לחיות בלי תקווה

ידעתי שזו רק ההתחלה. 
ואם בלאג בכלל לא האחראי על המזימה הנוראית, מי כן?
מי לעזאזל היה זה שדיבר עם זאת שקראה לעצמה אימי?
עברו שבועות בעוד החופש נגמר, אבל הלימודים התבטלו.
תדירות התקפות היצורים בברדס הוכפלה, והסתבר שאני היחיד שרואה אותם. 
ואני חיפשתי אותם, את היצורים. וכשראיתי אותם מפטרלים הייתי מקים לאחד מארב ואז מתרכז במוחו. היה חשוך שם, והיצור נזכר, נזכר בחייו הקודמים ובמהותו והוא פשוט התפוגג.
זה לא קל לעמוד באווירה הקפואה והנוראית שלהם, אבל הם לא הצליחו להשפיע עליי. גם כשנכנסתי לתוך תודעתם האפלה ופיזרתי את הערפל. אני תמיד חשבתי על אימי, והשנאה ביעבעה בי.
זה הפך לשיגרה עד שיום אחד בעוד אני עוקב אחרי יצור והוא פונה לתוך סימטה חסרת מוצא, אני כבר הייתי מלא אנדרנלין, להרוג אותו, לעזאזל. התנפלתי עליו ממאחור, הורדתי לו את הברדס. שנאה, שנאה, שנאה! התרכזתי בתודעתו. שנאה, שנאה, שנאה! יותר חזק. הרגשתי את המחסום ובמקום לחפש את החור בגדר, הלמתי בה בעוצמה עם תודעתי וראשו של היצור פשור התפוצץ.
שפריץ שחור עף לכל הכיוונים ופגע בי בפרצוף. זה שרף כמו אני לא יודע מה. 
האירוע לא היה חשוב, לא חשוב כמו מה שהבנתי ממנו. אני כבר לא שולט בעצמי, אני הורג. אני רוצח. איפה הילד החכם שהייתי? 
הלכתי לי ברחוב, בעוד הרגשתי תחושת רעב. חיפשתי מסעדה, משהו זול. 
וכמו שרציתי, מיד ראיתי שם איזה מקום מפוקפק, אבל נראה מתאים. בקושי הבחנתי בו, רק בזכות השם המוזר שמתי לב אליו, "הקלחת הרותחת". 
נכנסתי פנימה.
זו היתה אכסניה מוזרה, כל האורחים לבשו גלימות מוזרות ונראו מדוכאים. כאשר נכנסתי הבחנתי באדם עצום מימדים, עם זקן ושיער שחורים. הוא היה איזה שלושה מטרים.
ניגשתי לברמן.
"כן ילד, אני תום. מה אני יכול להציע לך?" הוא אמר לי.

"גם לי קוראים תום. אממ.. אני יכול להזמין חדר?" שאלתי. הוא ענה "בוודאי, אונייה ושלושה חרמשים." 
הוצאתי את החמישים ושניים דולר שנותרו לי. הברמן הביט בהם ואמר "שבעה דולרים וחמישים סנט." נתתי לו את הכסף והוא הוביל אותי לחדר שלי ונתן לי את המפתח. ובעוד הוא מראה לי את השרותים הוא שאל "אתה הוא מחסל הסוהרסנים?" הבנתי שהוא התכוון ליצורי הברדס. הוא המשיך "יש פרס על ראשך, אתה יודע".
היבטתי בו בתמיהה והוא המשיך כאילו לא שם לב "למעשה, רק אחד מבוקש יותר ממך, אתה יודע, 'גורם שלילי מספר 1'." האמת שראיתי את השלטים, וזכרתי את הילד, אבל לא לטובה. הוא היה נראה לי מופרע, אבל מי אני שאשפוט אותו.
תום הברמן, ראה שלא הגבתי והלך.
הימים הבאים היו מנחמים ומרגיעים. הייתי זקוק להם, אך באותו הזמן הרגשתי צורך לפעול לא להתנוון בחדר עם מיטה נוחה. אחרי שאתה מתרגל לישון בחוץ, בפחד שמשהו עלול להרוג אותך בשנתך, שמחר לא יהיה טוב יותר, עם הידיעה שאין כבר מה להפסיד. אחרי כל זה, כשמוצאים את החיים הרגילים שוב, מתחילים להתנוון או בורחים מהחיים הרגילים וחוזרים לנקמה.
ואני שקעתי בתהליך ההתנוונות, עד החלום:

