כוכב השחר

 שינוי בתוכנית, אני בבית השבת(DDDD:), אבל כנראה ששבת הבאה אני לא אהיה פה, אז תתכוננו לגרוע מכל.

זה אחד הפרקים האהובים עלי עד עכשיו בפאנפיק. מקווה שתספכימו איתי.

פרק 11

גשר מעל נהר סוער

המכונית הישנה שהייתה בבעלותה של פיניקס החליקה על פני הכביש הפרברי החשוך. הכביש, שנמתח בין שדות פרא של עשב גבוה, היה שומם לחלוטין מלבדם בשעת לילה שכזו. הירח והכוכבים הסתתרו מאחורי ענני הגשם, ורק מנורות המכונית האירו את הדרך, שהתמשכה הלאה והלאה בלי סוף.

פיניקס ישנה במושב שליד הנהג, רגליה היחפות על גבי תא הכפפות והמפה שלה על ברכיה. לדבריה הם לא היו יכולים להתעתק למקום, מכיוון שהיא מעולם לא ביקרה בו בעצמה, ומטאטאים היו מחוץ לשאלה, מכיוון שהמשטרה הלאומית סרקה את השמיים במסוקים לכל אורך הארץ.

לבן לא היו תלונות. עבר הרבה זמן מאז שנהג במכונית, והפעולה המוכרת הייתה מרגיעה. מאז ומתמיד היא אפשרה לו זמן לסדר את מחשבותיו. ואחרי החוויה שעבר בחנות המשפחתית של פיניקס, הוא היה צריך את הזמן הזה.

מאז שברח מאזקבן הוא עשה הכל כדי לברוח מהאנשים שהשאיר מאחור. הכאב והאשמה שהגיעו יחד עם מראה פניהם היו צורבים, נושכים, ולא היה לו לאן לנתב אותן. אבל עכשיו, לאחר שראה את המשפחה שלו במראה, הוא לא הצליח לברוח יותר.

אלף תרחישים רדפו זה את זה בראשו בעודו נוסע לתוך הלילה. אולי אבא שלו התעורר מהתרדמת? אולי הוא החלים? או שאולי הוא בבית החולים, שוכב ללא תנועה יום אחר יום, וליליאנה וטד ורוז וכל שאר בני המשפחה יושבים סביבו, חסרי אונים? אולי המחלה המסתורית שלו כבר גברה עליו?...

לא, הוא שכנע את עצמו. אם ג'יימס פוטר היה נפטר בטרם עת, העיתונים לא היו מפסיקים לדבר על זה. אבל הנושא לא הפסיק לרדוף אותו, כי הוא לא שכח את ההבטחה שהבטיח לאביו לפני שנפרדו בפעם האחרונה.

הוא תהה איך ליליאנה מסתדרת. הוא ידע שאחותו קשוחה יותר משהיא נראית, אבל הוא לא יכול היה שלא לחוש אשמה כשדמיין אותה מטפלת באבא שלהם לבד. לדעת שהוא לא שם בשבילה. כפי שהיא ישבה לצידו בתא המאסר שלו ובכתה, אבל הוא לא נקף אצבע כדי לנחם אותה, רק שקע באומללות שלו.

ומורגנה... המחשבה עליה הרגישה כמו להסיר תחבושת מעל פצע ישן ולגלות שהוא כלל לא החלים. הוא כיסה אותו כדי שלא יזדהם, אבל הוא לא הצליח לעצור את הרעל. הוא לא הצליח למנוע ממנו להתפשט לכל חלקי גופו, לשלוט בכל מובן של חיו. הוא שינה אותו, עיצב אותו מחדש, והוא ידע שבגללו לעולם לא יחזור להיות מי שהיה, גם אם יצליח אי פעם לשכוח את אזקבן. הוא לעולם לא ישוב להיות תמים ובוטח כפי שהיה. הוא לעולם לא ייתן לאהבה שלו אל מישהו לעוור אותו, למנוע ממנו לראות מה הוא באמת.

זה העציב אותו. זו לא הייתה הפעם הראשונה בה נפגע או נבגד, וידע שזו גם לא תהיה האחרונה. הוא השלים מזמן עם העובדה שהתמימות הייתה חלק מהאופי שלו, אבל הוא מעולם לא השתוקק לשנות את האמון העיוור שנתן באנשים. הוא תמיד העדיף לראות את הטוב שבאדם ולהסתכן בלהיפגע מאשר להתרחק מראש ולהסתכן בלפספס משהו נפלא. זו הייתה הסיבה שהרגיש כל כך קרוב אל מורגנה מלכתחילה. היא תמיד הייתה לבדה, בגלל שאף אחד לא טרח לנסות לראות מעבר לשריון ההתנשאות והקרירות שעטתה כדי להגן על עצמה. אבל הוא שינה את זה. הוא ראה מי היא באמת... וזה שרף אותו בסוף.

