כש"פנגטזיה" הופכת למציאות

פרק 11: אורח לא צפוי 

מספר שבועות חלפו מאותו לילה גורלי, ליל המשפט. אריק ורוז חזרו לבון- טופ ולשגרת החיים. רוז חזרה אל חדרה הקטן ואל עבודתה אצל לאפייט במטבח של מרלוט'ס אריק חזר לפנגטזיה ולנדנודיו הבלתי פוסקים שרוז תעבור לגור איתו במקום לגור ב "חדרון שלה" כמו שהוא כינה את חדרה.

רוז בחשה סיר גדול של מרק עדשים. "עוד מנה של המרק שלך רוז, הם ממש טורפים אותו." אמרה סוקי. רוז חייכה "מיד מגיע!" היא אמרה. "תגידי סוקי, לאן נעלם ביל?" שאלה רוז. "אני לא יודעת. הוא אמר שיש לו עסקים מחוץ לעיר ועדיין לא חזר." אמרה סוקי. "הוא נעלם לפני- לפני שהתרסקתי ובאת לעזור נכון?"  שאלה רוז. "כן, לפני שמייקל מת. את צריכה להגיד את השם שלו, זה יעזור לך להתמודד." אמרה סוקי. רוז חייכה "אני יודעת.". סוקי חייכה אליה. "עוד צלחת של מרק עדשים." אמר רוז והניחה את הצלחת על הדלפק. "תודה." אמרה סוקי ולקחה את הצלחת המהבילה.

שני אנשים נכנסו אל המסעדה של סאם. "ביל!" קראה סוקי ומיהרה אל בין זרועותיו. רוז חייכה והציצה מהמטבח. צלחת המרק הנוספת שאחזה בידה התנפצה על הרצפה. היא צעדה באיטיות אל מחוץ למטבח. "רוז?" אמר טרי אך היא לא שמעה.

"מייקל?" היא לחשה כלא מאמינה. "רוז!" הוא קרא ועטף אותה בחיבוק מוחץ. "א-א-נ-י נ-ח-נ-ק-ת!" היא קראה חלושות. "מייקל! לא כל כך חזק! היא בת אנוש!" קרא ביל. "כן, אדון ביל." ענה מייקל וצעד צעד לאחור. "רק ביל ילד, כבר אמרתי לך, תקרא לי ביל." אמר ביל. "כן, ביל." ענה מייקל. "היית בחיים כשהתקשרתי למעון? אני התאבלתי עליך!" היא צעקה בדמעות. רוז ניערה את ראשה מסרבת להאמין. "אני לא חי רוזי, אני ערפד. הערפד ביל היה שם באותו לילה שנהרגתי. אני לא יודע למה אבל הוא החליט לשנות אותי והנה אני. ערפד." הסביר מייקל.

"אל-תקרא-לי-רוזי! אני בכיתי בגללך! אני האשמתי את עצמי במוות שלך כי בחרתי לצאת לטיול לבד במקום לקחת אותך איתי! אני עברתי התמוטטות עצבים! ערפד השתמש עליי בכפייה כדי שאוכל לישון ולחזור לעצמי! הרגתי ערפד אחר, נשפטתי על זה במשפט של ערפדים, כמעט נהרגתי כשקפצתי ממכונית נוסעת וכל הזמן הזה יכולת פשוט להיות כאן איתי ולעזור לי ולהיות החבר הטוב שלי כמו שתמיד היית ובחרת לבלות עם היוצר שלך ולתת לי להתאבל עליך!" היא צעקה. "רוז אני לא ידעתי שנודע לך המוות שלי, אם הייתי יודע-" הוא ניסה להסביר אך היא לא נתנה לו. "לא אכפת לי אם ידעת או לא! ברגע שחזרת היית צריך לחפש אותי לחשוב שאולי ידעתי!" היא צעקה בדמעות. "רוז את לא הגיונית בכלל, אני לא ידעתי איפה את." אמר מייקל.

