מהלומות הגורל

מייק לא הצליח להירדם. השקט שהיה במסע הצללים שלו הפחיד אותו יותר מכל דבר אחר. אולי חוץ מדבר אחד, מהשקט ששרר בלילה בביתן האדס. גם פה, היה שקט מוחלט, כאילו רוחות המתים מפחדות ממשהו, כאילו משהו שולט בהם. מייק הבין שיש בעיה בשאול אבל הוא פחד מדי להגיד על כך למישהו.

לאחר שמייק החליט שהוא כבר לא יספיק להירדם, הוא יצא החוצה. בחוץ היה עדיין אמצע הלילה. מייק זכר שרק לפני כמה שעות הוא למד עם ניקו להשתמש ביכולות שלו, וניקו נראה מופתע כאשר מייק הצליח דווקא במה שנחשב כמעט ובלתי אפשרי. 

היה שקט בחוץ, וקר ביותר. מייק ידע שאסור לו לצאת מהביתן אחרי שעת העוצר, אבל הוא התחיל להסתובב בחוץ בכל זאת. הוא תמיד אהב את הלילות, התחבר אל החושך ואל הכוכבים המנצנצים בשמים, אל הירח הבוהק ואל השקט ששורר בחוץ. אבל רק עכשיו הוא הבין למה הוא מתחבר אל הלילות. 

הוא זכר את המילים שניקו אמר, אבל לפתע עברה בו מחשבה. 

'מעניין אילו עוד כוחות יש לי? ניקו הרי אמר שלהאדס יש את קסדת הצללים, אז מעניין מה עוד היא מסוגלת לעשות.'

מייק התרכז, הוא ניסה לעשות משהו, לא משנה מה, כל דבר אפשרי. אבל הוא הצליח ליצור לשנייה איזו אנרגיה אפלה מסביב לידיו ואז זה נעלם. לפתע מייק הרגיש יותר חלש ועייף, הוא החל לראות מטושטש. כנראה כי הוא השתמש ביותר מדי כוח, אבל זה עדיין נראה לו מוזר. הוא החליט להמשיך להסתובב, כשלפתע אחרי משהו כמו חצי שעה, מייק ראה את הרפיות הניקיון. 

הוא נלחץ.

הוא ידע שהרפיות הניקיון אוכלות כל אחד שמסתובב אחרי שעת העוצר. מייק למד את זה אחרי שיום אחד הן אכלו את הרגל של אחד הילדים החדשים מביתן נמסיס, כמובן שלמחרת הוא כלא את ההרפיה שעשתה את זה בכלוב, והשיט אותה החוצה ממפרץ לונג איילנד. אבל הפעם, נראה שהן בכלל לא שמו לב אליו, כאילו הוא לא נמצא שם. זה היה די מוזר למייק, אבל הוא המשיך.

לאחר מכן הוא החליט ללכת לזירה, אולי יהיה שם איזה משהו שיוכל לשפר את מצב רוחו. מייק נכנס וראה שם את ג'ייק מתאמן בחרבו החדשה, אנקלוסמוס. הוא שיסף ודקר את בובות האימונים במיומנות מדהימה. 

מייק קרא לג'ייק, אבל לא היה נראה שהוא שומע אותו. מייק חשב לרגע שהוא חולם, אבל הוא לא, זה לא הרגיש כמו חלום ומייק ידע שזה אמיתי. הוא קרא עוד פעם לג'ייק, והפעם נראה שהוא שומע אותו. ג'ייק המופתע העיף בטעות את חרבו שפגעה באחת הקירות וחזרה אליו, אבל ג'ייק נחתך מהלהב בידו.

"אני מצטער כל כך." אמר מייק, אבל שוב נראה שג'ייק לא שומע אותו. במקום זה, ג'ייק התקרב אל הברזייה שהייתה בחוץ, אבל בדרך הוא נפל על ברכיו והחזיק את ראשו כאילו הוא חווה זעזוע מוח. 

ג'ייק עצם לרגע את עיניו אך כשפתח אותן הן היו זהובות לגמרי ושנייה לאחר מכן הם חזרו לצבען הירוק הרגיל. ג'ייק התרומם והמשיך להתקדם אל הברזייה ואז הרטיב את ידו במים מהברזייה. המים שנגעו בג'ייק עלו במעלה ידו בדיוק אל הפצע, והפצע החל להיעלם במהירות. לאחר מכן ג'ייק החזיר את אנקולוסמוס לעט, והחל לרוץ משם לכיוון הביתנים. ומייק החליט גם הוא לחזור אל הביתן שלו.



