לב החשכה

אז ככה: זאת תהיה הפעם האחרונה שאני כותבת את זה, ואני לא אטרח לענות יותר על שאלות של "איפה פרק 15".

הקצב בו פרק 15 יגיע לא קשור לקצב שאני מפרסמת את הפרקים עכשיו. התחלתי לכתוב אותו, אתם יכולים להיות רגועים, אבל זה לא אומר שכשאני אסיים אותו פרק 16 יגיע מייד, אז אני מבקשת כבר עכשיו לא לנדנד בנושא. זה מאד נוגע לליבי שהקוראים של הפאנפיק מסורים לסיפור ומצפים לדעת מה קורה בהמשך, אבל מי מביניכם שכותב יודע שלפעמים מגיע מצב שפשוט אין יותר מוזה, ואי אפשר להמשיך לכתוב עד שהיא תחזור. אני כותבת את סדרת הפאנפיקים הזו במשך המון חודשים ברצף, וזה רק טבעי שבשלב מסוים אני אצטרך לעשות הפסקה מהכתיבה כדי לרענן אותה קצת. עכשיו עשיתי הפסקה ארוכה כדי לעבוד על פאנפיק אחר, ואני חוזרת לעבוד על לב החשכה לאט ובביטחון. 

ארבעת הפרקים הבאים בפאנפיק כבר מתוכננים ברמת הפרטים הקטנים, אני רק צריכה את הזמן ואת ההשראה כדי לכתוב אותם. אם מישהו דואג אני לא מתכוונת לנטוש את הפאנפיק הזה, כי כבר תכננתי אותו עד הסוף ואני מאד רוצה לסיים לכתוב אותו. אבל אני מבטיחה לכם שאם אני אכתוב בלי השראה ובלי להינות מזה, גם אתם לא תהנו מהקריאה.

אז בבקשה להתאזר בסבלנות, אני מקווה לחזור לכתוב בקצב מהיר יותר בקרוב. לנדנד לי בנושא לא יעזור לפרק להיכתב מהר יותר.

פרק 11

הנחש

"כששני האנשים הראשונים עלי אדמות נבראו, הם היו עירומים ותמימים. כמו בעלי החיים, הם העבירו את ימיהם ללא שאיפות או תוכניות – חיו מרגע לרגע, בלי שום מטרה. הם לא היו צריכים לעבוד או להרוויח שום דבר. כל פרי שגדל בגן עדן היה שלהם לאוכלו; כל פרי מלבד פירותיו של עץ הדעת.

"אדם וחווה מעולם לא תהו מה פשר האיסור. הם היו כמו ילדים קטנים וטיפשים, שחיים לפי האיסורים של הוריהם. הנחש שחי בגן עדן ראה זאת, והחליט לפתות את חווה לאכול מפרי עץ הדעת. הוא ספג הנאה מהונאה ותרמית – זה הוא טבעו.

"'היוצר שלכם אסר עליכם לאכול מפרי עץ הדעת כי הוא מפחד שהוא יעניק לכם את הכוח להיות חזקים ממנו', הוא אמר לאישה. 'הוא יודע שאם רק תהיה לכם דעת, תפקפקו בסמכות שלו, ותהיו אדונים לעולמכם שלכם'.

"המילים שלו קסמו לחווה. הרעיון לזכות בכוח היצירה דחף אותה לקטוף את הפרי ולאכול ממנו. על חטא זה, היא ואדם גורשו מגן העדן בחרפה. בני האדם מתאבלים על החטא הזה עד היום. אם היו יכולים, היו מונעים מחווה לעשות את ההחלטה הגורלית, כדי שהם היו יכולים לבלות את חייהם ברביצה חסרת דאגות במרעי גן עדן. בלי מחשבות על העתיד, על המוות, על נכון ולא נכון. כי זו הייתה התכונה שהפרי העניק לבני האדם – היכולת להרהר בנשגב, שמביאה לשאיפה לברוא עולמות."

פרופסור אוורה סיים את סיפורו. הוא עמד כשידיו על מעקה האכסדרה, צופה מבין העמודים המגולפים בצורות גזעי עצים אל החצרות הקפואות של ווינטרהול.

