אי אפשר לעצור לב אחרי שהוא נכנס לפעולה

היי

פרק נוסף...

מצטערת שאני לא מעלה ברצף, נגמרו לי הפרקים ועכשיו כל פעם שאני מתרגמת פרק אחד אז אני מעלה אותו.

בכול מקרה,

קריאה מהנה וחג חנוכה שמח!

פרק 12: הקרב עם אדון מאלפוי

שבועיים לאחר מכן, הרמיוני צעדה הלוך ושוב בחדרה. היא חיכתה לדו-קרב הראשון שלה עם לוציוס. היא המשיכה לחזור על כול לחש, כישוף וקללה שהכירה וגם על אלה שסנייפ לימד אותה במהלך השבועיים האחרונים. אייברי היה פחות או יותר חסר תועלת. פרפקציוניסטית כתמיד, הרמיוני אספה מחדש את שיערה כך שאפילו תלתל אחד לא יכול היה ליפול אל פניה. היא החליפה את נעלי הבית בנעלי ספורט ולבשה מכנסי טרנינג בצבע חום וחולצה אדומה.

כששמעה את השעון מורה על שעת צהריים פנתה הרמיוני אל הדלתות הצבועות ופתחה אותן. היא לא הופתעה אפילו לא מעט, כשראתה את שלושת הקוסמים ממתינים לה. היא פסעה לכיוונם, מוחה חסום כתמיד. וולדמורט חייך כשהרמיוני נעצרה לפניו. לוציוס צעד לכיוונה והיא צעדה לאחור. ברגע שהגיעו לעמדת הקרב מגן הקיף את וולדמורט וסנייפ.

לוציוס קד והרמיוני חיקתה אותו ונעמדה בעמדת תקיפה. לפני שהספיקה אפילו למצמץ, צרח לוציוס "אינקרציוס!" וחבלים נפלטו משרביטו וקשרו אותה למקומה, לפני שלוציוס הימם אותה. מספר רגעים לאחר מכן, היא פתחה את עיניה וראתה את סנייפ עומד מעליה. בעוד סנייפ חוזר למקומו לצד אדון האופל נעמדה הרמיוני באיטיות ולחשה "סיבוב שני. אוויס! אופוגנו!" ואותן כנריות שפעם תקפו את רון וויזלי עפו לכיוונו של לוציוס והחלו לתקוף אותו. הרמיוני השתמשה באגוואמנטי מכוון היטב ופגעה ללוציוס היישר בפרצוף.

סילון המים פגע ללוציוס בפרצוף בדיוק כשהוא הטיל עליה קללת קרושיאטוס. שוב הם עמדו אחד מול השני. הם הטילו את לחשיהם באותו הזמן. לוציוס צרח "אקספליארמוס!" והרמיוני צעקה (כמעט צרחה) "סקטומסמפרה!" הקללה של לוציוס פספסה אותה במילימטר בעוד הקללה שלה הכתה בלוציוס במלוא עוצמתה והוא התמוטט. סנייפ הסתכל עליה בצורה מוזרה למדי בעודו מרפא את לוציוס. "הוא איבד יותר מדי דם אדוני."

"אז," הוא השיב, "מיס גריינג'ר מנצחת."

הרמיוני לא יכלה לעצור את החיוך שעלה על שפתיה למשמע דבריו. האושר הפנימי שלה הופרע למשמע קול קראק! חזק. וולדמורט לקח את לוציוס מחוסר ההכרה ונעלם איתו, מותיר אותה לבד עם סנייפ, שהלך לכיוונה. עצבנית היא נסוגה כשהוא התקרב אליה, נעצר רק כשפגעה בקיר. שתי ידיו, אחת מכול צד שלה, מנעו ממנה לחמוק מפניו.

"מיס גריינג'ר," הוא גרגר מביט מטה עליה. "אני מניח שלמדת את הלחש הזה מפוטר?"

"לא אדוני." עיניו של סנייפ בהקו בניצוץ אפל למשמע תשובתה. "אם כך, ספרי לי בבקשה, היכן למדת סקטומסמפרה?"

הרמיוני בלעה רוק בגלל קרבתו. "מספר השיקויים הישן שלך שהיה אצל הארי. למדתי את זה מהנסיך חצוי-הדם." הפתעה הופיעה בבירור על פניו. הוא גרם לפוטר להבטיח לא לספר על זה ברגע שהמסדר קיבל אותו בחזרה. "אין מלוכה אמיתית בקרב הקוסמים אז חיפשתי על זה. מצאתי את איילין פרינס (הערת המתרגמת: פרינס= נסיך), אימא שלך. ראיתי את מודעת החתונה שלה למוגל, טוביאס סנייפ ואז הבנתי שהנסיך חצוי-הדם הוא אתה." עיניו האפילו מכעס, אבל לא עליה.

הוא הטיל לחש השתקה סביבם ודיבר ברוך, "אדון האופל... בואי נגיד שהוא מוקסם ממך, לא שהוא יודה בזה. אז הוא הורה לי לבחון את החיבה שלך כלפיו." הרמיוני פערה את עיניה. "מה זה אומר?"  סנייפ נאנח בדרמטיות. "זה אומר שקיבלתי הוראה לנסות לפתות אותך." ואז בוטל הלחש וסנייפ החל ללכת כשהוא קורא אליה "האימונים לקרב אחד על אחד יתחילו מחר."

"אני לא מאמינה! אני אומרת לו שיש לי רגשות כלפיו והוא רוצה לבחון אותי." הרמיוני קיטרה באוזני קרוקשנקס מאוחר יותר באותו הערב. הוא נתן בה מבט מוכר, והרמיוני צנחה אל הכיסא. "אני לא מבינה אפילו למה אני מחבבת אותו."

