The games begin

פרק שניסיתי להרחיק כמה שיותר מהספרים המקוריים. משום מה בפרק הקודם נוצר דמיון בין היידי לקטניס, ולא רציתי שהמצב יקרה שוב. תקראו ותגיבו! D:

~*~


פרק שניים עשר



אור קרני השמש שהסתננו אל תוך המערה העירו אותי למחרת. הדבר הראשון שהציף אותי היה הקלה – עבר זמן רב עד שהצלחתי לאלץ את עצמי להירדם בערב אמש. כל חושי ההישרדות שלי היו בכוננות מלאה והרגשתי כמו חיה ניצודה אשר הציידים סוגרים סביבה במעגל גדול ולא משאירים לה פתחי מילוט.

בתחילה התיישבתי על שק השינה, מתמתחת מעט ועורכת סריקה קלה בה בדקתי שכל החפצים נמצאים במקומם ולא נעלמו במהלך הלילה. זה היה כמעט בלתי אפשרי, אך ההרגל היה טבוע בי וכמעט שלא שמתי לב אליו כשסקרתי את המקום כאילו הגעתי אליו לראשונה.

אך נראה שיש טעם בסריקות, כי מצאתי את עצמי לוטשת לפתע מבט בגוש מכווץ בפינת המערה. תהיתי האם זו חיה ומזלי התעלה על עצמו – או, לחילופין, הנשיא ארגן לי הפתעה קטנה לארוחת בוקר. מיהרתי לקחת את הסכין – דואגת לא להביט בה – ולהתקדם אל עבר החיה הנראה שהייתה שקועה בשינה. אך כשהתקרבתי מספיק הבחנתי שזו כלל לא הייתה חיה.

זו הייתה נערה. היא נראתה בת גילי, מבוגרת וחזקה יחסית. אני צריכה להרוג אותה, חשבתי לעצמי. היא מתמודדת. היא אחת מתוך עשרים וארבעת המתמודדים. אם לא אהרוג אותה עכשיו, יכול להיות שהיא תהרוג אותי ותנצח את המשחקים. אבל לא יכולתי לעשות דבר מלבד החזקת הסכין ברפיון.

נראה שהיא חשבה במבטי, כי עווית חלפה בגופה והיא התיישבה במהירות, נועצת בי מבט מפוחד. היא הבינה את עמדת הנחיתות שלה מולי – אחרי הכל, אני מחזיקה סכין בידי וגוהרת מעליה – ופתחה את פיה כדי לצרוח, ככל הנראה, אך לאחר מכן היא סגרה אותו. לא יכולתי לתאר לעצמי מעולם שמישהו, יהיה מי שיהיה, יפחד ממני.

הבטתי בה ונאנחתי. "אני לא אפגע בך." לא האמנתי שאני אומרת את המילים הללו, במיוחד בזמן הזה, אבל לא הצלחתי לחשוב על אפשרות של רצח הנערה הזו. נאמתי פעם על העובדה שלא יעשו ממני כלי משחק. אני צריכה להוכיח לעצמי שאני אנושית. ההרגשה הטובה הזו שמילאה אותי כשעשיתי את מה שראיתי לנכון יכולה לפחות לגרום לי להעריך את עצמי ולהיות מעט שלמה יותר עם מעשיי. אחרי הכל, אני לא יודעת כמה זמן נותר לי לחיות.

היא הביטה בי בהלם צרוף. "את לא – את לא תהרגי אותי?"

הנדתי בראשי באיטיות. "יש עלייך נשק?" שאלתי כמעט מיד. מגוון אפשרויות עלו בראשי, צפות באי סדר וכמו מסתירות אחת את השנייה ברצון להידחף קדימה. היא יכולה לבלבל אותי ולשלוף סכין פתאום. היא יכולה להיות פיתיון מלכודת שלמה של בעלי ברית...

היא הנידה בראשה באיטיות, מרוקנת את כיסי שמלתה המהודרת שככל הנראה העבירה בתוכה את הלילה. היו שם בסך הכל כמה חבלים קצרים וגרגרי יער. נראה שהיא באמת הייתה חסרת נשק. אבל לא יכולתי לקחת סיכונים.

"הסתובבי," פקדתי. היא הסתובבה באיטיות, נעמדת, ואני סקרתי אותה, נזהרת לא לפספס דבר. אך גם לאחר עשר דקות ממושכות של בדיקה מדוקדקת הבנתי שאין לה באמת אף נשק כלשהו לתקיפה.