עכשיו הוא היה שונה. הוא ידע שגם אם היה רוצה, לעולם לא היה יכול לתת אמון עיוור במישהו. הוא לעולם לא יוכל לסלוח ולשכוח לחלוטין. ואם הוא ומורגנה אי פעם יתראו שוב... הוא לא ידע איך היה מגיב. הוא לא ידע מה נראה לו גרוע יותר, שהיא תתחנן בפניו בדמעות שיסלח לה או שתתנהג כאילו האהבה שלהם מעולם לא הייתה.

הוא הסתכל לכיוונה של פיניקס. בשנתה, היא השילה מעליה את הצגת הנוכלת הערמומית והעליזה ונשארה נערה תמימה שייתכן שהשאירה היכן שהוא בעברה. ראשה היה שעון על משענת הכיסא ופניה פנו לכיוונו, חושפת את צווארה בצורה כמעט פגיעה. עורה נראה כמו שיש באפלוליות שברכב.

למרות שחי בו יותר משנה, בן ממש לא ידע את כל מה שאפשר היה לדעת על עולם הקוסמים ועל האנשים שהרכיבו אותו. לכן הוא לא יכול היה להגדיר בדיוק איזה חלק פיניקס לוקחת בעולם הקוסמים. האם היא הייתה חלק מהכנופיות של לונדון, או סתם מכשפה ממעמד נמוך שחיה בין המוגלגים? או שאולי חנות העתיקות המשפחתית שלה לא הייתה מיועדת למוגלגים, אלא הייתה כיסוי למשהו אחר בעל אופי קסום? הייתה לו תחושה מבוססת מאד שיש משהו חשוב שפיניקס לא מספרת לו לגבי עצמה.

אבל הוא לא התכוון לשאול אותה, כי ידע שזה אומר שיהיה עליו לחלוק מידע על עצמו. ואת זה הוא לא התכוון לעשות.

שלט בצד הדרך כיוון אותו אל מגרש מחנאות לצד הכביש. הוא האט ועלה עליו, הכביש החלק הופך לדרך גסה. הרעידות ברכב העירו את פיניקס. היא הזדקפה והתמתחה בעודו עוצר את הרכב בשולי מגרש בגודל בינוני, מוקף עצים. בן כיבה את המנוע והסתכל עליה.

"כדאי שנעצור פה. אני לא יודע מתי תהיה עוד הזדמנות."

"בסדר," פיניקס אמרה בקול מנומנם, פיהקה והתמתחה בחתוליות.

מחשבה עלתה בראשו של בן. "אם את פה, מי משגיח על החנות שלך?"

פיניקס משכה בכתפיה בחוסר עניין. בן חשב שזה קצת מוזר שהיא עוזבת את החנות שלה ואת שגרת יום- יומה בהתרעה קצרה כזו כדי לצאת להרפתקה עם גבר שהיא בקושי מכירה. אבל זה כנראה פשוט היה האופי שלה.

הם יצאו מהמכונית, בן לוקח את התיק שפיניקס ארזה מהמושב האחורי. האוויר היה קר מאד, והוא ידע שעליו להתכונן ללילה קשה של לינה בשטח. כשברח מהמוגלגים הוא לא סבל מקור כזה, כי העונה הייתה קיץ.

פיניקס הוציאה מהתיק יריעת בד, מוטות ויתדות של אוהל. בן הסתכל בה בסקרנות. לא היה שום סיכוי שכל הדברים האלה היו יכולים להיכנס לתיק הזה אלא אם כן הוא היה מכושף. בהינף שרביטה של פיניקס האוהל הוקם. הוא היה קטן למדי, ובן התחיל לשקול לתת לה לישון בפנים בזמן שהוא יישן בחוץ. הוא חשב שזה יהיה לא הולם ששניהם ישנו ביחד באוהל קטן כל כך.

פיניקס רכנה והציצה לתוך האוהל, מדליקה בתוכו אור בהינף שרביט.

"זה יהיה חמים ונחמד," היא אמרה לבן בשביעות רצון ונכנסה. "בוא תראה."