בבוקר מייק לא התעורר, כי הוא עדיין לא הצליח להירדם. גם המחשבה על כך שאף אחד לא שם לב אליו הייתה די מלחיצה, אבל לא כמו העניים הזהובות שהיו לג'ייק אמש. הן עלו שוב במחשבתו של מייק, והעלו בו צמרמורת. 

בסופו של דבר מייק סיים לארגן את הציוד שלו למסע, והוא יצא החוצה אל ארוחת הבוקר. לאחר ארוחת הבוקר, עלו מייק, ג'ייק, קריסטל, בריק והייזל על הגבעה בה היה עץ האורן של תאליה. מייק שמע על סיפור הגבורה של תאליה ועל איך היא הפכה לציידת בסוף, הוא גם שמע את הסיפור על איך הגיעה גיזת הזהב למחנה. הגיזה כרגיל נחה לה על אחד הענפים בעץ, כאשר פלאוס הדרקון שומר עליה. 

כירון, ניקו, רייצ'ל, פרנק העיט, לילי ועוד כמה חצויים אחרים ליוו את החמישה ואת ארגוס, האיש בעל אלפי העיניים בכל חלק בגופו אשר שמר על המחנה, שאמור להסיע אותם אל מנהטן ומשם הם ימשיכו לבדם. לפני שהם יצאו, מייק הודה לניקו על עזרתו, ולילי איחלה למייק בהצלחה. לפתע רייצ'ל תפסה את מייק.

"אין סיכוי שתביסו את אוראנוס." היא אמרה. 

"תודה על האמונה בנו." ענה לה מייק בחזרה.

"לא לזה התכוונתי." היא אמרה והמשיכה, "אתם לא תצליחו לעשות זאת ללא עזרה. תקשיב, בגלל שאני בת תמותה שלא כמו השאר במחנה, לי יש קשרים גם מחוץ למחנה. האם אי פעם שמעת על פרוייקט דר?"

"נראה לי שכן- רגע..." ענה מייק ואז הבין, "את אחראית לכל הפארקים האלה בארץ?"

"כן," היא ענתה בחזרה. "כדי לכפר על מה שאבי עשה ליערות אחרים. תבין, בכל אחד מהפארקים האלה יש חלק מהעולם הזה, סאטירים שהתיישבו שם, כמה כפרים של חצויים, אם תצטרך עזרה, תמיד תוכל לפנות לשם."

"תודה על העצה." אמר מייק בחיוך די מאולץ כדי לסיים את השיחה, אבל רייצ'ל לא ויתרה.

"בנוסף, יש כמה מקומות שאצטרך שתעברו שם, אם אני צודקת אז אתם תצטרכו את עזרתם, אבל אני יודעת ששם גם הם זקוקים לעזרתכם. קח את הקלף הזה," היא אמרה והביאה למייק קלף קטן וצהבהב, "הוא בכל פעם יראה לכם את הכתובת בהם תצטרכו לעבור לבקש עזרה, שמור על הקלף הזה, כי הוא המפתח שלכם למסע." היא אמרה וסגרה את ידיו של מייק על הקלף, ואז עזבה. 

בדיוק כשמייק רצה להמשיך ללכת, כירון קרא לו. 

"לפני שאתה הולך, יש מתנה שאביך רצה שתקבל." הוא אמר ושלף חפץ עטף בד מתוך הנרתיק שעל גבו. הוא פתח את הבד, ובתוכו היה כובע מצחייה פשוט כזה של היאנקיז. 

"וואו, תודה כירון." אמר מייק באילוץ כדי לא להעליב אותו.

"זה לא סתם כובע, זהו כובע היעלמות. ברגע שתחבוש כובע זה אתה תוכל להיעלם מעיני כל. זה היה שייך פעם לאנבת' צ'ייס, אבל היא הייתה חייבת טובה להאדס וזה מה שהוא ביקש בתמורה. זוהי מתנה מאביך, והוא גם אמר לי להביא לך את זה." ענה כירון והושיט למייק מכתב, "תפתח את המכתב הזה ברגע הנכון, אתה תדע מתי." מייק לקח את המכתב ושם אותו בתיק ביחד עם שאר הדברים שקיבל. הוא לא אהב את זה. 'אתה תדע מתי'. מה אם הוא לא ידע? 

"דבר אחרון," אמר כירון, "יש לכם שבועיים עד שאוראנוס יגיע למלוא כוחו, זאת ההזדמנות היחידה שלכם." כן, שיחת עידוד מעולה. 

החמישה ירדו מהגבעה ונופפו לשלום לכל מי שליווה אותם. הם התיישבו בוואן של המחנה, בו הם מכרו תותים שהם סיפקו לניו יורק, ומשם הם נסעו.



