רגעים של תהילה

פרק שתיים- עשרה

המשימה הראשונה

יום המשימה הראשונה הגיע מהר מידי. הוא לא התגנב מאחורי ג'יימס במשך כל הזמן הזה, אלא להפך; ג'יימס צפה בו הולך ומתקרב במשך כל שעות הערות שלו (ולפעמים גם בחלומותיו) בחשש הולך וגובר.

פתאום נדמה היה לו שהימים קצרים מאד, ושאי אפשר להספיק בהם שום דבר. הוא בקושי הספיק לפתוח ספר על מעקב ולכידה של יצורים קסומים בספרייה בהפסקת הצהריים שלו וכבר נשמע הצלצול הקורא לשיעורי הצהריים. הוא היה מסיים את שיעורי הבית בחיפזון בערבים ופונה להתכונן לקראת הטורניר, אבל לפני שהיה מספיק ללמוד משהו משמעותי הספרייה הייתה נסגרת. מעולם עד אותם ימים הוא לא היה האחרון להישאר בספרייה.

ואיזו מן משימה זו, בכלל, ללכוד בעל חיים? ג'יימס קיווה בכל ליבו שיבקשו ממנו להילחם בו, כי רוב הידע שלו היה קשור לקסמי מגננה.

הוא כתב במרץ לאביו ולדודו רון ולטדי, מבקש עצות בהתמודדות עם בעלי חיים אלימים, אבל היו להם מעט מאד מילות חוכמה לתת לו. רק אביו כתב לו שאם יהיה עליו להתמודד עם דרקון, שיכוון לעיניים. לכן הוא כתב לדודו צ'ארלי, שהיה מאלף דרקונים, אבל דודו לא יכול היה להושיט לו עזרה רבה אם לא ידע באיזה יצור מדובר.

בבוקר המשימה הראשונה הוא התעורר מוקדם מאד, כאילו מישהו צעק לו באוזן. חבריו לחדר עוד נחרו בשלווה באור השחר הקלוש, והוא מעולם לא קינא בהם כפי שקינא באותו הרגע.

הוא התלבש בבגדים שבחר בקפידה ביום שלפני – בגדים מוגלגיים פשוטים, חמים ונוחים להליכה ביער, ונעלי הליכה עם סוליה עבה. הוא התלבש באיטיות רבה ואז הבין שאין לו יותר מה לעשות. הוא לקח את השרביט שלו ואת השקיק עם הדמעות של סירסי, אבל הרגיש כאילו זה מעט מידי, כאילו הוא צריך להגיע מצויד יותר.

רדוף על ידי תחושה זו הוא ירד לחדר המועדון, שהיה ריק. הוא חש הקלה מסוימת למראה הכורסאות הריקות ויצא אל המסדרונות הקרירים.

אפילו ארוחת הבוקר עוד לא הוגשה בשעה זו, אז הוא יצא אל הבוקר הקפוא והיבש וצעד אל היער, שהיה מכוסה שכבה דקיקה של שלג כמו תחרה, מקווה להרגיע את הפרפרים שהשתוללו בבטנו על ידי בחינה מוקדמת של זירת המשימה.

אך עד מהרה התברר לו שגם זה נמנע ממנו; נציגים עייפים למראה ממשרד הקסמים הסתובבו על גבול היער ואנשי המחלקה לאכיפת חוקי קסם לא אפשרו לאף אחד לעבור את גבול הבקתה של האגריד בטענה שהנציגים מכינים את המשימה הראשונה ברגעים אלה ממש.

"בוקר טוב!" האגריד קרא לעברו דרך חלון הבקתה שלו כשהוא פנה לחזור אל הטירה. עשן כבר עלה מהארובה שלו בקילוח עבה. "אתה פה צריך כוס תה טובה לפני המשימה ההיא שם. תיכנס."

מגיע למסקנה שהוא לא באמת רוצה לשבת באולם הגדול מוקף בחבריו הנרגשים, ג'יימס סב לאחור ונכנס לבקתה.

