משחקי הרעב 70-הצד של אנני

אז סוף סוף פרק שעבר ביטוא!!! אז תהנוווו :)

אני מתעוררת כשעוד חושך בחוץ. נראה שהקור רק גובר עוד ועוד. אני מרימה את הראש לכיוון האוהל של טום וחבריו למשחק. אני רואה את גסטן אני וטרבינה מתווכחים בינהם, ואני מתקרבת כדי לשמוע. הם לא רואים אותי כי אני מתחבאת מאחורי האוהל.
"אני לא מבין, מה אכפת לך?" גסטן מנסה להרגיע את טרבינה. 
"אכפת לי, אני לא צריכה איזה כוכב ים מטומטם שישב לי על הווריד." היא מרימה את הקול.
"שקט, את עוד תעירי אותו." גסטן משתיק אותה.
"אז מה? לא-" היא מתכוונת לצעוק, אך היא נבלמת; כנראה על ידי היד של גסטן.
"הרגעי," הוא אומר, "בנתיים הוא לא מזיק לנו, והוא יכול לעזור לנו בשמירה." הוא מסביר לה, "מרגע שהוא יתחיל להעיק ניפטר ממנו. מבטיח לתת לך את העונג..." כנראה שזה מרגיע אותה , כי היא משתתקת ואני מתחילה להילחץ. אני קולטת שבכל רגע היא או גסטן יכולים להתעצבן ולסיים את חייו בן-רגע כמו שעשו בשמחה רבה למתמודדים ממחוז חמש. אני חייבת לפקוח עליו שבע עיינים; אם רק שבע אכן יספיקו. אני חוזרת לשיח שלי, אבל לא נותנת לעצמי להירדם. אני חייבת לשמור עליו. אני מנסה לחמם את עצמי בכל דרך אפשרית, אך ללא הצלחה. בשלב כלשהו הגוף שלי קופא, ואני לא מצליחה להזיז אפילו איבר אחד בגופי. העיניים שלי מתחילות להיסגר, ואני נלחמת בהם בכוח. לשמחתי, בשלב כלשהו גסטן מעיר את טום שמחליף אותו בשמירה. עכשיו, כשהוא מוכן להתגוננות אני יכולה לחזור לישון. מדהים איך כשהוא מרגיש מוגן גם אני מרגישה מוגנת, ואני נרדמת לתוך שינה עמוקה.
אני מתעוררת מהצרחות. אני מרימה במהירות את הראש, ואני רואה את טרבינה תלויה על עץ ענק שלא מפסיק לזוז. היא כנראה הלכה להביא משהו מהיער, והעץ תפס אותה. כל שנה הקפיטול מתעלים על עצמם בדברים שהם עושים. כעבור כמה שניות טום וגסטן יוצאים מטושטשים מהאוהל ובוהים בה כמה שניות ללא הבנה. 
"איך הגעת לשם, ילדה מטומטמת?" גסטן צורח.
"עליתי על העץ, ישבתי על הענף ואמרתי לו 'תעשה לי לונה פארק!' מה נראה לך? זה תפס אותי לא מוכנה! הלכתי לקטוף עלי רזמין. לפתעי, משום מקום, העץ התחיל לזוז. עכשיו אם תוכל להוריד אותי, אני אשמח, כי אני עוד שניה מקיאה." טרבינה באמת התחילה להיראות ירוקה, גזע אחד מלופף סביבה ולא נותן לה לזוז. גסטן בתחיל להתקרב ונראה כמישהו שחושב בינתיים מה לעשות, אבל הוא נשאר אובד עצות. החצים שלו לא היו נחוצים כאן, אבל זה הנשק היחידי שלו. טום נכנס לאוהל שלהם ויוצא עם גרזן, הוא מכוון אותו לעבר הענף שעליו היא תלויה.
"תזהר רק לא לכרות אותי!" טרבינה צועקת. 
"אני מבטיח להשתדל..." טום מחזיר. 
"מבטיח להישתדל שמה?" היא ממשיכה להקשות, אבל הוא כבר לא עונה לה. הגרזן שלו ננעצת בענף שקושר אותה. הענף נופל ביחד עם טרבינה. גסטן רץ אליה