בן הציץ פנימה. הוא היה המום לראות שהאוהל הכיל מה שנראה כמו דירת רווקים עם שני חדרי שינה. היה שם מטבח קטן וסלון עם אח אותה פיניקס הדליקה בעוד בן נכנס לדירה, מופתע מהעובדה שהתקרה הייתה בגובה אמיתי.

פיניקס פשטה את המעיל שלה וזרקה אותו על הספה. "מה דעתך על ארוחת ערב?"

הם בישלו ואכלו ביחד על הספה מול האח. זה לא היה נוראי. פיניקס הייתה בת שיח משעשעת; היא אפילו גרמה לבן לצחוק פעם או פעמיים. הוא לא באמת צחק מאז אזקבן.

"לאן אנחנו נוסעים, בעצם?" הוא שאל אותה בזמן שהכלים קרצפו את עצמם מעל הכיור.

"סתם מקום," פיניקס השיבה כלאחר יד. "אני חושבת שאוליביה הלכה לשם, אבל אני לא יכולה להיות בטוחה."

"את מדברת כאילו את מכירה אותה טוב," בן פתח את הנושא בזהירות.

"לא באמת," פיניקס אמרה לו באדישות. "הרשתי לה להישאר בדירה מעל החנות כמה ימים אחרי שחילצתי אותה, עד שהיא תמצא לאן ללכת."

אז למה היא לא הלכה לבית של אבא של בן? היא הרי שלחה אותו לשם – היא ידעה למצוא אותו שם. לאן היא הייתה מעדיפה ללכת?

פתאום הוא הבין שפיניקס מסתכלת עליו. מחשבותיו כנראה ניכרו בפניו. פיניקס חייכה ורכנה לעברו על גבי הספה, מפתלת את אצבעה בתוך צווארון חולצתו.

"אתה יוצא עם מישהי?" היא שאלה אותו פתאום.

כן. לא.

"זה מסובך," הוא השיב לאחר הפוגה.

פיניקס השמיעה קול של הבנה, עיניה סוקרות את פניו מקרוב. "כן, אני מכירה את זה... לא שזה באמת משנה."

היא נישקה אותו. הוא היה קפוא במקומו, נוקשה, לא משתף פעולה אבל גם לא דוחה אותה. הנשיקה הייתה נעימה, אבל בתוך תוכו היא העלתה אל פני השטח הרבה תחושות ורגשות שהוא רצה מאד להשאיר באפלה.

לבסוף היא התנתקה ממנו. הוא לא הסתכל בפניה, חושב על מורגנה.

"בסדר... אם ככה אתה רוצה את זה," היא אמרה לבסוף, נשמעת רק מעט נפגעת. היא קמה מהספה ופיזרה את שיערה. "לפחות אני אוכל להגיד שנישקתי את הנכד של הארי פוטר."

המילים הרגישו כמו סטירה על פניו.

"למה את אומרת את זה?" הוא דרש לדעת. היא כבר הייתה בדרכה אל הצד השני של החדר.

היא משכה בכתפיה. "סתם. בלי סיבה. אתה סוג של ידוען, זה הכל."

היא באמת התנהגה כאילו לא היו למילים משמעות עמוקה, אבל את בן הן הטרידו. הטרידו מאד. הן החזירו את מחשבותיו היישר אל אימא שלו, שבמשך כל נעוריה אספה גזרי עיתונים ותמונות של הארי פוטר ועשתה הכל כדי להיות כמה שיותר קרובה אליו...

פיניקס הושיטה לו ספר קטן בכריכה בצבע זהב. הכריכה הקדמית הציגה איור אומנותי מאד שנראה מתאים לספר ילדים, ועל עמוד השדרה נכתב באותיות כחולות מלכותיות, 'אגדות בידל הפייטן'.

"אמרת שאתה רוצה לדעת לאן אנחנו הולכים," היא אמרה, רוכנת מעליו ופותחת את הספר בעמוד המתאים. "קרא את זה. זו הווריאציה האהובה עלי." היא שלחה לו חיוך חתולי, כאילו כבר שכחה את הרגע המביך שחלקו. "אני אהיה במקלחת, אם תתחרט..."

ברמיזה הזו היא עזבה את בן לנפשו. הוא חש הקלה כשהיא עזבה, אם כי חוסר הנוחות החדש שנוכחותה הסבה לו לא הייתה לחלוטין לא- נעימה.