בפנים היה חמים ונעים מאד. קדרת דייסה עמדה מעל האח המבוערת, ממלאת את החלל בריח שיבולים וקינמון מרגיעים. להקלתו הגדולה של ג'יימס, האגריד היה נלהב לדבר על המשימה הראשונה בערך כמוהו. היה לו חשד מבוסס שזה קשור לעובדה שהוא לקח חלק בתכנון שלה – היה מדובר בחיות פלא, אחרי הכל – אבל הפרפרים בבטנו של ג'יימס היו כל כך אלימים, שהוא חשב שאם ינסה לחקור את הענק בנושא הוא עצמו ישבר תחת הלחץ. לכן הוא רק שתה את ליטר התה שהאגריד הכין לו, טעם בחשדנות מהדייסה, והקשיב לענק הזקן מספר לו על עונת הייחום של הניפלרים.

זה לא שהוא מעולם לא התמודד עם מתח; הוא היה טוב למדי בהתמודדות עם מתח ופחד בימה. הוא שיחק בנבחרת של גריפינדור מספיק שנים כדי ללמוד ליהנות מהציפייה המתוחה לקראת תחרות, ליהנות מהאפשרות שהוא ינצח וגם מהספק שהוא לא. אבל זה היה שונה. כאן הוא לא יכול היה להיות בטוח עם מה הוא עומד להתמודד, וזה מה שהפחיד אותו.

עד שיצא מהבקתה של האגריד השמש כבר טיפסה בשמיים המעוננים, מחממת מעט את מצע השלג הדק שניקד את המדשאות, מצטבר על הדלועים בארוגה של האגריד כמו סוכר. כמה קבוצות קטנות של תלמידים התחילו לעשות את דרכן מכיוון הטירה, כמה מהן נושאות דגלים של הוגוורטס או שלטים עליהם כיתוב שג'יימס חשד שהיה קשור אליו. הוא הרגיש דחף מאד לא אופייני להיעלם מפני השטח.

הוא התקרב שוב אל היער, צופה בו מהמרחק בו הנציגים של המחלקה לאכיפת חוקי קסם אפשרו זאת. בזמן שהיה בפנים הוקמה מן בימת כבוד מעט בהמשך, במקום בו היער היה קרוב מאד אל שפת האגם, ונציגים של משרד הקסמים נראו ממלאים קערות אבן במים מהאגם. המראה היה מעט מוזר.

"הינה הוא טדי שם," אמר האגריד, מניח את ידו הגדולה על כתפו של ג'יימס וכמעט מפיל אותו מרגליו בעודו מצביע על היער. ואכן, מבין העצים העבותים יצאו טדי וחבריו ההילאים, שרביטיהם בידיהם.

טדי נופף לו והתקרב אליו בעוד חבריו מתפזרים. הוא עטה את המראה "הנורמאלי" שלו, ששימש אותו לזמנים בהם היה עליו להיראות ייצוגי. ג'יימס ניסה להשיב לחיוך הגדול שהעניק לו, אבל חש שהוא לא צולח בכך.

הוא חשב על מה שאביו אמר לו בפעם האחרונה שהתראו – על הזוועות שטדי והחברים שלו נחשפו אליהן במשימה האחרונה שלהם. הוא סקר את פניו של אחיו החורג בעודם לוחצים ידיים בחיפוש אחר סימנים שיעדו על השפעתן של הזוועות האלה. עצבות נראתה עמוק בעניו הענבריות, תחת שכבות של טוב לב ואופטימיות, אבל היא הייתה שם מאז ומתמיד. מלבדה, טדי היה חייכן ונעים הליכות, כמו תמיד.

"מתרגש?" הוא שאל. חיוורון בפניו העיד שהוא ער משעה מוקדמת מג'יימס.

"קצת," שיקר ג'יימס. "מה עשיתם ביער?"