"תקשיבו" אמר מייק, "רייצ'ל אמרה לי שישנם כמה מקומות שנצטרך לעבור בהם כדי לקבל עזרה."

"ואיפה הם נמצאים?" שאלה הייזל.

מייק הסתכל בפתק שרייצ'ל נתנה לו, והוא ראה כתובת אשר נכתבה באותיות מסולסלות שהתעללו בדיסלקטציה שלו:



הנום ה-21

       הגדה המזרחית

                      ברוקלין


"מה זה אמור להביע?" שאל בריק, בהפתעה.

"המקום אליו אנחנו צריכים ללכת" ענה ג'ייק.

"טוב, תודה רבה, קפטן מובן מאליו." אמרה הייזל בציניות.

בזמן שהשלושה התחילו להתווכח, מייק הרגיש כאילו הוא המבוגר במסע, אז כמובן שגם הוא הצטרף לוויכוח. ובזמן שהארבעה שקעו בוויכוח, ארגוס הביט בהם מהמראה וגלגל את עיניו, דבר שגרם לו להיראות כמו חיזיון פסיכודלי. 

"שקט!" צעקה לפתע קריסטל, וכולם הביטו בה, אפילו רוב עיניו של ארגוס, וזה חייב להגיד משהו. "אולי פשוט ניסע אל ברוקלין, ומשם ניסע לאורך נהר האיסט, עד שנמצא משהו שנראה חשוד?!" כולם בהו בקריסטל, אפילו ארגוס, מה שגרם לכך שכמעט הם נכנסו ברכב שלפניהם. 

איך זה שאף אחד לא חשב על כך?





כבר שעתיים החבורה נוסעת בוואן ביחד עם ארגוס, ושום דבר חשוד לא נראה. אך לפתע, מייק ראה איזה בליטה שחורה קטנה מבצבצת מעל המים, ואז הוא נזכר שהוא כבר ראה את זה כבר כמה פעמים, כנראה שהוא/היא עקב אחריהם.

"ארגוס, תעצור!" אמר מייק, ובשנייה שהוואן נעצר, מייק יצא.

"לאן אתה הולך?" שאלה קריסטל, עוקבת אחריו ביחד עם השאר.

"הי אתה!" צעק מייק לתוך המים, "מי אתה? צא החוצה." בהתחלה, מייק נראה סתם מוזר, כי כלום לא קרה. אך שנייה לאחר מכן, קם לפתע יצור מוזר מתוך המים, והתקדם לעברם. היצור נראה כמו בן אדם שהכליאו אותו עם אריה ים וכלב. היה לו ראש כמו של כלב דוברמן, עם זוג ניבים ארוכים וגדולים שיצאו מפיו, גופו הזכיר טיפה גוף של כלב ים, אך עמידתו הזקופה גרמה לו להיראות יותר אנושי. רגליו היו כמו של אריה ים, וכך גם ידיו, אבל גם היו לו כפות ידיים מלאות בטפרים די גדולים, ופרווה שחורה הייתה על כל גופו.

"כן?" שאל היצור המוזר, שנראה כאילו הוא מתאמץ לא לצחוק, "מה אתם רוצים?"

"מי אתה?" שאל בתשובה מייק, כאילו שכח מה רצה להגיד.

"מי אני? אני הרי אל הנהר איסט הגדול. מי חשבת שאני, אל נהר הדסון המעצבן ההוא?"

"אתה יודע אולי איפה הנום ה-21 ?" שאלה הייזל.

"כן, אני יודע. אבל זה יעלה לכם." הוא ענה והושיט את ידו. אז ג'ייק הביא לו שקיק עור קטן מלא בדרכמות, מטבעות זהובים וגדולים אשר בצד אחד היה מוטבעת דמות של בניין האמפייר סטייט- שם נמצא האולימפוס כיום, ובצד השני ראשו של זאוס. האל איסט לקח את המטבעות בשמחה, והראה להם את הדרך.

וככה, כעבור חצי שעה, הם הגיעו למחסן נטוש אחד, ושם נפרדו מארגוס. מעכשיו הם לבדם. החמישה התקדמו לעבר הכניסה, וכאשר הם התקרבו אל המחסן, הוא לפתע השתנה והפך לאחוזה יוקרתית על גדת הנהר בעלת כמה קומות ובגודל עצום. כאשר הם התקרבו אל דלת הכניסה המפוארת, ללא שהם דפקו, הדלת נפתחה בפתאומיות ונערה עמדה בכניסה וכיוונה אליהם מקל, כשמאחוריה עמדו כ-50 נערים ונערות.

"אז,-" היא אמרה, "-מה אתם עושים פה?"

הפרק הקודם		הפרק הבא