--

אמא חזרה בשעה מאוחרת בלילה, ושלחה לכולנו חיוך עייף. הבטנו בה בצפייה, כולנו, הארי, רון, התאומים ואני, מחכים לחדשות טובות. "הוא יהיה בסדר," אמרה בקול חלוש. "הוא ישן, וכולכם תוכלו לבקר אותו בהמשך היום. ביל איתו עכשיו, הוא לקח כמה שעות חופש." פרד חזר לשבת, אומלל, בעוד שאני וג'ורג' התקדמנו לעבר אמא וחיבקנו אותה, מנסים להביע בחיבוק את המילים שלא הצלחנו להגיד בקול רם. היא ליטפה את ראשי, ודמעה בודדה זלגה על לחיה וצנחה על שערי האדמדם. היא נגבה את עיניה, וסיריוס, שנראה שמח במיוחד משום מה, קרא בקול "ארוחת בוקר!" וכשנוכח שקריצ'ר נעלם לו שוב, התחיל להכין בעצמו את האוכל, כשאמי במהרה הצטרפה אליו, לא מסוגלת לשבת בשקט כשסוג ידיים אחרות עובדות. לאחר ארוחת הבוקר, הלכנו כולנו להשלים שעות שינה. ישנתי כמה שעות טובות, לפני שאמי העירה אותי בזהירות, והכריזה שעליי להיתלבש בבגדי מוגלגים, ושכולנו הולכים לבקר את אבא. כולנו היינו נרגשים, ופטפטנו זה עם זה בעליזות, מלבד הארי, שמשום מה נראה מדוכדך מאוד. במהרה, הצטרפו אלינו טונקס ועין-הזעם, שהתלוו עלינו לבית-החולים. כשהגענו לחדרו של אבא, הוא נראה עליז במיוחד, והכריז שאם היו מורידים לו את התחבושות, הוא היה יכול לחזור הבייתה. אולם כשפרד שאל מדוע לא מסירים אותן, הוא הכריז בשמחה שבכל פעם שמנסים, מתחיל דימום אדיר. ניהלנו שיחת חולין למשך זמן לא מבוטל, וכשפרד שאל אם דיווחו בנביא על פציעתו, ענה "לא, ברור שלא. אנשי משרד הקסמים לא מעוניינים שכולם ידעו על נחש ענקי שנכנס –" באותו שלב, נעצה בו אמא מבט, ואמרה "ארתור!" בקול נוזף. "ניכנס ל- אה.. עימות איתי." השלים אבא בגמגום, למרות שהיה ברור לכל כי לא זה היה הדבר שהתכוון לומר. הם מנסים להסתיר ממנו משהו. משהו שקשור למסדר, חשבתי, והיה לי ברור, לפי הבעתם, שאחיי והארי חולקים איתי מחשבה דומה. "אתה היית בשמירה, נכון?" שאל ג'ורג' בשקט. "על כלי הנשק? על הדבר שאתה-יודע-מי מנסה להשיג?" אמי נזפה בו, ואבי המשיך לדבר, כאילו ג'ורג' לא אמר דבר. פרד המשיך בכיוון של ג'ורג', שניהם מסרבים להיכנע. "לא אמרת שלאתה-יודע-מי יש נחש, הארי?" הוא הביט באביו, מנסה לראות איך יגיב. "נחש ענק? אתה ראית אותו בלילה שהוא חזר, לא?" אמא עצרה את החקירה בכעס, וזירזה אותנו לצאת משם מהר ככל האפשר. כשלא הסתכלה, פרד אמר בכעס "בסדר, אל תספרו לנו כלום. לא אכפת לנו." ג'ורג' שלף את אוזני-עזר ממקום כלשהו. (אוזני-עזר הם המצאה של פרד וג'ורג' שעוזרת לאנשים.. טוב, לצוטט זה לזה.) הם חילקו את אוזני-העזר בין כל הנוכחים, ומיד נשמע קולה של טונקס, כאילו היא ממש לידי. "... הם חיפשו את הנחש בכל מקום, אך לא מצאו אותו. כאילו פשוט נעלם לאחר שתקף אותך. אבל זה לא הגיוני שאתה-יודע-מי ישלח נחש לעשות את העבודה, מה דעתכם?" מודי השיב לה. "לי נראה שהוא שלח אותו לאסוף מידע," נהם. "כי בנתיים עוד לא היה לו מזל שמה. אם ארתור לא היה שם, החיה הייתה מספיקה בהחלט לאסיפת נתונים. אז פוטר טוען שהוא ראה את זה קורה?" אמא ענתה לו בחיוב, ונשמעה מוטרדת. "אתם יודעים, זה כאילו דמבלדור צפה שדבר כזה יקרה..." היא הוסיפה. "כן, טוב, יש משהו מוזר בפוטר הזה, כולנו מודעים לכך." אמר עין-הזעם.  "דמבלדור היה מודאג כשדיברתי איתו הבוקר," לחשה אמי. "ברור שהוא מודאג, הילד רואה דברים מתוך הנחש של אתם-יודעים-מי... די ברור שפוטר לא מודע להשלכות של זה, אבל אתם יודעים מי מסוגל להשתלט על גופו –" הייתי המומה. הארי שלף את אוזני-העזר מאוזנו, וכולנו הבטנו בו בפחד.