מורגנה, שישבה זקופה על ספסל אבן מאחוריו, חשה מתיחות נרגשת. הסיפור של בן היה המוצא האחרון מבחינתה, לפני שהתייאשה מלחפש את האגדה שפרופסור אוורה רצה כל כך שתכיר; היא לא העלתה בדעתה שייתכן שזה בדיוק הסיפור אליו הוא התכוון. הסיפור שמוסר ההשכל שלו יפתח בפניה את עולמו של אביה, ויחשוף בפניה את המחקר המסתורי והמסוכן שהביא אנשים זרים לחלוטין להעריץ אותו.

"אבל כמו שאומרים, בורות מביאה אושר. חיים של שלווה ריקה, או היכולת לחקור וליצור עולמות על ידי חשיבה בלבד – מי יכול לעשות את הבחירה הזו עבור המין האנושי? טבע האדם הוא בוגדני. אנו מבלים את כל חיינו קרועים בין עולם בעלי החיים המונעים על ידי דחפים, לבין העולם הנשגב של היצירה והתבונה."

"אז פרי עץ הדעת העניק להם כוחות קסם?" שאלה מורגנה, חושבת על גזעו הזהוב של העץ שעמד בחממות האקדמיה.

"בצורה הגולמית ביותר שלהם, כן. הפרי העניק להם את כוח היצירה – הכוח האלוהי ביותר. זה מה שמבדיל אנשים מבעלי החיים – הכוח להשפיע על המציאות, ליצור, על ידי חשיבה. להבין פילוסופיה ויופי. איש לא יודע מדוע ישנם אנשים שנולדים עם יכולות קסם ואחרים בלי. זו התעלומה הגדולה ביותר של הקוסמים."

"זה מה שאבא שלי חקר?" שאלה מורגנה, למרות שכבר למדה את התשובה מפיה של ארטמיס. אבל היא הייתה מוכרחה להודות שפרופסור אוורה הציג את זה בצורה הרבה יותר מלהיבה ומרשימה; תעלומה שעומדת על קנה עוד מעידן האדם הראשון.

"כן. זו הייתה שאיפתו הגדולה ביותר," אמר פרופסור אוורה, ונתן באופק הסוער מבט מהורהר. "התקרבי, מורגנה. האם את מאמינה בכוח עליון?"

מורגנה התייצבה לצידו, במרחק בטוח. נוכחותו עדיין הסבה לה חוסר נחת, אך לאחרונה המחשבה על בן הייתה כמו שריון שעטף אותה והגן עליה מהחששות. כאילו החיבה שלו אליה מגנה עליה מאנשים אחרים.

"לא," היא השיבה, כי מעולם בעצם לא הרהרה בנושא. היא לא באמת האמינה באיזה אל שמנהל את העולם, דן את האנשים לגן עדן וגיהינום. "הסיפור של העץ הוא רק אגדה, לא? האגס החכם הוא לא באמת העץ שגדל בגן עדן."

"כן, רק אגדה. אבל בכל אגדה יש קמצוץ של אמת," אמר לה אוורה. "כן, גם אני לא מאמין באלוהים. את יודעת במה אני מאמין? ביצירה."

"יצירה?"

"כן. מה מקור כוחו של קוסם? בווינטרהול אנו דוגלים שמקור כוחנו נובע מהיכולת שלנו לכפות את רצוננו על המציאות. מילות הקסם והשרביטים שלנו הם רק אמצעי עזר – קוסם אמיתי לא זקוק להם באמת. אמירת המילה היא לא מקור הקסם, אלא כוונתו של מטיל הלחש. את בוודאי יודעת את זה. כאשר ילד קטן מבצע קסם ללא ידיעתו, הוא לא מתרכז בהטלת לחש ולא אומר את המילים, אך הקסם פועל בכל זאת. כאשר כוח היצירה נמצא בידיו של מישהו, שום דבר לא יכול לעמוד בדרכו אל מטרתו. אפילו אם המטרה הזו היא להפוך עולמות, ואפילו לגבור על המוות.

