלה, אתה יודע," אני מתווכחת.

"טוב... אז לא נערוך את המסיבה כאן. מה לגביי חדר הנחיצות?"

"עשה מה שאתה רוצה," אני נאנחת. "רק אל תערב אותי. אני יכולה לקבל את ספר השיקויים של בחזרה?"

"נו, איבדת את החשק להנות. אני זוכר את הימים שהיית פושטת על המטבחים איתי ועם מת'יוס ומשאירה שקיות בוערת של גללי היפוגריף מחוץ למשרד של פליטיק... מה קרה לך?"

"קודם כל," אני אומרת. "שקיות הגללים הבוערות היו רעיון שלך, לא שלי, פשוט במקרה הייתי שם. ואם אתה זוכר, אני אמרתי לך בפירוש לא ללכת על זה -"

"כן, אבל צחקת כשעשינו את זה!"

"דבר שני," אני ממשיכה, מתעלמת ממה שהוא הרגע אמר. "פשטתי על המטבחים איתך ועם מארק מת'יוס רק פעמיים -"

"שלוש פעמים," ג'יימס מתקן אותי.

"שיהיה... אתה גורם לזה להישמע כאילו הייתי מין מומחית בקונדס!"

"תראי, כל מה שאני אומר זה שאת לא צריכה לשבת בחדר המועדון עם הראש תקוע בתוך ספר כל יום שישי רק מפני שאת בהיריון - בואי להנות קצת כל עוד את עדיין יכולה," אומר ג'יימס.

יש משהו בדבריו של הילד. תוך כמה חודשים אני אהיה כל כך כבדה שבקושי אהיה מסוגלת לעלות במדרגות אל מגדל גריפינדור, שלא לדבר על להגיע לאחת מהמסיבות הלא-כל-כך-מתוכננות של ג'יימס.

"למה את רוצה לערוך מסיבה לכבוד יום האהבה בכל מקרה?" אני שואלת. "את מי אתה מנסה להרשים?"

ג'יימס מחייך אליי וטופח על האף שלו.

"אל תשאלי שאלות ואני לא אצטרך לספר לך שקרים. דרך-אגב, אני אזדקק לעזרה שלך בתכנון."

"למה אני?" אני נוהמת.

"כי את היחידה שמתאימה לתפקיד. וזה יסיח את דעתך משרץ בלונדיני מסוים."

"אני לא חושבת על שום שרץ בלונדיני מסוים!" אני מוחה ומרגישה את עצמי מסמיקה.

ג'יימס מרים את הגבות שלו.

"אוקיי," הוא אומר, אבל זה מובן שהוא לא מאמין לי בכלל.

"אוי, תשתוק כבר," אני אומרת בעצבנות. "אני אתכנן את המסיבה הדבילית שלך. אבל זה לא אומר שאני באה."

"את אגדה, ג'ינג' וויזלי, את יודעת את זה?" הוא אומר, פורע את שיערי באותה צורה שדוד הארי עושה זאת.

"אתה קולט שהשם שלי הוא רוז, נכון?"

"ג'ינג' הולם אותך יותר," ג'יימס מושך בכתפיו. "אני עומד לאהוב אותך ולעזוב אותך, בת-דודה יקרה, יש לי, אמ, שיעורי-בית לעשות."

היה עדיף כבר שיאמר שהוא הולך לעוף למאדים על חד קרן, כי זה כבר היה יכול להיות יותר אמין. אני מרימה את ספר השיקויים שלי וחוזרת לקרוא על פתרונות כיווץ אבל הקריאה שלי נקטעת פעם נוספת. הפעם זה מארק מת'יוס, חבר של ג'יימס.

"היי רוז," הוא אומר. "מ'ת עושה?"

"קוראת," אני משיבה בקרירות. "כמו שאתה בוודאי רואה."

אני לא מתכוונת להיות כל כך קרירה אבל בזמן האחרון נראה שכולם מרגיזים אותי. לא נראה שמארק שם לב לקור שלי ומתיישב במקום שג'יימס הרגע פינה. כשהייתי בשנתי השנייה, הייתי מסוגלת להרוג מישהו כדי שה-מארק מת'יוס ישב לצידי ויסתכל עליי עם העיניים הכחולות והבוהקות הללו - עכשיו אני רק רוצה שהוא יתחפף.