~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~  ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~

מאז ששמענו את הדברים האלה באוזני-העזר, הארי מתבודד. הוא לא בא לארוחות, והוא כל היום במיטה. ריחמתי עליו. הכרתי את התחושה, כשאתה יודע שאתה מסוכן, אבל אתה לא שולט בזה. הרמיוני הגיעה, כששאלה 'איפה הארי?' השבנו לה, במגומגם, את כל הסיפור. היא נראתה המומה, אך שלא כמונו, היא לא נראתה מפוחדת כלל, אלא הכריזה "מסכן שכמוהו! אני הולכת לדבר איתו." וצעדה בהחלטיות במדרגות. לאחר כמה דקות, חזרה כשהיא גוררת את הארי, שנראה אומלל ומרוחק. "איך אתה מרגיש?" שאלה אותו הרמיוני לאחר שהתיישבו. "בסדר," אמר הארי באיפוק, והרמיוני האשימה אותו בשקר. "רון וג'יני אומרים שמאז שחזרתם מבית-החולים אתה מתבודד." כעת הוא נראה כועס, ונעץ בי וברון מבטים זועפים. רון השפיל את מבטו, אך אני עמדתי על שלי, מסרבת להיכנע לאותן עיניים ירוקות. "נו, זה נכון!" קראתי בכעס. "ואתה לא מכון להסתכל לנו בעיניים!" ואני רוצה שתסתכל, כי יש לך עיניים יפות.. הוספתי בראשי. "זה אתם שלא מסתכלים לי בעיניים!" ענה לי בכעס. "אולי אתם כל הזמן מפספסים זה את זה." אמרה הרמיוני, במטרה לעודד את הרוחות. "מצחיק מאוד," גער בה הארי והפנה לה את עורפו. "אוף, אולי תפסיק עם הרחמים העצמיים האלה?" נטיתי להסכים איתה. "שמע סיפרו לי מה שמעתם אתמול באוזני-עזר –" מלשנית. עכשיו הוא יכעס עלינו עוד יותר. "כן?" נהם בכעס. "דיברתם עליי מאוחרי גבי? טוב, אני מתחיל להתרגל לזה..." כמו שאמרתי. "רצינו לדבר איתך, הארי," אמרתי, מנסה להתגונן. "אבל מאז שחזרנו אתה מתבודד –" הוא קטע את דבריי בכעס. "לא רציתי לדבר עם אף אחד!" צעק, וכעת התחלתי גם אני להתעצבן. "טוב, זה היה טיפשי מצידך," אמרתי בכעס. "בהתחשב בזה שאני היחידה שאתה מכיר שאתה-יודע-מי שלט בגופה, ואני יכולה לספר לך את ההרגשה." הארי קפא במקומו, והסתובב אליי באיטיות. "שכחתי מזה." אמר בשקט. "כיף לך," עניתי בקרירות, אך ידעתי שכעסי לא יימשך זמן רב, הרי אני לא באמת יכולה לכעוס עליו לאורך זמן. "אני מצטער," ענה לי הארי בקול שנשמע כנה. "אז... את חושבת שזה מה שקורה לי?" שאל, ונשמע כילד קטן שמשתוקק לעידוד. "טוב, אתה מסוגל לזכור את כל מה שעשית בזמן האחרון?" שאלתי, מעודדת אותו. "או שיש פרקי זמן ארוכים וסתומים שבהם אתה לא זוכר מה עשית?" הארי קימט את מצחו, מתאמץ להיזכר. "לא," אמר לבסוף בהחלטיות. "אז אתה-יודע-מי לא השתלט על גופך," פסקתי. הוא עוד לא השתכנע, אך לאחר כמה מילים שהחליף עם הרמיוני, הוא נראה מעודד הרבה יותר. הוא חייך אליי, והביט ישירות בעיני, ללא היסוס.

הפרק הקודם		הפרק הבא