"למוגלגים ולקוסמים יש מכנה משותף – כולם שואפים ליצור. בין אם זה כתיבת מוזיקה או ציור ובין אם זה עיסוק בכשפים, כולנו שואפים להפוך את העולם למה שאנחנו רוצים שיהיה. ההבדל בינינו הוא שהקוסמים ניחנו במתת נשגבת שמאפשרת לנו להגשים את השאיפה האנושית שלנו להיות אדונים על המציאות. להיות אלים."

מורגנה התרשמה מהנאום הזה מאד. היא מעולם לא חשבה על כוח הקסם שלה ככוח של יצירה, הוא תמיד פשוט היה חלק ממנה. אבל זאת הייתה הנטייה של אוורה, לגרום לכל דבר להראות נוצץ ומדהים.

"כל מלומד אמיתי הוא גם פילוסוף. הוא צריך לדעת לשאול את השאלות הנכונות, ולא לפחד מהתשובות. אני גאה לומר שאת מתחילה את הדרך הזו כעת. מעכשיו והלאה את תתחילי לראות את העולם בצורה אחרת, ואת תשתני, אבל אני יודע שאת מוכנה." אוורה הסתכל בה, אבל מורגנה לא פגשה את עניו, כמעט מתוך הרגל. היא ידעה שהוא מבחין בכך בעיני הטורף הכהות שלו. "אני אהיה המנחה שלך במסע הזה, והקשר בינינו יהיה שונה מכל קשר שהיה לך עד כה. אל תקשיבי לפיות מרכלים. וחשוב מכל, את לא צריכה לחשוש מפני."

"אני יודעת," שיקרה מורגנה. היא לא ידעה להסביר את הפחד שלה מפני פרופסור אוורה, אפילו לא לעצמה.

"אני רוצה שנחגוג את תחילת הדרך המשותפת שלנו יחד בדרך מיוחדת." הוא הוציא מכיסו מעטפה והושיט אותה למורגנה. בפנים היא מצאה שני כרטיסים כחולים מבריקים לבכורה בתיאטרון הכשפים של רומא.

היא הייתה חסרת מילים. היא ידעה שאוורה מעריך אותה – הוא הרי נתן לה מלגה – אבל לא האמינה שיוציא עליה סכומי כסף מכיסו. היא לא ידעה שהם קרובים מספיק כדי שהמעשה יהיה הולם.

תיאטרון הכשפים של רומא היה התיאטרון המדובר והמכובד ביותר בעולם הקוסמים; אדון וגברת מאלפוי ביקרו שם פעם אחת, וזה היה נחשב להישג ראוי להערכה בקרב מעגל החברים שלהם. לעומתם, מורגנה הייתה רק בת תשע עשרה, והיא כבר מתלווה לאחד המרצים המכובדים ביותר באקדמיה המכובדת ביותר באירופה כדי לצפות שם בבכורה של מחזה.

אם אנשים ריכלו שהיא ואוורה מנהלים רומן עד עכשיו, מורגנה לא רצתה לחשוב מה יאמרו אם המתנה הזו תיוודע למישהו. משום מה, זה הלחיץ אותה בצורה שהיא לא חוותה עד כה. היא מעולם לא חשבה פעמים מה אחרים חושבים עליה, אבל עכשיו...

היא הרגיעה את עצמה והתאמצה להודות לאוורה בנימוס ובהתרגשות שהיא ידעה שהוא מצפה ממנה להפגין. השמועות האלה לא יגיעו אל בן, היא אמרה לעצמה, והוא לא צריך לדעת שהיא יוצאת לתיאטרון עם אחד המרצים שלה. הוא בכל מקרה לא יבין מדוע היא חייבת לעשות זאת.

אולם התיאטרון היה אמפיתיאטרון של מושבי קטיפה שהקיפו בימה עצומה בצורת חצי סהר. מסך כבד להחריד בגובה ארבעה מטרים לפחות נתלה בגלים של קטיפה שחורה בירכתי הבימה, מסתיר מאחוריו את השחקנים המתכוננים לפתוח במחזה. האולם הואר על ידי עשרות כוכבים פועמים שריחפו תחת כיפת הגג המצוירת, מטילים צללים על פניהם של מאות קוסמים ומכשפות מהודרים שמילאו את היציעים.