"לא אכפת לי!" היא צרחה. כל האנשים במסעדה צפו בה מבועתים. "רוז." ניסה מייקל לגעת בידה ולהביט בעיניה. "אני לא מאמינה! אתה מנסה להשתמש עליי בכפייה? נמאס לך לשמוע אותי? אף-ערפד-לא-ישתמש- עליי- בכפייה- שוב-לעולם!" היא צרחה. "היא עוברת התמוטטות עצבים, שוב." לחשה סוקי. לפתע משב רוח חד חלף על פניהם. אריק נעמד לפניה ושלף את ניביו. מייקל עשה כמותו. "מייקל, תחזיר את הניבים שלך וצעד אחורה." אמר ביל. "אבל הוא-" ניסה מייקל. "הוא החבר של רוז." אמרה סוקי. מייקל החזיר את ניביו למקומם וצעד לאחור. ג'סיקה הצאצאית הראשונה של ביל נעמדה לצידו, שיערה האדום בוהק. "היי ג'ס." לחש ביל ונשק למצחה. "אח-צאצא-ערפד-חדש? ברצינות?" היא שאלה בזעף. "כן," ענה ביל בפשטות. היא גלגלה את עיניה.

רוז בכתה והתייפחה מאחורי אריק. אריק הסתובב והביט בה. הוא מיהר לאחוז אותה בזרועותיו תוך שהוא מחזיר את ניביו למקומם. "היי קטנה, מי זה? מה הולך פה?" שאל אריק וליטף את שערה. "מייקל." היא פלטה והחלה לבכות שוב. אריק פער את עיניו. "הייתי שם במקרה בלילה שהוא נהרג, שיניתי אותו, הוא צאצא נוסף שלי." הסביר ביל.

אריק הביט ברוז הקורסת מול עיניו. כל מה שהוא עשה כדי להחזיר אותה למצב של שפיות לאחר שהאמינה שמייקל חברה הטוב מת, מתמוטט מולו כמו מגדל קלפים. היא מתמוטטת מולו, שוב. אריק שלף את ניביו ופנה לאחור. אני אהרוג את הטיפש הקטן הזה. ביל וג'סיקה נעמדו מול אריק לפני מייקל. "הוא לא אשם." אמר ביל. "הוא כן." אמר אריק בזעם. סוקי מיהרה לאחוז ברוז ולנסות להרגיעה. "מצטערת לאכזב שריף, אתה לא תהרוג את האח החדש שלי." אמרה ג'סיקה. אריק נהם עליה. ביל נהם חזרה. מייקל הצטרף לנהמות.

"מספיק!" נשמעה לפתע צעקה. "אני לא מוכן לנהמות האלה במסעדה שלי. תחזירו את הניבים למקום ותסתמו את הפה!" קרא סאם. כולם התעלמו ממנו. "עכשיו!" צעק סאם. ביל וג'סיקה החזירו את הניבים ראשונים, אחריהם אריק ולבסוף מייקל.

"קומפטונים, אני חושב שכדאי שתלכו." אמר סאם. ביל הנהן. "אנחנו לא קומפטון. יש לנו שמות משפחה משלנו." מחתה ג'סיקה ומייקל הנהן. "אני יודע, זה פשוט חוסך לי במילים." אמר סאם. הם הנהנו. אריק המשיך לבהות בהם עד שיצאו. "נורת'מן, הקטנה צריכה אותך." אמר סאם. מבטו התרכך בבת אחת והוא מיהר לעטוף את רוז בזרועותיו.

"ששש... הירגעי, כלום לא השתנה, הכול בסדר." לחש אריק באוזנה. "כלום לא השתנה?! הכול השתנה! הוא חי כבר שבועות ואני התאבלתי עליו! רציתי למות, האשמתי את עצמי במוות שלו!" היא צעקה ובכתה. "די, הירגעי. בבקשה." הוא התחנן. הוא מעולם לא חש כל כך חסר אונים כמו עכשיו.

"היא תסלח לי אי פעם?" שאל מייקל. "אני לא יודע ילד, מסתבר שהיא סבלה הרבה כשחשבה שאתה מת, אני לא ידעתי מי אתה כששיניתי אותך, אם הייתי יודע הייתי מחזיר אותך עוד קודם ומסיים את העניינים שלי בזמן אחר." אמר ביל. מייקל נאנח. "היא תסלח לך בסוף, אתה החבר הכי טוב שלה לא?" שאלה ג'סיקה. "הייתי ג'ינג'ית, לפני שמתתי וחזרתי בתור ערפד." אמר מייקל. "ג'סיקה." היא אמרה בזעף קל. הוא חייך, "ג'סיקה.". היא הנהנה.