'אולי זה הכוח והכבוד שהוא משליט,' אמר קול קטן בראשה. 'יש לו ידע שימושי, ואנשים מעולם לא עושים את מבוקשו כמוצא אחרון. הם עושים מה שהוא רוצה, כשהוא רוצה את זה.'

"נכון, אבל הוא רשע. הוא רוצה להרוג את הארי בגלל נבואה מגוחכת שנאמרה על ידי שרלטנית זקנה." התווכחה הרמיוני.

'נכון, אבל הוא מעולה במיטה!'

"הו, סתום את הפה!" נהמה הרמיוני משתיקה את הקול שבראשה. היא נעמדה והלכה אל חדר הרחצה כדי להתחיל מקלחת. אדים יצאו מהמקלחת כשהיא נכנסה והיא נאנחה כשהמים פגעו בעורה. היא נשארה במקלחת לשעה, נרגעת ונהנית מהשלווה. הדבר האחרון שציפתה לראות כשיצאה מהמקלחת, היה סוורוס סנייפ נשען על הכיור בידיים משולבות כשעיניו מרפרפות על גופה העירום.

אחרי שהתגברה על ההלם הראשוני, חטפה הרמיוני מגבת וכרכה אותה סביב גופה. "פרופסור. אהממ מה אתה עושה בחדר הרחצה שלי?" הוא הביט בעיניה והיא הסירה את קירות הלטת ההכרה כדי לשמוע את קולו המשיי "בוחן אותך. הוא צופה בנו." הרמיוני כיווצה את מצחה בבלבול. "איך?" היא חשבה בחזרה. "כאילו שאני יודע." הוא חשב בתגובה. "אני כאן כדי לראות אם את מעוניינת בחברה." הוא אמר בקול.

"ארר, לא תודה. אני בסדר גמור לבד." סנייפ רכן לפנים ולחש "אולי מחר." והוא הלך משם. הרמיוני נותרה נטועה במקומה במשך עשר דקות לפחות לפני שהתלבשה, לקחה את קרוקשנקס וטיפסה אל המיטה. היא נרדמה וחלמה על שני גברים שהיא לא הייתה אמורה לחשוב עליהם כלל.

קרב אחד על אחד התגלה כקשה במיוחד להרמיוני והיא הפסידה בשלושת הסיבובים בקרב מול לוציוס. אחרי שבועיים נוספים של אימונים היא הצליחה למסמר אותו לרצפה במשך זמן ארוך מספיק כדי לנצח את הקרב. אחרי זה, היא החלה להתאמן בנשק לבחירתה, חרב עם ניצב שחור מעוטר באבני אודם. הרמיוני הוכיחה שהיא טובה למדי עם חרב ופגיון קטן וסוורוס הבחין שהיא רגועה יותר במשך האימונים האלה.

היא באמת הייתה רגועה יותר, והייתה לזה סיבה טובה. בעוד וולדמורט מתעלם ממנה, סנייפ מפלרטט איתה והיא מפלרטטת חזרה, היא החלה לכתוב שוב לרון והארי. נוסיף לזה את העובדה שהיא מתאהבת בקוסם השנוא ביותר והרשע ביותר בכול הזמנים, רק מרלין יודע למה, ושהיא לקחה על עצמה למצוא דרך למנוע את הקרב הסופי, האימונים היו הדבר היחיד שהרגיע אותה. זה לא שהיא יכלה לזרוק על סנייפ את כול בעיותיה ולצפות לעצה. אחרי הכול, הוא עובד בסתר נגד מושא אהבתה.

לשפוך את ליבה בפני קרוקשנקס היה בסדר, אבל הוא לא יכול היה להשיב לה אפילו שנראה היה כי הוא מאוד רוצה. ביום לפני הקרב עם כלי הנשק, הרמיוני הייתה לחוצה למדי. סנייפ הלך לכול היום אז האימונים המוגבלים עם אייברי היו חייבים להספיק. היא שנאה להיות איתו באותו החדר. הוא היה נורא כמו לוציוס. מדבר אליה כאילו היא ילדה קטנה ומביט עליה מגבוה. הוא ניצל את האימונים שלה כדי לנסות לפגוע בה מבלי לסבול את זעמו של אדון האופל.

אחרי שהצמידה אותו לקיר עם הפגיון הקטן קרוב למפשעתו, הוא קילל אותה והפגיון "החליק". כך הרמיוני מצאה את עצמה בדרכה לספריה כדי לשבת ולקרוא, מה שהיא לא עשתה כבר חודש. היא פתחה את הדלת הגדולה בשקט, רק כדי לקפוא במקומה בגלל המראה שניצב לפניה.

וולדמורט ישב בכיסא, עם ספר ביד אחת וכוס של משקה בצבע כעין הענבר ביד השנייה. היא מעולם לא ראתה אותו כל כך רגוע ולא מוכן. היא זימנה את הספר 'הוגוורטס: תולדות' מאחד המדפים וצעדה לכיוונו.

וולדמורט הזדקף כשהבחין שהכיסא למולו תפוס ושלח יד אל שרביטו באופן אוטומאטי. הוא הביט בהרמיוני כשישבה וקראה בשקט מבלי להרים אפילו את מבטה אליו. שתי רגליה היו מקופלות תחתיה והיא נראתה שלווה. לפתע הוא נעמד על רגליו, פועל לפי דחף, והלך לכיוונה לוקח את הספר מידיה. הוא משך אותה בעדינות על רגליה וברגע שהיא הרימה את מבטה אליו הוא הצמיד את שפתיו לשפתיה בנשיקה עדינה ועם זאת מלאת תשוקה. באותו הרגע הרגיש הלורד וולדמורט, צביטה לא מוכרת בחזהו.     

הפרק הקודם		הפרק הבא