מורגנה יישרה את שמלתה הכחולה בעצבנות. היא הייתה מוקפת נשים בשלות ויפיפיות בשמלות יקרות שגרמו לשמלה שלה להיראות כמו בגד של בובה, עם השרוולים התפוחים וחגורת המשי שנקשרה סביב מותניה. ברור שהשמלה שלה יצאה מהאופנה מזמן; עכשיו נשים לבשו רק וורוד, לבן וצהוב מתקתק.

פרופסור אוורה, שהיה מהודר לא פחות מכל אותן מכשפות עם גלימת קטיפה זכה מעוטרת רקמת זהב, שיערו המטופח וזקנו משוחים בשמן מבריק, לא הבחין בחוסר הנחת של מורגנה. הוא עיין בתוכנייה בסקרנות מכובדת, והרים את ראשו רק מידי פעם כדי לברך מישהו שהכיר שחלף על פניו בדרכו למקומו. יחסית לאדם שבילה את רוב זמנו באקדמיה נידחת, הוא הכיר הרבה מאד אנשים.

בעצם, נראה שרוב האנשים סביבה מכירים אחד את השני. לא היה זוג שתפס את מקומו מבלי לברך את היושבים סביבו, אפילו רק בהנהון ראש. מורגנה הרגישה מאד זרה ביניהם.

היא סרקה את האולם בחיפוש אחר מישהו שנראה לא במקום כמוה, רק כדי להפיג את השעמום שבהמתנה, והופתעה כשראתה גבר מגודל בגלימה מחויטת עושה את דרכו בגמלוניות בין הכיסאות.

"זה לא פרופסור גאליוס?" היא אמרה לאוורה.

הוא הרים את ראשו מייד והסתכל. "נראה שכן," הוא אמר בכוונה להישמע שגרתי, אבל מורגנה חשה במתח שבקולו. הוא חזר אל התוכנייה. "טוב לראות שיש לו תחומי עניין נוספים מלבד דו קרב קוסמים."

האורות התעממו והמחזה החל. הוא עסק בשני אחים שבצעירותם הרגו את אחותם הקטנה בשגגה; אחד גדל להיות אדם עלוב ומוכה אשמה, ועל השני נטרפה דעתו והוא שקע בשיגעון בחיפוש אחר משמעות החיים והמוות.

מורגנה הבינה מדוע המחזה היה מוערך כל כך, ומדוע השחקנים היו כה נערצים. כל היושבים בקהל, ללא יוצא מן הכלל, היו מרותקים לבמה המוארת. כאשר האורות נדלקו במחצית זה הרגיש כמו להתעורר מחלום עמוק.

היא הניחה את ראשה על משענת הכיסא, ראשה כבד מהעייפות התמידית שחשה לאחרונה. היא ידעה שהמחווה לא הולמת את המקום, אבל לא היה אכפת לה. פרופסור ארווה היה עסוק בפטפוט עם גברת שישבה בשורה מולם ולא נזף בה.

היא ניסתה לדמיין את בן במקום כזה. הוא בוודאי היה נראה משונה מאד עם נעליו הגדולות והשחוקות ומכנסי המוגלגים שלו. היא דמיינה את פניו כשהוא מנסה להתרכז במחזה ולהבין את הדיאלוגים המליציים של הדמויות, ואז דמיינה את עצמה מניחה את ראשה על כתפו והוא אוחז בידה בחיוך. המחשבה הייתה נחמדה מאד.

אז ניסתה לדמיין את פרופסור פוטר במקומו, באיזו גלימת טקס מרופטת שהלמה אותו להפליא, חינני ופורח בשוני בינו לבין סביבתו. היא דמיינה אותו צופה במחזה בחיוך משועשע, מגלגל את עניו לנוכח רגשנותן של הדמויות ומקשיב בריכוז כאשר דנו באיזה נושא פילוסופי רציני.