היא הביטה לפתע במעט האוכל שקיבלתי מקרן השפע. לא יכולתי שלא לרחם עליה. היא אומנם נראתה כמי שיכולה להסתדר בעצמה ויכול להיות שתוריד לי את סיכויי ההישרדות אם אתחלק איתה, אבל לא הצלחתי למנוע מעצמי שלא לרחם עליה.

הושטתי לה פרוסת לחם וצפיתי בה אוכלת אותה במהירות. היא הביטה בי בתודה לאחר שסיימה לאכול ולאחר מכן אכלה את גרגרי היער שנותרו לה. "את לא תהרגי אותי?" שאלה בשנית.

"אני לא חושבת שאני יכולה להיות כל כך אכזרית," נאנחתי, מביטה בה בעצב. "את בטח מכירה את ההרגשה."

היא הנהנה לאיטה. "יותר ממה שאת חושבת."

הבטתי בה בהפתעה. "באמת? תאמיני לי שאני מרגישה יותר אכזרית ממך." מחשבות על העורמה של הקפיטול חלפו בראשי, העובדה שהם השתמשו במלוא האכזריות כשפסקו מוות על עשרים ושלושה נערים ונערות כשבחרו בי. אני צריכה לקחת חלק באכזריות הזו.

"אחי נמצא כאן." היא השפילה את מבטה, עיניה נוצצות מדמעות ופניה מעוותות מכאב. "שנינו נבחרנו בהגרלה. קיים הסיכוי שאחד מאיתנו... יאלץ להרוג את השני. אני לא יכולה לדמיין את עצמי עושה את המעשה הזה, אבל אני מפחדת כל כך מהמוות –"

הבטתי בה באי אמון. עד כמה הקפיטול הצליחו להיות אכזריים? לשלוח שני אחים להילחם למוות? שני נערים שגדלו יחד ותמכו אחד בשני במשך כל שנותיהם? כאלה שנראה שקשרם חזק כל כך? לא ידעתי מה להגיד בתגובה. הבטתי בה בעצב עד שלבסוף שאלתי: "מאיזה מחוז את?"

"שבע." היא השפילה את מבטה. "לכן לא הסתכנתי כשלקחתי את גרגרי היער הללו. את יודעת כמה מהם כאן רעילים? אני פשוט מכירה צמחים כמו את כף היד שלי..."

הבטתי בה, נזכרת לפתע בספר הצמחים שלי. שלפתי והושטתי לה אותו. היא דפדפה בו במהירות, עיניה נפערות. "את יודעת שהציורים כאן דהויים, נכון?"

הבטתי בה בחוסר הבנה. "הציורים דהויים? למה את מתכוונת?"

"הספר הזה נועד כדי שתאכלי את הצמחים הלא נכונים. תראי, באגף של גרגרי היער כל השרטוטים צבועים בצבעים זהים כדי שתתבלבלי, ונראים אותו הדבר."

הבטתי בתמונות. כיצד זה יתכן? הקפיטול היו צריכים לתמוך בי. הנשיא טען שיתמוך בי לאורך כל הדרך. אז מה השתנה? מה עשיתי שמנע ממני להיות בת חסות הקפיטול? למה לקחתי ספר מטעה?

ולפתע הבנתי. זה לא נכון – לא לקחתי את הספר ליד המעלית שלי. הרמתי אותו בזמן שהייתי בתנועה, והמעלית כבר הייתה רחוקה מאחוריי. לקחתי את הספר ממקום אקראי סביב קרן השפע.

הבטתי בה, מחייכת. "תודה."

"תודה שלא הרגת אותי," היא חייכה בחזרה.

המצלמה הבזיקה על דופן המערה ולא יכולתי שלא לחייך כשידעתי שכולם צופים בנו עכשיו. דמיינתי אנשים מזילים דמעות מול המסכים וילדים שקופצים באושר ושואלים את ההורים שלהם אם זה אומר שיהיה שלום יום אחד. לא יכולתי שלא לאהוב את המצב בו ניצבתי.

"בואי," אמרתי לנערה בעודי אורזת את הפריטים שקיבלתי, דואגת להשאיר את הספר במערה במקרה בו מישהו יכנס פנימה וייקח אותו. "יש לי תוכנית פעולה. אבל קודם – מה השם שלך?"

"קייט," היא ענתה. "ואני יכולה לעזור. אני חזקה יחסית, עסקתי בכריתת עצים לפעמים במחוז שבע. יכול להיות שאני נחשבת חזקה במשחקים האלה. מה התוכנית?"

חייכתי אליה. "אני לא יודעת כמה אנחנו צריכים חוזק בתוכנית הזו, כי לא לגמרי תכננתי אותה. אני רק יודעת שאנחנו עומדות לחפש את אח שלך."

הפרק הקודם		הפרק הבא