"אז איך את מרגישה, בכל מקרה? את יודעת, עם העוגה החמה שמתבשלת בתנור שלך?"

אני נשבעת שאם הוא ישתמש במטאפורה הזו שוב אני עומדת להרביץ לו עם הספר העבה הזה בפרצוף. אף על פי שיש לו פנים די יפות... יהיה כל-כך חבל להרוס אותן. אולי אני פשוט אשבור לו את היד או משהו.

"אני בסדר," אני מושכת בכתפיי. "אתה יודע, מחזיקה מעמד."

"מגניב," אומר מארק. "פשוט תהיתי... את רוצה לצאת איתי להוגסמיד ביום שבת?"

אוקיי, בהחלט לא ציפיתי לזה. ברצינות, מי מציע לבחורה בהיריון לצאת לדייט? זה קצת מוזר, נכון? הילדה בת השתים-עשרה שבתוכי צורחת עליי לומר כן. אני מניחה שאני חצי-רוצה לומר כן.  מארק ללא ספק נראה טוב, עם עיניי השמים הכחולות שלו והשיער החום הבהיר שממסגר את הפנים שלו בצורה מושלמת... אבל בכל זאת, זה לא משונה לצאת לדייט כשאת בהיריון? אין איזשהו חוק נגד זה?

"אוקיי," אני אומרת. "זה נשמע כיף."

האם אני לגמרי לא מסוגלת לומר לו לא?

*

יום שבת זה גם יום האהבה וגם יש בו את הטיול להוגסמיד, אז ביום שישי בערב אני מתחילה לתכנן את המסיבה של ג'יימס. ג'יימס תמיד נותן לי לתכנן את המסיבות שלו כי הוא בור לגמרי כשזה נוגע לאירגון. הוא רק דואג לרשימת המוזמנים. אני די אובססיבית כשמדובר באירגון אירועים. זה ברור שג'יימס ידע שאירגון מסיבה יסיח את דעתי מהצרות שבחיי, כי כשאני מארגנת משהו, אני לא מתעסקת כמעט בשום דבר אחר.

אני הולכת אל הספרייה עם התיקייה שלי כדי להתחיל לתכנן. (כן, יש לי תיקייה - אז מה?) אוקיי, בואו נעבוד לפי הסדר - נושא. אני חושבת שהנושא די מובן מאליו במסיבה הזו. ורוד! בהיתחשב בעבודה שמדובר ביום האהבה, כולם, כולל הבנים, חייבים ללבוש ורוד. אני עוד יותר מרוצה שאני לא מתכוונת ללכת עכשיו - ורוד ממש לא מתאים לצבע השיער שלי. אני שמחה שהמסיבה הזו עומדת להיות בחדר הנחיצות - זה יקל על עשיית הקישוטים. נראה לי שאלך לכיוון של בלוני-לבבות בכל שולחן (שכאלה יהיו בערך עשרים, לבנים, עם ורדים ורודים במרכז) ושירי אהבה נדושים שינוגנו כל הערב. זו עומדת להיות מסיבה על רמה... זה כמובן עד שחבריו של ג'יימס יגיעו לשם ויקלקלו את הפונץ' הוורוד עם אלכוהול ויפוצצו את כל בלוני-הלבבות. אבל זה לא אכפת לי כל עוד אני שואבת הנאה מההכנה של הכל!

"שא-לום רוז," אני שומעת קול אומר. זו ג'ני.

"היי ג'ני, אני בדיוק מתכננת את מסיבת יום האהבה של ג'יימס," אני מספרת לה.

"אוו, אני יכולה לעזור?" היא אומרת בהתרגשות ומתיישבת לצידי. "אל' בדיוק הזמין אותי לבוא. את באה?"

"לא נראה לי," אני אומרת. "אני לא בדיוק במצב רוח לחגוג."

ג'ני מהנהנת.

"אני מבינה," היא אומרת. "אבל יכול להיות שזה יעזור לך להינות קצת." היא עוברת על התוכניות שכתבתי עד עכשיו. "ואו, זה נראה ממש נהדר! חשבת על כל זה לבד?"

"כן," אני אומרת. "אני חיה בשביל לתכנן! טוב, חוץ מתכנון הריונות, כמובן..."

