חייהם של השוכנים בצללים

אחרי הפסקה ארוכה- מאוד.

פרק חדש והפעם על פיטר, הפרק בהשראת השיר ימי בינימינה,

לא יודעתמה ממש הקשר אבל כששמעתי את השיר רציתי לכתוב על פיטר...

~_~

פיטר הלך בסמטאות לונדון החשוכות, הוא הלך בלי מטרה, הלך רק בשביל ללכת, בראשו המחשבות לא הפסיקו לעקוץ, הרגע האחרון, הפקודה האחרונה של אדון האופל.
הוא הגיע לגן משחקים קטן והתיישב בכבדות על הדשא הלח, מלפניו היו אימהות דאוגות שמרכיבות את הפעוטות שלהם על המתקנים השונים. קבוצה של ארבעה נערים חלפה על פניו בריצה, פיטר סקר אותם, שניים מהנערים היו בלונדינים, כנראה תאומים. היה ברור שהם אלה שהנהיגו את הקבוצה הקטנה. פיטר ראה שהנער בעל השער השחור הקניט אותם ללא הרף, האווירה בקבוצה הייתה מרוממת, אבל אחרי מבט נוסף פיטר ראה שהנער הרביעי לא היה פעיל כאחרים.
פיטר הרגיש צביטה קטנה בלב, הנערים היו דומים לו ולחבריו, סיריוס וג'יימס תמיד היו המובילים, אחים בנפש, אלה שהעלו תמיד את הרעיונות המשוגעים ביותר שהם אי פעם עשו, רמוס היה החכם, הוא היה היחיד שהיה מסוגל להניע אותם מלעשות דברים פרועים באמת, למורים לא הייתה השפעה על ג'יימס וסיריוס.
ופיטר? הוא היה הנגרר, זה שנהנה מהייחוס של קבצת הבנים הזו בגריפנדור בלי  ממש לתרום לה, לא היה חדר מעונות יותר מגובש מהם, אבל היו רגעים שפיטר פשוט לא הרגיש שייך, כולם היו יותר חכמים ויותר מוצלחים ממנו.
כמו הנער מולו עם השער השטני מלוכלך, שיהיה חלק מהקבוצה אבל גם לא היה שייך אליהם. הקבוצה התפזרה להפסקת מים, שני התאומים הבלונדינים ניגשו אל הברזייה המלוכלכת יחד, הנער השלישי בעל השער החום הוציא בקבוק מים מתיקו וניגש לדבר איתם ואילו הרביעי ניגש לשבת על אחת הנדנדות, הוא התנדנד קדימה ואחורה בחולשה, בלי להרים את רגליו מהקרקע, פיטר מצא את עצמו מתרומם וניגש לדבר איתו.
"היי," הוא התיישב בכבדות על אחת הנדנדות הסמוכות לנער שלא נראה כמגיב לכך שבחור בן עשרים ואחת שלבוש מעט משונה פנה אליו.
"מה שמך?" פיטר לא התייאש.
"אד," הנער אמר ביובש.
פיטר התעודד והמשיך, "אני פיטר. אתה לא בריטי, נכון?" שאל.
אד הניד בראשו, "ניחשת לפי המבטא?"
"כן. אמריקאי?"
"אה הא."
עד כאן השיחה הפותחת הגיע, "אז מה קורה אד? אתה נראה לי מדוכא."
"גם אתה," אד התחמק.
פיטר צחק ביובש, "כן כנראה שגם אני. בעיות עם החברים?"
אד משך בכתפיו, השתררה שתיקה במשך מספר שניות עד שאד ענה לפיטר, "אני חדש קצת, וקשה להיכנס כאן לחבורות סגורות. הבנים הם מגניבים והכול, אבל אני ממש לא מרגיש שייך, זה מתסכל."
פיטר נאנח, הוא צדק, הילד באמת דומה לו, "אני ממש מבין אותך,  למדתי בפנימייה, הייתי בחדר עם עוד שלושה חברים, היינו הקבוצה הכי מגניבה בבית הספר אבל בכול זאת לא תמיד הרגשתי שייך."
עד משך בכתפיו פעם נוספת ולא ענה. פיטר המשיך, "אם אתה רוצה עצה ידידותית פשוט דבר איתם, לכעוס על עצמך זה  לא עוזר."
הנער מלמל תודה חפוזה וקם לכיוון חבריו, אבל פיטר המשיך כאילו דבר לא קרה.
"וכשאתה רוצה רק להראות להם שאתה שווה לא פחות אתה מחפש כוח, ואיפה מסיגים את מרב הכוח היום, עם אוכלי המוות. בהתחלה זה היה אדיר, למדתי קללות חדשות ועוצמתיות, כשפתי מוגלגים לעשות כרצוני. אבל אתמול היה משהו שלא ציפתי לו, אחד החברים הכי טובים שלי נעשה מסוכן ללורד, והוא רוצה שאני העביר לו מידע עליהם, כמובן שהחברים שלי לא יודעים שאני עובד בשבילו, אבל זה מרגיש לי כמו בגידה לא נעימה. לפחות הלורד אמר לי שזה היה רק מידע, אני לעולם לא אצטרך לפגוע בהם ישירות.
"אף פעם לא רציתי להכאיב להם, רק רציתי להיות חזק כמוהם. זה לא עובד, רק רציתי שתדע את זה אד," פיטר אמר וכלל לא שם לב שהנער כבר הלך, הוא התבונן סביבו, המגרש התרוקן מילדים והחושך התחיל לרדת, פיטר נאנח לעצמו, המסלול שלו בחיים כבר נקבע, הוא ישרת אל הלורד וולדמורט עד נשימתו האחרונה, אולי זה לא היה המסלול הכי נכון בשבילו אבל כבר לא הייתה לו בררה, ידיו היו כבולות בקעקוע האפל.
הוא קם מהנדנדה בזהירות, סידר את שרוולו מטה למרות שלא היה כלל צורך והתעתק לבית הפוטרים בעודו לובש חיוך מזויף וגדול.

 ~_ ~
רק בבקשה תגיבו- כי זה ממש חשוב לי, אתמול פרסמתי פרק בפיק אחר ויש תגובה אחת- זה מאכזב ממש.

הפרק הקודם		הפרק הבא