"תגיד, יש לך בכלל שכל? מה אתה מפיל אותי ביחד עם העץ?" היא התחילה לצרוח. אם עד עכשיו הייתה ירוקה, עכשיו היא מתחילה להיות אדומה.
"מה רצית שאעשה? תגידי תודה, ותהיי בשקט." טום מתפוצץ עליה. טרבינה מנסה לקום, אבל היא נאנקת.
"אחח... גסטן, תעזור לי." גסטן מוריד את הגזע מהרגל שלה, והיא מתרוממת באטיות. אני רואה שהיא קיבלה מכה ברגל ימין ובגב. לפחות היא לא חזקה עכשיו. היא מרימה את הגרזן שטום השליך ומתקרבת לעבר טום. אני מנסה לזעוק אליו, אבל שום קול לא יוצא מפי. מבלי מילים מיוחדות היא מניפה עליו את הגרזן, וטום נופל לאדמה כשראשו כבר לא חלק ממנו. 
"הגרזן חזר אליך, כוכב." טרבינה מחייכת, בלי טיפת אנושיות. גסטן, שלא נראה מופתע במיוחד, מושך אותה משם, והם מתחילים לארוז כדי לזוז מהמקום. 
אבל אני לא יכולה לזוז לשום מקום. נשמתי נעתקת, ואני נופלת על האדמה, מרוסקת.
כשהם נעלמים באופק, אני מנסה לאסוף את השברים ומתרוממת. אני לא יכולה לתת ללכת בלי להיפרד. לפני שאני מתקרבת לגופתו אני רצה לאוהל ומביאה תחבושת מערמת הציוד שנשאר שם. אני מתקרבת על ראשו של טום ומחברת אותם לגופו. אני רוצה שיחזור שלם הביתה. ידיי הם אלה שעובדות, אבל אני לא מרגישה כלום; כאילו אני לא שם. נשארתי מאחור. אני לא מצליחה לקלוט. 
לעולם לא אראה את עיניו הכחולות.
לעולם לא אראה את חיוכו המאושר.
לעולם לא אשמע את צחוקו המתגלגל. 
לעולם. 
דמעות נוטפות על פניו המלאים בדם. 
"טום, טום!" אני ממלמלת. מקווה שהוא יתעורר ויגיד לי הוא רק עושה את עצמו ישן. "טום! אל תשאיר אותי לבד! אני הבטחתי! הבטחתי לה להחזיר אותך הביתה! ולעולם לא אצליח לקיים את הבטחתי..." קולי נסדק כשאני נזכרת בהבטחה שלי למרי. "אני כל כך מצטערת, טום. מצטערת שלא הגנתי עליך! אני הייתי אמורה למות! זה לא יכול להיות! לא!" הבכי פורץ ממני ללא שליטה, ואני קורסת על גופתו הקרה. אחרי כמה דקות של בכי אני נרגעת. ידי מלטפת את לחיו בעדינות.
לא רוצה להיפרד.
לא רוצה לשכוח.
לא רוצה להישאר לבד.
"סליחה..." שפתיי לוחשות לאוזנו שכבר לא שומעת, ואני מנשקת את לחיו נשיקה אחרונה ומתרוממת. "סליחה!" אני צורחת לשמיים, למרי, לקיפטול ולעצמי. 
סילחו לי שבגדתי, סילחו לי שלא קיימתי את הבטחתי. 
כבר לא אכפת לי מי שומע ואם אני אמות או לא. נכשלתי במשימה. הכל אבוד. ואני מתחילה לרוץ, לא מפסיקה לרגע; בלי שתיה, אוכל או כל כלי אחר. באיזשהו שלב אני נופלת ונשארת שם -מכווצת בין השיחים, מנסה להתעלם מהייסורים שתוקפים אותי. לא רוצה לשמוע את הבכי של מרי שחוזר כמו ביום האסיף להדהד לי בראש, אני רוצה שתמונותיה קרועה על רגלי, מתחננת לרחמים, יעלמו לתמיד. אבל זה לא עוזר, אני נשאבת לעולם של יסורים וכאב.

הפרק הקודם		הפרק הבא