היא דמיינה אותם דנים במחצית הראשונה של המחזה. היא ידעה שכמוה, פרופסור פוטר היה חושב שהדמויות הגשמיות זניחות. הדמויות האמיתיות, שהציגו את הקונפליקטים האמיתיים, הוא היה אומר לה, היו ההאנשה של רעיונות מופשטים (אותם גילמו שחקנים במסכות). אובדן, טירוף ומוות; הם ריתקו אותה, כפי שהיו מרתקים אותו לו היה במקומה.

היא שקעה בנמנום, עטופה מחשבות חמימות על פרופסור פוטר ובן, עד שאוורה העיר אותה לקראת המחצית השנייה.

במערכה האחרונה של המחזה, במהלכה האחים השלימו עם אובדן אחותם הקטנה והיו מוכנים להמשיך הלאה בחייהם, פרופסור אוורה קם פתאום.

"איך זה יכול לקרות?

הו, אחי, מה עוללנו?

האם דמעות יכפרו עבור חטאינו?

אמא, מחלי לנו

אנו זקוקים לכל אהבתך

להילחם ולשאת בעול הבושה..."

"לאן אתה הולך?" מורגנה לחשה.

אוורה לא ענה, רק סימן שהוא יחזור בקרוב. מורגנה לא הייתה חושבת על כך פעמיים, לולא הייתה מבחינה בצל גדול נע בין המושבים מתחתיה לכיוון המדרגות. גאליוס.

"בזאת אנו נשבעים – כל עוד אנחנו חיים

לעולם לא נכתים את שם משפחתנו.

האמת, עשוית ברזל

תטווה דרכנו בכאב, עד המוות

סודנו יישמר.

עד הקץ אהבתנו תחיה

ובקץ אהבתנו תתחדש."*

המחזה הסתיים לקול תשואות הקהל. כל השחקנים התקבצו על הבימה לקוד לקול ההדרן. השחקן שגילם את 'מוות', גבר עצום בגודלו במסכה שחורה, בלט מבין השחקנים האחרים כמו ענק בין גמדים. הוא ללא ספק היה דמות מפחידה. הוא סרק את הקהל הנלהב, משתהה על היציע בו מורגנה ישבה. לרגע אחד הרגישה שהוא מסתכל היישר בה.

האורות נדלקו והקהל התחיל להתפזר. פרופסור אוורה עדיין לא חזר. מורגנה אחזה במשקפת שהשאיל לה בשביל הצפייה ויצאה יחד עם כל האנשים, סורקת את הקהל בחיפוש אחר המורה שלה.

היא החליטה לחכות לו באולם הכניסה, שהתרוקן לאיטו מאנשים. מורגנה נותרה לעמוד במרכז רחבת השיש לבדה, בעוד הדי רחשי הקהל בין קשתות התקרה הגבוהה גוועים.

היא התחילה להרגיש לחוצה. אולי עליה להודיע לאחד הסדרנים שפרופסור אוורה נעלם?

ברגעים כאלה מצאה את עצמה מדמיינת את בן לצידה, אומר לה לא לדאוג, כי אוורה בטח יצוץ עוד רגע. היא דמיינה הרבה שיחות איתו מאז ביקור הפתע שלו. היא פשוט מצאה שלפעמים קשה לה להפסיק לחשוב עליו.

"הלכת לאיבוד, קטנתי?"

בעל הקול היה גבר נאה בשנות השלושים לחיו. היה לו שיער פלטינה ארוך שנאסף על עורפו בסיכה כסופה, והוא לבש גלימה מעולה בצבע כחול עמוק, כמו השמלה של מורגנה. עניו היו חדות, בהירות, והובלטו מאד על ידי אבן חן צלולה גדולה שנחה על חזהו בקצה שרשרת כסף. מורגנה, שהתמחתה בקסמי שינוי צורה, הרגישה מייד שהקסם שבוקע מהאבן הזו הוא קסם אשליה עוצמתי במיוחד.

"אני בסדר," היא אמרה. היא תמיד הקפידה על האיסור לא לדבר עם זרים, ובמיוחד עם זרים שהפגינו את כוחם בראוותנות כזו.