"סריקה שגרתית. לבדוק שהכל כשורה, אתה יודע," טדי אמר לו, מרגיע כתמיד. אבל ג'יימס עדיין חשב שזה קצת מוזר שמזמינים הילאים לאבטח את השטח לפני אירוע של בית ספר. בדרך כלל משימות כאלה לא נחשבו לרמה שלהם.

"למה, מה שיש שם בפנים כל כך מחריד?" הוא שאל בשעשוע מריר.

"לא, זה לא זה. אני אפילו לא יודע מה המשימה," טדי אמר כלאחר יד. "רק בדקנו שאין איזה קוסם אפל שאורב לך מאחורי העץ. לא שאני מבין למה מישהו ירצה לעשות משהו כזה... זה בטח כדי להרגיע את ההורים, וכדי להרשים את בתי הספר האחרים... הכל בסדר, האגריד?"

"מה? אה, כן, כן," אמר האגריד במיידיות מחשידה. הוא נראה מאד מוטרד ממשהו. "אני פה צריך לעשות משהו למשימה... אתה שיהיה לך בהצלחה, ג'יימס. הכי חשוב פה שתשמור על עצמך."

ג'יימס הודה לו והוא התרחק משם, שעון על מטה ההליכה שלו.

"אתה יודע, אומרים שבטורניר הקודם אחד המתמודדים מת," טדי אמר לו, כאילו אלו באמת היו חדשות בשביל ג'יימס.

"תודה," הוא מלמל בצינה.

"לא! נו, באמת, ג'יי, זה לא מה שאני מנסה לומר." טדי טפח על כתפו של ג'יימס. "אני מנסה לומר שבגלל זה כל האבטחה המוגזמת הזו, כדי שזה לא יקרה שוב. אתה בידיים טובות."

ג'יימס עדיין לא חש אופטימי במיוחד. הוא תהה האם גם אביו הרגיש כך לפני שנים, כשהוא התמודד. הוא תהה האם גם המתמודדים האחרים לחוצים כמוהו.

התשובה התבררה לו אחרי זמן קצר. טדי כיוון אותו אל אוהל אדום גדול שהוקם ביער במרחק קצר מהבקתה של האגריד. הוא היה הראשון להגיע, ואחרי זמן קצר הגיעו טארה וראנור בלוויית גברת בונז וקרום.

טארה נראתה רצינית כתמיד, אבל לפי האופן בו עיניה התרוצצו מסביב, ברור היה שהיא לא רגועה. היא השכילה ללבוש בגדים נוחים בצבעי הסוואה, וג'יימס שאל את עצמו איך הוא לא חשב על זה.

ראנור, לעומתה, נראה עצבני מאד. הוא סרק את סביבתו כמו עכבר שנכלא למלכודת, ופניו היו לבנות וכלל לא מלאכיות. לפי הבגדים שבחר ללבוש, ברור שהוא לא היה מודע לכך שהמשימה תתקיים ביער. זו הייתה חצי נחמה עבור ג'יימס.

"טוב, כמו שאתם בטח כבר הבנתם, המשימה הראשונה תתקיים כאן, ביער," פתחה גברת בונז, שנראתה נרגשת בצורה לא מקצועית. ג'יימס קינא ביכולתה ליהנות מהתחרות בלי להרגיש את הלחץ שהוא חש. "אנחנו נערוך הגרלה וכל אחד מכם בתורו ייצא אל מעבה היער. המטרה היא למצוא את יצור הפלא שתגרילו ולשכנע אותו להתלוות אליכם אל נקודת הסיום שבשולי היער, זו תסומן על ידי ניצוצות אדומים. בסיום, ניקוד יינתן לכם על ידי השופטים – ככל שתבצעו את המשימה מהר יותר וביעילות רבה יותר, כך תקבלו ניקוד גבוה יותר. מיותר לציין שאסור לפגוע בבעל החיים בשום אופן."

ראנור השמיע קול כאילו זאת בדיוק הייתה התוכנית שלו.

"הכל ברור? יופי. בואו נגריל."