ג'ני צוחקת בעצבנות. אני באמת חייבת להפסיק לגרום לאנשים להרגיש לא נוח.

"בכל מקרה, יש לך רעיונות כלשהם?" אני שואלת.

"הממ... מה לגביי משחק 'אמת או חובה'?" היא שואלת.

"אמת או חובה?" אני אומרת במבט אטום. "אנחנו לא בני שתים-עשרה."

"אני יודעת," ג'ני מצחקקת. "אבל זה יכול להיות כיף! זה יום האהבה, אחרי הכל."

"אולי... אני בטוחה שאנשים יזרמו עם זה כשיהיו שתויים," אני אומרת בהיגיון. "רעיון טוב, ג'ן. עוד משהו?"

ג'ני ואני נהיינו חברות די טובות בשבועות שאחרי שכל בית הספר גילה שאני בהיריון. זה כנראה מפני שדום מבלה את כל זמנה עם מאלפוי, ואפילו כשהם לא ביחד יש מבוכה גדולה בינינו. אני לא חושבת שהחברות שלנו תחזור להיות כמו שהייתה שוב. לילי לא דיברה איתי מאז שהתפרצתי עליה - אני מניחה שאני לא ממש יכולה להאשים אותה. הייתי כזאת כלבה. אבל ג'ני עמדה לצידי כל הזמן. אני לא יודעת למה... אולי זה מפני שהיא יוצאת עם אל' ורוצה לשמור על יחסים טובים איתו. בכל מקרה, אני מעריכה את החברות איתה. היא הרבה יותר מגניבה ממה שחשבתי בהתחלה.

"מה לגביי ספיד-דייטינג לכל הרווקים?"

"ג'ני ווינטרס, את חתיכת גאונה."

*

ביום שבת בבוקר אני מתעוררת מאוחר יחסית וממהרת במורד המדרגות אל ארוחת הבוקר. אל' יושב בשולחן של גריפינדור ודום יושבת עם הסלית'רינים - זה משהו שקורה ברוב הבקרים בזמן האחרון. אל' לא ממש רוצה להיות בחברתו של מאלפוי יותר. כשג'יימס ומארק ומת'יוס נכנסים לאולם הגדול, אני מתחילה להרגיש טיפה לחוצה. לא יצאתי לדייט כבר שנים. פתאום אני מתחילה להבחין בכל הפגמים שלי ותוהה כל הזמן אם אני נראית טוב. אני לובשת מכנסיי ג'ינס (שכבר נהיים ממש צמודים עכשיו) וסוודר כחול - אוקיי, אני נראית כמו ילדה בת ארבע, אבל שיהיה.

"היי רוז, מוכנה ללכת?" שואל מארק. אני מהנהנת - אלוהים אדירים, אני כל כך לחוצה.

"אני עדיין לא בטוח אם זה בסדר מבחינתי, מת'יוס," אומר ג'יימס. "כלומר, היא בת-הדודה הקטנה שלי."

"קטנה?" אני צוחקת על דבריו. "אני רק צעירה ממך בשמונה עשר חודשים!"

ג'יימס ממלמל משהו לא ברור ועדיין נראה טיפה נרגז. עיניו של אל' עוברות במהירות ביני ובין מארק - מה יש לפוטרים האלה? למה הם חייבים לשחק את תפקיד הגיבור המזורגג כל הזמן? הם לא מסוגלים להבין שאני כבר ילדה גדולה ושאני יכולה לדאוג לעצמי?

אני מקבלת מכתב בחלוקת הדואר של הבוקר. בהתחלה אני מתרגשת מהמחשבה שזה יכול להיות מטדי, אבל כתב-היד גדול ומסולסל מדי כדי להיות שלו.

רוז,
שמעתי שאת יוצאים לטיול בהוגסמיד היום ותהיתי האם תרצי להיפגש בדירה שלי בסביבות הצהריים? אני אשמח לראות אותך ויש מספר דברים שאנחנו צריכים לדבר עליהם.
אני מקווה שהכל בסדר אצלך,
אוהבת,
אימא

זו התראה טיפה קצרה, אבל אני יודעת שאני חייבת ללכת. היי, אולי אוכל לגרום לה לספר לי למה לעזאזל היא ואבא מתגרשים. אני בספק, אבל שווה לנסות. אני ומארק לא טורחים לחכות לכל השאר לפני שאנחנו מתחילים ללכת לכיוון הוגסמיד ביחד. המצב כבר לא מביך בינינו מכיוון שהיינו חברים כל-כך הרבה זמן.  טוב, לא בדיוק "חברים", אבל הוא מבלה עם ג'יימס לא מעט, אז יצא לי לדבר איתו המון פעמים.