הוא ריחף לאורך רחוב באור בין-ערביים. לבניינים משני עביוהיו גגות עץ גבוהים ומשופעים, והם נראו כמו בתים בסיפורי ילדים. 
הוא התקרב אל אחד הבתים, וראה כמה חיוורת כף ידו ארוכת האצבעות על רקע הדלת. הוא דפק בדלת. התרגשות עלתה בו...
הדלת נפתחה, אישה צוחקת עמדה בפתח. פניה נפלו כשהביטה בי; בת-הצחוק נמוגה והתחלפה באימה...
"גרגורוביץ'?" אמר קול דק וקר.
היא הנידה בראשה וניסתה לסגור את הדלת. יד לבנה תפסה בדלת ומנעה ממנה להשאיר אותו בחוץ.
"אני רוצה את גרגורוביץ'."
"!Er wohnt hier nicht mehr" היא קראה והנידה בראשה. "הוא לא גר פה! הוא לא גר פה! אני לא להכיר אותו!"
היא נואשה מן הדלת, ובמקום לסגור אותה החלה לסגת אלתוך המסדרון החשוך, ואני בעכבותיה, מרחף לעברה ושולף את השרביט ביד ארוכת האצבעות.
"איפה הוא?"
"!Das weiB ich nicht - הוא לעבור דירה! אני לא לדעת, אני לא לדעת!"
הוא הרים את השרביט. היא צרחה. שני ילדים קטניםהגיעו בריצה למסדרון. היא ניסתה לגונן עליהם בזרועותיה. הבזק אור ירוק -
"‏הארי! הארי!"
הוא פקח את עיניו ומצא את עצמו על הרצפה. מישהו דפק על הדלת בחוזקה.
"הארי, תפתח..."

כשהתעוררתי מצאתי את עצמי מכוסה בזיעה קרה על המיטה. הזזתי את השמיכה והתיישבתי. השעה הייתה ארבע בבוקר וידעתי שצרחתי לפני כמה דקות.
החושים שלי אמרו לי שמשהו עדיין לא בסדר ולאחר כמה רגעים הבחנתי בבעיה, הדפיקות בדלת נשארו מהחלום, ופתאום הן הפסיקו והתחלפו במפתח שמסתובב בחור המנעול.
קמתי מיד, מתכונן לבאות, אבל זה היה רק תום, הברמן.
"אתה בסדר, תום? צעקת לפני כמה דקות." הוא אמר.
"כן, סתם חלום רע." עניתי.
"טוב, בוא. אתה צריך לראות משהו."הוא אמר והתחיל לרדת למטה.
מסוקרן הלכתי אחריו. הוא הוביל אותי לחצר האחורית של המקום. הוא נקש על קיר הלבנים, מעל פחי הזבל, בעזרת מקל.
לרגע לא קרה כלום, אבל אחריו הלבנים זזו ויצרו מעבר.
"זוהי סמטת דיאגון, כאן הקוסמים קונים את כל מבוקשם. כרגע לילה, ואם תסתובב כאן ביום יתפסו אותך." הוא עצר והרהר. "אתה צריך שרביט, וללמוד. אני מכיר מישהו שיוכל לספק את צרכיך."
הוא התחיל ללכת ואני אחריו. הסימטה היתה ריקה ונטושה, בכל מקום היו מודעות "גורם שלילי מספר 1" ולפעמים גם מודעות שלי בתור "אויב הציבור מספר 1". 
הוא פנה בכמה פניות והגיע לחנות שען קטנה. הוא נגע עם השרביט בדלת והיא נפתחה. החלל בפנים היה מאובק. היו שעונים על השולחן וחלקים מפורקים. תום לא נתן את דעתו על כל אלה ואמר "הוא עוד מעט יגיע."
ואכן כעבור כמה דקות הגיעה דמות מוכרת, שלא ראיתי הרבה זמן, סבא.
 

הפרק הקודם		הפרק הבא