קרום, שלא הראה שמץ של התרגשות, הגיש לפני המתמודדים שק קטיפה קטן. כל אחד מהם שלה מתוכו בקבוקון זכוכית זעיר שהכיל אבקה גסה בצבע מסוים, מסומן במספר. ראנור הוציא בקבוק עם תכולה כסופה, שנשא את המספר 1 וציור קטן של חד קרן. טארה הוציאה בקבוק עם תכולה אפרפרה- חומה עם המספר 2 ואיור קטן של היפוגריף. ג'יימס הוציא אבקה בצבע חום כהה עם איור של יצור שהיה מחציתו אדם מחציתו סוס – קנטאור. הוא לא ידע האם להרגיש הקלה או אכזבה לאור העובדה שיהיה האחרון לצאת לדרך.

"אם כך, אדון ראנור יהיה הראשון, אחריו העלמה סולגיב, ואדון פוטר יהיה אחרון. יש לכם עוד כמה דקות להתכונן עד שנתחיל. בהישמע השריקה צא, אדון ראנור."

גברת בונז חמקה החוצה, בוודאי בשביל לעשות כמה הכנות אחרונות. מחוץ לאוהל נשמעו קולותיהם של עשרות תלמידים המצפים לתחילת המופע. ג'יימס חש בחילה.

הוא התיישב על שרפרף ליד קיר הבד. טארה התיישבה בשרפרף הנוסף שנח כמה צעדים לידו ובחנה את הבקבוק שלה. גם ג'יימס בחן את שלו.

"מה בשם כל אשדים וארוחות אנחנו אמורים לעשות עם אטינופת אזו?!" דרש ראנור לדעת, מנער את הבקבוק שלו בזעם.

טארה משכה בכתפיה. גם ג'יימס לא התכוון לספר – לא אחרי האופן בו הצרפתי דיבר אליו בערב בו נבחרו.

לאחר כמה דקות נשמע קולו של קריין, וצופים השתתקו, אך לא ניתן היה להבין את המילים שאמר. עברו עוד כמה רגעים מתוחים עד שנשמעה השריקה, מפלחת את האוויר. ראנור נמתח כמו מיתר, פניו מחווירות. הוא הזדקף במתח וצעד החוצה, שרביטו אחוז בחוזקה בידו.

"בהצלחה!" ג'יימס קרא אחריו בשמץ לעג. זה עזר לו להירגע מעט. מצבו ללא ספק היה יכול להיות גרוע יותר.

הוא וטארה נותרו לבדם באוהל, קולו של הקריין מהדהד בין קירות הבד. מידי פעם הם שמעו את הקהל צועק בעידוד או באכזבה. נשמע שראנור בכלל לא מסתדר עם היער.

ההמתנה התארכה מאד. ג'יימס השתוקק למשהו שיסיח את דעתו מהמשימה הקרבה.

"זה חכם," הוא אמר לטארה, והיא, שהייתה שקועה במחשבות, נבהלה מעט למשמע קולו.

"סליחה?"

"צבעי ההסוואה. זאת בחירה מאד חכמה. אני ביליתי את כל הזמן הזה בחיפוש לחשים שיעזרו לי להתמודד עם בעלי חיים, ולא עלה בדעתי לעשות את זה בדרך הפשוטה."

"אז פתרת את החידה?" היא שאלה אותו. הוא היה די משוכנע שזה המשפט הארוך ביותר ששמע אותה אומרת עד כה.

"כן," הוא השיב. הוא היה רוצה מאד שפניה יצהירו טוב יותר על מה שהיא מרגישה וחושבת. מה אם אלבוס הפר את ההסכם שלהם וסיפר לה, ועכשיו היא יודעת שהוא משקר?

"אז אתה בוודאי פיקח למדי," היא אמרה בכנות ואפילו הסתכלה בפניו לרגע. נראה שאלבוס כיבד את ההסכם שלהם בכל זאת.