הפעם היחידה שהמצב הופך להיות מביך ממש זה כשבדרכנו לדובשנריה אנחנו נתקלים בדום ובמאלפוי. הם אוחזים ידיים ואני מרגישה את העיניים שלי מצטמצמות לקראתם. הו אלוהים, הם הפסיקו לדבר לשנייה, אפילו שאני יודעת שאף אחד מהם לא רצה בכך. זה כאילו שיש להם מחויבות להיות אדיבים לאישה ההריונית.

"היי רוז," אומרת דום בחוסר נוחות.

"היי דום," אני אומרת. "שלום מאלפוי."

"היי," מאלפוי ממלמל ומביט במארק. אז יש שתיקה במשך מספר שניות.

"היי," אומר מארק. מנסה לשבור את המתח.

"אז... שניכם..." אומרת דום ומבטה מקפץ ביני ובין מארק בחשד.

"הו לא!" אני אומרת במהירות. "אנחנו לא ביחד."

אמרתי את זה בצורה די נוקשה. אני מקווה שמארק לא הבין את זה לא נכון. מאלפוי בוהה במארק, אשר מסתכל על הנעליים שלו באי-נוחות. אני רק רוצה שהאדמה תיפער ותבלע אותי עכשיו - זה יותר מדי לבקש?

אני מעיפה מבט בשעון שלי ומבינה, לשמחתי, שהשעה כבר כמעט אחת.

"אמ, אני חייבת ללכת אל הבית של אימא," אני אומרת. "נתראה בחנות של זונקו מאוחר יותר, מארק."

לפני שמישהו מספיק להוסיף מילה, אני ממהרת הלאה במורד הרחוב. אני לא ממש בטוחה איפה הדירה של אימא נמצאת. היא אמרה לי שהיא מאחורי 'ראש החזיר', אבל כשאני מגיעה לשם, אני לא מוצאת שום מקום שיכול היה לעמוד בסטנדרטים של אימא. כל הבניינים רעועים מאוד - בהחלט לא כוס התה של אימא. אני ממש לא מסוגלת לדמיין אותה חיה במקום כזה.

"רוז!"

אני רואה אותה מנופפת לעברי מאחד הרחובות הצדדיים שבין 'ראש החזיר' והכניסה לצריף המצווח. בעודי מתקרבת לעברה אני רואה שהחיוך הגדול שמרחה על פניה הוא מזויף לחלוטין. היא אוספת אותי אל חיבוק חזק ואני מסוגלת להריח את ניחוח הטלק שתמיד אופף אותה. הוא תמיד כל כך מנחם.

"חששתי שלא תבואי," היא אומרת.

"אמ... איפה בדיוק את גרה?" אני שואלת, מתבוננת מסביבי.

"בואי אחרי."

היא מובילה אותי במורד הרחוב הצדדי עד שאנחנו מגיעים אל דלת מתכת חלודה. היא שולפת מפתח חלוד באותה המידה מכיסה ואחרי מספר דחיפות לא פשוטות היא מצליחה לסובב את המנעול. כמה עכברושים  פורצים בריצה מתוך הדלת בעודה נפתחת, גורמים לי לצווח בהפתעה. אימא נרתעת קלות, אבל נראה שהיא רגילה לכך.

"כאן את גרה?" אני אומרת, לא דואגת להסוות את תחושת הגועל שבקול שלי.

אנחנו מטפסות במעלה של בערך אלף גרמי מדרגות עד שאנחנו מגיעות אל דלת נוספת שמסומנת במספר 40. שוב, נדרשות כמה דחיפות כדי לפתוח את הדלת הזו. היא נפתחת אל תוך סלון קטן ומאובק מאוד, ללא רהיטים, רק קופסאות. מעבר לסלון, אני רואה חדר קטנטן שאני מניחה שאמור לתפקד כמטבח - יש בו תנור וזהו זה. המקום אפלולי וקודר - אפילו ג'יימס היה קורא לו חורבה, וחדר השינה שלו מזכיר יותר דיר חזירים מאשר מקום שמתאים לשינת בני אדם. למעשה, זו תהיה פגיעה בכבודם של החזירים.