"למה את לבד?"

"אל תטריד אותי, או שאני אקרא לסדרן."

משום מה זה הצחיק אותו. כשצחק הוא נראה מבוגר מכפי גילו, וזה היה מוזר מאד. "הו, את לוחמנית..."

מורגנה אחזה בשרביטה בין קפלי גלימתה. האולם היה כמעט ריק, ולא היה מי שיבחין בו ניגש אליה.

"את לא צריכה לפחד. רומא מלאה קוסמים מפוקפקים, חלקם יותר מאחרים, אבל ממני את לא צריכה לחשוש – "

מורגנה לקחה צעד אחורה ונתקלה בדבר מה מוצק. היא הסתובבה ונבהלה לראות דמות עצומה בגודלה מתנשאת מעליה.

"יש כאן בעיה?" שאל הגבר העצום בקול בס עמוק ומאיים.

"בן זוגה של הנערה ביקש ממני לפקוח עליה עין בזמן שהוא מטפל בעניין שלא סובל דיחוי," טען הזר החלקלק מייד, ללא הסתייגות.

"את מכירה את האיש הזה?" הגבר העצום פנה אל מורגנה, שלא ידעה ממי מהם היא צריכה לחשוש יותר. היא הנדה בראשה לשלילה.

"טוב ויפה," הוא השיב בחומרה, פונה אל הזר. "כעת נותר לך רק לעזוב."

הזר חייך שוב, כמו איש שמנסה להרגיע כלב שמירה גדול וטיפש.

"שמעת אותי," רעם הענק. "אנחנו כבר לא מצייתים לאנשים כמותך פה."

"אמיץ. כמה אמיץ..." זמזם הזר והתרחק בצעד חינני לאחור, בוחן דווקא את מורגנה, בעיני נץ. "אתה תתפלא לגלות כמה אתה באמת משתוקק לשרת אנשים כמותי, אדוני המכובד." הוא הפנה את גבו בלגלוג ועזב.

מורגנה נותרה מבולבלת ביותר אחרי חילופי הדברים האלה. היא הרימה את מבטה, כמעט במאמץ, אל פניו של הגבר העצום. הוא לבש בגדים שחורים, פשוטים מאד, ושיער בלונדיני חלק היה אסוף בפקעת על עורפו. פניו היו אציליות אך עצומות, כמו פני פסל שיש בעל עיני אבן שהם שחורה.

משום מה, היא לא חשבה שהוא סתם עוד סדרן.

"למה לך לעזור לי?" היא שאלה אותו בחשדנות.

"מאותה הסיבה שהוא רצה להתקרב אליך," הוא השיב בישירות. מורגנה לא בדיוק הבינה מה המשמעות של כל זה, אבל ידעה שלא בה עצמה שני הגברים האלה התעניינו, אלא בשם משפחתה.

פתאום הוא קד לה במלוא אורכו המשמעותי ונשק לידה העטויה כפפה. "הליוס לבית לסטריינג', לשירותך."

"לסטריינג'?" היא חזרה.

"כן. אחותי סיפרה לי עליך, מורגנה ליבריס. יהיה לי לכבוד אם תצטרפי אלינו בתא הפרטי שלי, בזמן שאת ממתינה למלווה שלך."

מורגנה הייתה חסרת מילים. הוא הושיט לה את זרועו הכבירה. היא לקחה אותה, כמעט מתוך פחד.

"זה היית אתה, במחזה? אתה גילמת את הדמות של מוות?"

"בהחלט." ברור שהוא לא היה דברן גדול כשזה נגע לעצמו. בעצם, מורגנה חשבה, אין הרבה מה לומר על התפקיד הזה. היא הייתה בספק אם אנשים רבים מצאו בדמות השולית הזו עניין כמוה.

הוא הוביל אותה במעלה מדרגות השיש אל אגף בתיאטרון אליו לא נכנסה. מאחורי דלת אלון ו-ווילון קטיפה כבד היה חדר מלא כורסאות שצפה דרך מרפסת אל אורותיה הנוצצים של העיר לעת לילה. אישה עמדה במרפסת, לבושה שמלה בצבע תכלת בהיר. היא סבה כשהשניים נכנסו, ומורגנה בקושי זיהתה את ארטמיס בשמלתה הנשית והתספורת המהודרת.