"את מעידה על עצמך," ג'יימס השיב, מרגיש מרוצה.

זוויות פיה התרוממו מעלה במן סוג של חיוך קצר.

הוא תר אחר נושא שיחה נוסף. "מולודוב נראה כמו מנהל מעולה."

טארה הנהנה בחוסר וודאות. "יש לו הרבה רעיונות מאד... חדשניים. במיוחד ביחס לדורמשטנג. אנחנו אוהבים מסורת, אבל לו חשוב להתפתח."

"איזה מן רעיונות יש לו?"

טארה הרצינה פתאום, וכל שמץ חביבות שהראתה עד כה נעלם, הופך בחזרה לרצינות הרגילה שלה. "אני לא יכולה לספר."

ג'יימס לא לחץ. "אין בעיה. את לא חייבת. אני סתם מנסה להיות נחמד."

טארה בחנה אותו לרגע בחוסר וודאות, כאילו היא מנסה לקרוא את המשמעות הנסתרת של דבריו. אך לאחר זמן קצר כנראה השתכנעה שאין משמעות נסתרת, והיא פשוט הנהנה במן הקלה וחזרה להסתכל על הרצפה.

לאחר זמן לא ארוך נשמעה שריקה נוספת. טארה הזדקפה, נשמה עמוק ואז קמה על רגליה בנכונות.

"בהצלחה," ג'יימס אמר לה בעודה פונה אל היציאה, והפעם הוא דיבר בכנות מוחלטת.

"תודה," היא מלמלה, מחייכת חיוך של שנייה מזווית פיה, ויצאה לדרך.

ההמתנה הזו הייתה קצרה הרבה יותר – טארה ללא ספק ידעה מה היא עושה, בניגוד לראנור – אבל המתח בשריריו של ג'יימס רק הלך וגבר, מותח את הדקות.

לבסוף הוא שמע שאגה של עידוד מהקהל וידע שטארה סיימה את המשימה בהצלחה. הוא קם על רגליו, שהיו נוקשות מישיבה ממושכת, ולאחר רגע נשמעה השריקה.

אוחז בשרביטו ביד אחת ובשקיק האבקה ובבקבוק ביד השנייה הוא צעד מחוץ לאוהל, למרות שליבו התפרע בחזהו כאילו הוא רוצה מאד להישאר מאחור.

הוא מצא את עצמו מוקף בעצים הגבוהים של היער האסור. הוא ידע שהוא עדיין קרוב למדי לשולי היער, כי הם לא היו צפופים מאד, והוא היה יכול לראות את השמיים האפורים מבעד לענפים והעלים הנבולים האחרונים שעל עצי השלכת. האדמה הייתה מכוסה מרבד עבה של עלים חומים ושלג שעוד לא נמס.

הוא הלך כמה רגעים, מאפשר לרחשי היער להרגיע אותו, וקולו של הקריין נבלע בתוך רשרוש העלים ברוח ובשצף של פלג קפוא שחצה את הדרך. ג'יימס חצה אותו ורק אז הוציא את השקיק ואת תמצית השערות של הקנטאור.  

***

"כן, גברותי ורבותי, אדון פוטר פתר את החידה!" הכריז הפרשן בעוד המים החלקים שבעשרות קערות האבן הגדולות שהוצבו על שפת האגם משקפים את דמותו של ג'יימס בעודו מערבב את שתי האבקות בכף ידו ואז מפזר את התערובת על אדמת היער, מאפשר לרוח לשאת אותה.

אלבוס, שהתקבץ עם שאר תלמידי סלית'רין מהשנה שלו מסביב לאחת הקערות, חש תחושת ניצחון מסוימת בעוד האבקה צונחת וגורמת לעקבות של פרסאות להתגלות על אדמת היער.

רק אל תעשה משהו מטומטום, הוא חשב לעצמו, צופה באחיו עוקב בזהירות אחר נתיב העקבות המנצנץ אל תוך מעבה היער.

הפרק הקודם		הפרק הבא