"אני יודעת שזה לא בדיוק ארמון," אומרת אימא.

"לא ארמון?!" אני קוראת. "הגדירי ארמון!?"

"הו אל תגזימי," היא נאנחת בעודה צועדת לתוך ה'מטבח'. בפעם הראשונה בחיי, אני [I]לא[/I] מגזימה. המקום הזה לח, חשוך ויש פה ריח ממש חזק... ולא בקטע חיובי. אני די בטוחה שמשהו מת כאן.

"כוס תה?" אימא שואלת.

"אמ... לא תודה," אני אומרת. אני לא מסוגלת לדמיין מתוך מה אצטרך לשתות. אני מופתעת שיש במקום הזה בכלל מים זורמים.

"אז, אימא?" אני אומרת בזהירות. "למה רצית לפגוש אותי?"

"אם לא יכולה לרצות לבלות עם הבת של אחר-צהריים של יום שבת מבלי שתצטרך להסביר את עצמה?" שואלת אימא, ויוצאת מתוך ה'מטבח' אל ה'סלון'. אני מרימה את גבותיי לכיוונה.

"אז אתם פשוט מתכוונים להסתיר את הכל ממני ומהוג לתמיד, אם ככה?" אני שואלת, מגיעה ישר לשורש העניין - אין צורך ללכת סחור-וסחור.

"רוז... אל תתחילי," אומרת אימא ברוגז. "אם את חייבת לדעת, ביקשתי ממך לבוא הנה על מנת לדבר על - אמ, המצב שלך."

"הלוואי שאנשים יפסיקו לקרוא לזה ככה! "הבעיה הקטנה", "המצב" - זה שלא אומרים את המילה לא הופך אותה לפחות אמיתית - אני בהיריון!" אני צועקת.

"כן," אומרת אימא. "אני יודעת. ואנחנו צריכות לדבר על כך מכיוון שהתחמקנו מזה יותר מדי זמן."

היא התחמקה מזה, ליתר דיוק. לי קשה להתחמק מזה בהיתחשב בכך שכל אידיוט שדוחף את האף שלו בהוגוורטס דואג להזכיר לי את המצב בכל הפסקה בין השיעורים. אבל כמובן שאימא לא מבינה את זה כלל, נכון?

"חשבתי לעצמי," אימא ממשיכה. "התינוק אמור להיוולד ביולי, כן?"

"כן."

"טוב... את יכולה ללדת את התינוק ואז לקחת שנת חופש מהוגוורטס. תוכלי להשלים את השנה השביעית יחד עם מולי! אז התינוק יוכל להישאר כאן איתי כי הוא כבר יהיה טיפה יותר בוגר -"

"ווהו, חכי רק רגע," אני קוטעת אותה. "קודם כל, אין מצב ששום תינוק אנושי יוכל לגור במקום הזה - זו חורבה! שנית... מי אמר שאני עומדת לגדל את התינוק?"

"את לא תגדלי אותו?" אומרת אימא, מתעלמת ממה שאמרתי לגביי השיכון החדש שלה.

"אני מוסרת אותו לאימוץ," אני אומרת. "ואני אשלים את השנה השביעית עם אל' ועם דום. אני עומדת להשיב את חיי אל מסלולם."

היא לא אומרת דבר במשך מספר רגעים, אבל היא לא נראית מרוצה.

"מתי החלטת את זה?" היא שואלת בשקט.

"בערך באותו הזמן שאת ואבא החלטתם שאתם מתגרשים," אני משיבה.

"מעולם לא אמרנו שנתגרש -"

"אז למה את מתגוררת במזבלה אימא? למה את לא נמצאת בבית עם אבא?"

"אביך ואני... יש לנו מספר עניינים שאנחנו צריכים לדון בהם. והוא לא בדיוק פתוח בנוגע לרגשות שלו. אני לא יכולה לעשות הרבה אם הוא לא יתחיל לתקשר."