"בואו נהרוג מישהו,ככה הלילה הזה לא יהיה מבאס לגמרי." הציעה ג'סיקה. "לא ג'ס. אנחנו לא הורגים בני אנוש." אמר ביל. מייקל הביט בה מזועזע. "איך את יכולה לחשוב על להרוג בני אדם כשאת בעצמך היית כזאת?" שאל מייקל. "פשוט מאוד, אני רעבה וזה הטבע שלי." אמרה ג'סיקה. מייקל ניער את ראשו. "מספיק ג'ס, הוא צעיר מדי ומזועזע מדי. חוץ מזה הוא מסתדר לא רע עם בקבוקי 'דם אמיתי'." אמר ביל. מייקל הנהן לאות הסכמה. "מבאסים שכמוכם, נו שיהיה." אמרה ג'סיקה והם נכנסו אל אחוזת קומפטון. ביל הביא שלושה בקבוקי דם אמיתי והם השיקו את הבקבוקים ולגמו בשתיקה. "אריק יהרוג אותי." אמר ביל וחייך חיוך מריר. ג'סיקה שלפה את ניביה בתיאום מושלם עם מייקל. "נראה אותו מנסה." היא אמרה. "הוא חזק ממני ומשניכם יחד. אתם תינוקות עדיין." אמר ביל ונאנח. "אז נקווה שרוזי תתאושש מהר ותעצור אותו." אמר מייקל והביט החוצה מהחלון אל הלילה האפל.

אריק לקח את רוז אל חדרו שבמועדון. "שוב?" שאלה פאם בפליאה כשאריק הכניס את רוז הממוטטת אל חדרו. "החבר הטיפש שלה ש"מת" הוא הצאצא החדש של קומפטון." ענה אריק. "אני לא מאמינה! כשאני אפגוש הטיפש הקטן הזה שגורם לה להתקפי ההיסטריה האלה אני אהרוג אותו. היא מחרפנת אותי במצב הזה." אמרה פאם בזעף. "אני כמעט הרגתי אותו הלילה, אבל ביל והצאצאית המעצבנת שלו התערבו ורוז בכתה בהיסטריה מאחורי ואז התערב הכלבלב והכול נגמר והם הלכו. אני נשארתי לאסוף את השברים." אמר אריק. פאם נאנחה. "אני אביא תה ו- וואליום ונקווה שזה יספיק הפעם." אמרה פאם. "אני אודה לך מאוד." אמר אריק ונאנח.

רוז פקחה את עיניה. "היי רוזי, הנה תה וכדור וואליום. תיקחי את הכדור ותשתי את התה זה יעזור לך לישון קצת ואחר כך את תקומי כמו חדשה." אמר אריק. "לא, אני רוצה להרוג אותו." אמרה רוז בזעם. "תעשי מה שאני אומר קודם ואחר כך נלך להרוג אותו ביחד." אמר אריק. היא בלעה את הוואליום עם התה ועצמה את עיניה. אריק נשק למצחה ונשכב לצידה.

"הבוקר יעלה עוד רגע. מייקל תצטרף לארון של ג'ס ברצפה, אני אישן בארון שלי ובלילה הבא נדאג לך לארון משלך." אמר ביל. "או.קיי." אמר מייקל. "אוף! אחים קטנים זה המצאה מעצבנת." אמרה ג'סיקה. מייקל נהם עליה והיא נהמה חזרה והם נעלמו בארון שלה. ביל נאנח בחיוך ונכנס לארון שלו כשהשמש עשתה את דרכה אל השמיים.

רוז הגיעה אל המטבח במרלוט'ס כמו בכל יום. "בוקר טוב לאפייט, בוקר טוב טרי." היא אמרה כמו בכל יום וקשרה את הסינר למותניה. "מה העניינים קטנה?" שאל לאפייט. "הכול כרגיל, מה בתפריט היום?" שאלה רוז. "חביתות, סלט, גבינות, כרגיל." אמר לאפייט. "או.קיי." ענתה רוז והחלה בחיתוך הירקות לסלט.