היא חייכה כשמבטיהן נפגשו. "זו לא הפתעה מזעזעת מידי, אני מקווה."

ההפתעה כן הייתה מזעזעת למדי. מורגנה לא ציפתה למצוא את ארטמיס במקום כזה, ובטח שלא נראית כל כך נשית ואלגנטית.

הליוס הושיב אותה והגיש לה ולארטמיס משקאות בכניעות מנומסת שבכלל לא הלמה את מראהו המאיים. מורגנה סרקה את החדר בחוסר וודאות, מחזיקה את כוס היין בחוסר וודאות. הוא היה מצויד למדי, גם אם צנוע, והיה מושלם לאירוח. על אחד הקירות הייתה תלויה כרזה ממוסגרת של הליוס לסטריינג' בתלבושת מפוארת, עוטה מסכה וונציאנית מפחידה עתירת קרניים. בתחתית היה רשום באותיות זהובות מרהיבות: השור הזהוב.

"נהנית מהמחזה?" ארטמיס שאלה אותה. היא דיברה בצורה כמעט יגעה, ונראתה הרבה פחות חביבה וסבלנית מבדרך כלל, כאילו משהו מרגיז אותה מאד. מורגנה עוד לא ראתה צד כזה בה. היא תמיד הייתה האישה הפשוטה והנעימה שהייתה מלאת עצות, לא הגבירה החמורה הזו.

"הוא היה יפה," ענתה מורגנה בחוסר תשומת לב. היא ידעה שארטמיס ואחיה לא הזמינו אותה כדי לדבר על המחזה.

"אני חושש שאין לנו זמן רב," אמר הליוס, רגליו העצומות בולטות לפניו כשישב בכורסא.

"לא, אין לנו. אוורה יסיים את עיסוקיו בכל רגע," אמרה ארטמיס בחומרה ופזלה אל התקרה, כאילו אוורה היה שם.

"מה קורה?" שאלה מורגנה במתח.

"מורגנה, את מוכרחה להבין שאת נמצאת בסכנה," אמרה לה ארטמיס, רוכנת קדימה במושבה ואחוזת בידיה של מורגנה.

"סכנה? מפני מי?" למה שמישהו ירצה לפגוע בה? היא לא עשתה שום דבר רע לאף אחד... אך בעודה חושבת זאת, מספר רעיונות מדוע היא עשויה להיות בסכנה עלו בה. הרי רק לפני שישה חודשים נחטפה מביתו של פרופסור פוטר בלי שום הסבר; היא לא שכחה זאת לרגע.

"מפני אנשים שרוצים לפענח את התגליות של אביך. לא אמרתי לך קודם כי ידעתי שאת בטוחה בווינטרהול, אבל עכשיו... לאוורה הייתה את החוצפה להביא אותך לפה, למקום שורץ נבלים ורמאים שמשתוקקים להניח את הידיים שלהם על הצאצא היחיד של דיימוס ליבריס. ועכשיו הוא הלך לטפל ביריבות אישית והותיר אותך ללא הגנה."

מורגנה חשבה על האיש שניגש אליה באולם. מה היה מנסה לעשות לה לו הליוס לא היה מופיע?

היא הסתכלה בארטמיס ובאחיה המוזר. הם התנהגו כאילו הם יגנו עליה מכל האנשים האלה שרוצים לנצל אותה... אבל מה בעצם הם רוצים?

היא לא ביטאה את מחשבותיה בקול. נוכחותו של הליוס הייתה מאיימת במיוחד, והיא העדיפה לשמור על השתיקה.

היא ניתקה את ידה מאחיזתה של ארטמיס וקמה, ניגשת למרפסת ומסתכלת באורות העיר מבלי לראות אותם. בין קפלי גלימתה היא אחזה בשרביטה. היא ידעה להגן על עצמה, ומאז החטיפה הבינה שיום אחד יהיה עליה לעשות זאת.