"אז הכל באשמתו?" אני אומרת. "אימא, אבא בגד בך?"

אימא מנענעת בראשה, אבל אני לא בטוחה אם אני מאמינה לה או לא.

"מדובר במשהו שקרה לפני הרבה מאוד זמן," היא אומרת. "זה כבר נחלת העבר. בואי לא נדבר על זה."

"אבל אם זה מה שגורם לך ולאבא להיפרד -"

"אנחנו לא נפרדים, אימא מתעקשת. "פשוט לקחנו פסק-זמן - יש הבדל."

אני נאנחת.

"את בלתי אפשרית," אני יורקת. "אני לא מאמינה שהייתי תמימה מספיק בשביל להאמין שאקבל לפחות כמה תשובות אם אבוא לכאן לדבר איתך. אני הולכת."

"אל תלכי, בבקשה," אימא מתחננת.

"אני חייבת לפגוש מישהו," אני אומרת, אף על פי שאמרתי למארק שאפגוש אותו בשתיים, ועכשיו רק אחת וחצי. "נתראה, אימא."

אני משאירה אותה ב'דירה' שלה או איך שלא תרצו לקרוא למקום הזה וממהרת בחזרה אל הרחוב הראשי של הוגסמיד. אני מאתרת את הוגו יוצא מהחנות של דרוויש ובנגס עם כמה מחבריו. כשהוא רואה אותי ממהרת לעברו הוא אומר לחברים שלו להמשיך בלעדיו, שהוא כבר יצטרף אליהם בהמשך.

"מה קרה?" הוא שואל. עכשיו כשאני קרובה יותר אליו, אני שמה לב שהוא לובש חולצת-טי של להקת "אוכלי המטאל מוות" עם ציור של האות האפל - ואלוהים אדירים, הוא שם עיפרון לעיניים.

"מה לעזאזל אתה לובש?" אני אומרת, שוכחת מהבעיה שלנו. "אחי, שמת איפור?"

"מה את רוצה?" הוא אומר בזעם.

"ראית כבר את הדירה של אימא?" אני שואלת אותו. "אני חושבת שהיא ואבא נפרדים לתמיד."

הוא מושך בכתפיו.

"כאילו שאכפת לי," הוא אומר. "הם זוג אידיוטים בכל מקרה."

"אני יודעת," אני אומרת. "אבל חשבתי שתרצה לשמוע את זה. כמה טיפשי מצידי לחשוב שיהיה אכפת לך ממשהו אחר מלבד איך הכי טוב להחליק את השיער שלך."

"היה אכפת לי כשנתקעת עם ההיריון הזה, לא ככה?" הוא יורה לעברי.

"אתה רוצה מדליה על כך שאכפת לך מאחותך?" אני משיבה בארסיות. "אתה כזה שרץ כפוי-טובה!"

"שיהיה," הוא אומר, מנסה להישאר אדיש. "אני הולך לעשות עגיל בגבה - להת' אחות."

מי לעזאזל אומר "להת' אחות"?

"הוגו הארי וויזלי, תחזור לכאן עכשיו ומיד!" אני צועקת בעודו מתרחק לכיוון חבריו.

"בעיות?"

מארק מופיע לצידי. אין ספק שהוא ראה אותי צורחת הרגע כמו משוגעת באמצע הרחוב.

"לפעמים אני מצטערת שאני לא יתומה," אני נאנחת.

מארק עוטף את כתפיי בזרוע גדולה ואמנחמת ולוחץ אותי בחיבוק חזק לפני שהוא גורר אותי אל בית-קפה קטן בשם 'מטעמי פאטיל'.

"אז, מארק," אני אומרת בעודי בולסת את מאפין השוקולד-צ'יפס שהוא קנה לי ברוב טובו. "למה הצעת לי לצאת איתך להוגסמיד?"

"אני יכול לספר לך, אבל אז אצטרך להרוג אותך," הוא מחייך.

"נו," אני מחייכת. "אנחנו מכירים כבר שש שנים, יצאנו לפשיטת מטבחים ביחד, התחמקנו מחוץ למעונות בלילות אינספור פעמים -"

"אוקיי, אוקיי," הוא נכנע. "אם אספר לך, את נשבעת לא להתעצבן ו... להרוג את בן-הדוד שלך?"