כל היום חלף כמו תמיד. מרק העדשים של רוז נותר להיט והיא כבר נאלצה להכין סיר נוסף. כשהערב ירד משב רוח מהיר התפרץ למטבח וזרועות חזקות נכרכו סביבה. "היי אריק, מה העניינים?" היא שאלה ושאפה לקרבה את ריחו הנקי. "לא רע, מה איתך קטנטונת?" שאל אריק. "מעולם לא היה יותר טוב." אמרה רוז בחיוך. הוא נשק על לחיה ונאנח. "מה?" שאלה רוז. "אני מריח צרות." אמר אריק כשזיהה את ריחו של מייקל. "אל תדאג מה שהיה אתמול לא יקרה שוב, לעולם." אמרה רוז. הוא הנהן ונשק על שפתיה ברכות.

"תסתדרו כאן לבד לרגע בנים?" שאלה רוז. "ברור ילדה." ענה לאפייט. היא הסירה את הסינר שלה ויצאה מהמטבח כשהיא אוחזת בידו של אריק. "רוז." אמר מייקל והביט בה. "מייקל." היא ענתה בקור. "אנחנו החברים הכי טובים, אני לא יכול לסבול שתדברי איתי בקרירות כזאת." אמר מייקל. "זאת אשמתך בלבד לא?" אמרה רוז. "רוזי." אמר מייקל בתחינה. "אל תקרא לה רוזי." אמר אריק בניבים שלופים. מייקל שלף את ניביו גם הוא. "אני מזכיר לכם, ניבים פנימה." נשמע קולו של סאם מהבר. הניבים חזרו למקומם.

"רוז, היינו כמו אחים, מה השתנה עכשיו?" שאל מייקל. "מה השתנה? שיקרת לי! אני התאבלתי עליך במשך שבועות שבהם היית חי!" היא אמרה בזעם. "טכנית לא הייתי חי, אני ערפד מה שאומר שאני מת, כמו החבר שלך, שדרך אגב נזכרתי שהוא מופיע בפוסטר שעל הקיר שמעל המיטה שלך במעון." אמר מייקל. "זה לא משנה! אתה הולך, מדבר וחושב זה בדיוק כמו חי!" היא צעקה עליו.

"בסדר! בסדר! את צודקת! טעיתי! אולי תסלחי לי עכשיו?" ביקש מייקל בידיים מורמות בהתגוננות. "לא! אני לא אדבר איתך לעולם! יש לך מזל שלא שיפדתי אותך עדיין!" היא קראה בכעס. "בסדר! אני הולך, אוהב." הוא אמר ויצא משם אל הלילה השקט.

רוז ניערה את ראשה. למה הוא היה חייב להעלות זיכרונות ילדות? אוהב, בטח. אם הוא היה אוהב אותי הוא לא היה מעביר אותי סבל כזה כל כך הרבה זמן היא חשבה לעצמה בכעס. "את בסדר רוזי?" שאל אריק. "כן, אני בסדר." היא ענתה ונשקה על לחיו. "תחכה לי פה עד שנסיים?" שאלה רוז. "כמובן." הוא ענה בחיוך והתיישב על הבר.

בחצות רוז הסירה את הסינר סופית ויצאה ביחד עם אריק אל מחוץ למסעדה. "את יכולה לסלוח לו אם את רוצה." אמר אריק. היא נעצרה באמצע הדרך. "אני לא מבינה מאיפה בא הרעיון הזה." אמרה רוז. אריק אחז את פניה בשתי ידיו. "הרעיון הזה בא מהעצב שאני רואה בעיניים שלך כי לא סלחת לו, את מתגעגעת אליו." אמר אריק ברוך ונשק לשפתיה. "אני אוהבת אותך." אמרה רוז. "גם אני אוהב אותך." אמר אריק והם המשיכו לטייל עד שהיום החדש כמעט ועלה.

היי,

מצטערת שלקח הרבה זמן...

הייתי עסוקה קצת... 

מקווה שתהנו :)

הפרק הקודם		הפרק הבא