"איך אני יכולה לדעת במי לבטוח?" היא שאלה, בעיקר את עצמה.

"את לא יכולה," אמרה ארטמיס מאחוריה. "ואסור לך לבטוח באיש. גם לא בנו."

רחש שמלתה נשמע. מורגנה סבה בחדות, שרביטה בהיכון. ארטמיס עמדה שם בידיים פשוטות, במחווה של כניעה. מורגנה חשה מבוכה מעורבת בהקלה, ליבה פועם בחוזקה.

"ילדה טובה," ארטמיס אמרה, מתקרבת אל מורגנה. "אבל אני רק רוצה להראות לך משהו."

היא משכה מעלה את שרוול שמלתה השמאלי והציגה בפני מורגנה את החלק הפנימי של אמתה. קעקוע שחור בצורת גולגולת ונחש היה צרוב על עורה הלבן של האישה.

הליוס חיקה את אחותו, מציג גם הוא את הקעקוע בגאווה. הסימן האפל. הנחש שזחל מחוץ לפי הגולגולת נע מתחת לעורו כמו עורק שמן ובולט.

מורגנה מעולם לא ראתה את הסמל במציאות, אבל ידע היטב מה הוא מסמל. הידיעה הזו תמיד גרמה לה לשמוח שהיא טהורת דם.

"אסור לך להוריד את ההגנות," ארטמיס אמרה. "אבל אם עליך לבחור בצד של מי להיות, נסי לחשוב מי היה הכנה מבין הצדדים. אני לא הסתרתי ממך את הכוונה שלי להיות קרובה אליך בגלל אביך, ואני גם לא מסתירה ממך את המניעים שלי. לעומת זאת, מה את באמת יודעת על קונסטנטין אוורה?"

אני יודעת שהוא חדשות רעות, אמר קול בראשה של מורגנה ממקור לא ברור. היא לא באמת ידעה דבר על עברו של אוורה. אבל האם זו הייתה סיבה לדאגה? והאם היא באמת לא יודעת עליו דבר?... לפעמים היא הרגישה שההכרות שלה איתו עמוקה יותר משהיא יודעת, כאילו הכירו בעבר הרחוק ואיבדו קשר. כאילו רבות מפגישותיהם, בהם למדה להכיר את אופיו האמיתי היטב, פשוט נמחקו מתודעתה...

ראשה הלם בכאב. "מה בדיוק כולם חושבים שאני יודעת?" היא שאלה את השאלה שהציקה לה מאז הפגישה עם ארטמיס והחברים המוזרים שלה בווינטרהול.

"את המפתח לצופן של דיימוס ליבריס."

"ובכן, אני לא יודעת אותו," טענה מורגנה, ומשום מה קולה רעד. "אתם מסוגלים להאמין לי? אתם תעזבו אותי במנוחה?"

ארטמיס חייכה אליה חיוך מתוק, כמעט חמל, ועיניה השחורות נצצו כשהנדה בראשה לשלילה.

כשהליוס החזיר אותה לאולם הראשי אחרי זמן מה, אוורה כבר היה שם, תר את הסביבה בעצבנות בחיפוש אחריה. הליוס עזב אותה בקידה בראש המדרגות, מותיר אותה לרדת אל אוורה הממתין לבדה, כאילו היה לא יותר מצל.

"איפה היית?" אוורה שאל בחומרה. היא מייד שמה לב שהוא נראה רצוץ, כאילו רץ.

"בשירותים," היא שיקרה בטינה, כי הוא היה זה שנעלם מלכתחילה.

"בואי נלך," הוא אמר מבלי להגיב לתשובתה וסב בהנפת גלימות עצבנית. מורגנה שמה לב לקרע ארוך ומכוער בכנף הגלימה המלכותית, שלא היה שם קודם. אך היא לא אמרה דבר, רק הלכה אחרי אוורה בכניעה.

היא התפתתה לשאול אותו על גאליוס, רק כדי לראות מה תהיה תגובתו לשם. היא לא ידעה כיצד, אבל איך שהוא היא ידעה שיש ביניהם יריבות מרה.

הפרק הקודם		הפרק הבא