"איזה אחד? תאמין לי, אני מסוגלת להרוג את כולם."

"טוב... אל תביני את זה לא נכון, רוז. אני חושב שאת אחת מהבנות הכי מגניבות שפגשתי אי-פעם - כלומר, את חכמה ומצחיקה... את פשוט אגדה, את יודעת?"

"אני יודעת," אני אומרת. "תפסיק למרוח אותי."

"טוב... זה פשוט... מאז שלורה פלפס הכלבה הכריזה לכל בית הספר שתקעו אותך -"

"תודה על בחירת המילים העדינה."

"טוב, ג'יימס שם לב שנהיית טיפה מדוכאת -"

 טיפה מדוכאת? זה לשון המעטה של המילניום.

"תמשיך," אני אומרת, הולכת ונהיית מודאגת בכל רגע ורגע.

"והוא ביקש ממני להציע לך לצאת ביחד להוגסמיד."

הוא ביקש ממך לצאת איתי?" אני צועקת, גורמת לאנשים רבים מסביבנו להסתכל עלינו. "אני עומדת להרוג את השרץ הקטן הזה!"

"הוא רק רצה לגרום לך להרגיש..."

"לגרום לי להרגיש מה? כמו הילדה הכי עלובה בהוגוורטס?"

הו לא, אני חושבת שאני מרגישה את הדמעות מתקרבות.

"את לא הילדה הכי עלובה בהוגוורטס," אומר מארק. "מה לגביי הבחור ההוא ברייבנקלו שאוכל את השיער שלו?"

"טוב, אז אני הילדה השנייה הכי עלובה אחרי ג'ו השעיר -"

"ומה לגביי ההפלפאפית ההיא שלוקחת את ארנבון המחמד שלה לטיולים סביב האגם השחור קשור ברצועה?"

"נכון, אני השלישית הכי עלובה -"

"ותלמיד סלית'רין הפוזל ההוא שמדבר אל הקירות?"

"אוקיי! אני קוראת. "אני ברשימת עשרת העלובים ביותר של הוגוורטס!"

מארק מחשב בדממה באמצעות האצבעות שלו.

"הייתי אומר ברשימת עשרים העלובים," הוא אומר ואני משליכה עליו חלק מהמאפין שלי.

"ג'יימס רק רצה שתרגישי מיוחדת כמו שאת באמת, רוז," אומר מארק.

"על ידי כך שהוא מבקש מחברים שלו לצאת איתי לדייטים של רחמים?"

"נו באמת, אנחנו נהנים, לא ככה?" הוא אומר.

"אני מניחה."

"ואת צריכה לגרום למאלפוי לקנא..."

"כן - רגע, מה?" אני קוראת.

מארק לוגם מכוס הקפה שלו בתמימות ואז מביט בי בזדוניות.

"לא ניסיתי לגרום למאלפוי לקנא!"

"בטח," אומר מארק בציניות. "אבל גם אם ניסית וגם אם לא, זה לא משנה - הבחור מת מקנאה."

"לא, הוא לא!

"ובכן, מעולם לא קיבלתי כל כך הרבה מבטים נאצה כמו שקיבלתי ממנו קודם," אומר מארק."אם מבטים היו יכולים להרוג, מאלפוי כבר היה באזקבאן."

אני לא אומרת כלום. איך אני יכולה בכלל לענות לזה?

"תראי, אנחנו ידידים, נכון?" הוא אומר ואני מהנהנת. "אז את יכולה לדבר איתי על הדברים האלה. תפסיקי להתייסר כמו אם כל היגונות ותעשי קצת חיים! בואי למסיבת יום האהבה הזו שאת מתכננת."

"אין מצב," אני אומרת.

"למה לא?"

"כי זה עומד להיות כנס של זוגות ואני אראה כמו טיפשה גמורה," אני קוראת.

"אז? את יכולה לבוא איתי - כידידים כמובן," הוא מוסיף במהירות. "ובכל מקרה, אולי אני אזדקק לך כדי לגרום למישהי לקנא."

"למי אתה רוצה לגרום לקנא?" אני שואלת בהתרגשות.

"אל תשאלי שאלות ואני לא אצטרך לספר לך שקרים."

אני שונאת כשאומרים את זה.

הפרק הקודם