הוא חיכך בגרונו כדי לנקות את ראשו ופנה לקרוא את הסיפור שהיה פרוש על חיקו. בראש העמוד היה מסורטט סמל: המשולש החצוי שבתוכו עיגול, כמו הקעקוע על עורפה של פיניקס.

'אגדת שלושת האחים: או האיש שהביס את המוות

בימים של קסם ועוצמה

בארץ שוטטו שלושה אחים;

מעבר יער, עמק והר

מסעם היה ללא מכשולים.

עד אשר הגיעו

לשפת נהר סוער

נהר שחור, בוגדני

אותו אין איש עובר.

חיש מייד טיכסו האחים

תוכנית ללא- רבב;

גשר מעל נהר סוער

הם בנו בכוח קסם רב.

מעל הגשר הופיע יצור

אדיר, שלדי וקר, שחור כולו;

היה זה המוות, זועם ונורא

על ששלושת האחים חמקו מידו.

'ברכות, שלושה אחים!'

הוא קרא בעורמה רבה

שכן גם לו הייתה תוכנית

להפיל את האחים בפח הסכנה.

'הפגנתם כישרון

וגם תבונה ללא גבולות!

על כן בקשו כל שחפץ לבכם

ולכם אעניק שלוש מתנות!'

האח הבכור, גאה ועז

דרש ממוות שרביט אדיר

שיביס כל אויב, ללא מעצור

וינצור בתוכו כוח כביר.

האח השני, הפיקח שבהם

ללא כל נימוס או ענווה

ביקש להשיב את המתים

ולשם כך זכה לאבן שחורה.

והאח השלישי, הביישן

רצה רק להיות נסתר.

על כן מוות קרע מגלימתו

ויצר גלימת העלמות לאלתר.

שלושת האחים הלכו לדרכם:

האח הבכור התרברב בכוחו

ונרצח, שרביטו נגנב עם כל רכושו.

האח השני זכה לראות אהובה שאבדה

אך הכאב היה קשה מנשוא, וסופו היה כסופה.

רק האח השלישי נעלם בצללים

וחמק מעינו של המוות במשך שנים.

עד אשר הסיר את הגלימה בזקנתו

והעניק אותה לבנו יחידו.

'בני, זמני הגיע,' אמר הוא לו,

'אל נא תבכה, כי ימי התארכו'.

הוא בירך את מוות כחבר קרוב

ללא פחד או חרטה.

וזהו ההשכל, קורא אהוב

לנצור את ברכתה של הזדמנות שנייה.'

בן חשב על אגדת שלושת האחים בעודו נוהג לארוך הכביש הכפרי לפנות בוקר. פיניקס, שישבה במושב לידו, פיהקה בעודה מעיינת במפה לאור שרביטה. בן כלל לא הרגיש עייף, למרות שישן רק שעות ספורות, אלא ערני בצורה יוצאת דופן. לפי ההערכה של פיניקס הם היו אמורים להגיע ליעדם באותו בוקר.

הוא ניסה לשאול אותה על הסיפור שביקשה שיקרא, אבל היא רק אמרה לו להיעזר בסבלנות, כי הוא יבין הכל ברגע שיגיעו.

כמו כל שאר הילדים בעולם המוגלגים, כילד בן גדל על סיפורים ואגדות שונות. וכמו כל ילד, ככל שהתבגר כך הוא למד שאגדות הן רק אגדות, וסיפורים הם רק סיפורים. כעת הוא תהה האם זה כך גם עבור ילדים קוסמים. הרי כל הסיפורים על מכשפים ודרקונים שהמוגלגים זלזלו בהם היו דבר שבשגרה עבור קוסמים, וזה גרם לו לתהות האם גם קוסמים מזלזלים באגדות שהם שמעו כילדים, או שבעולם שכזה אנשים לא מפקפקים בעובדה שהכל יכול לקרות. הרי גלימת ההעלמות, זו שהסתירה את האח הצעיר בסיפור במשך שנים, הייתה פריט אמיתי. אביו של בן היה בעליה, והוא נתן לו אותה כדי שתגן עליו כשנפרדו בפעם האחרונה...

'בני, זמני הגיע...'

כך או כך, הוא הבין מדוע פיניקס אוהבת את הסיפור. הוא היה מנחם מאד, מנסה לשכנע את הקורא שהאובדן לא חייב להיות משהו נורא ומפחיד. שזה משהו שאפשר לקבל.

השמש התחילה לזרוח מעבר להרים שבאופק, מסנוורת את בן.

"תפנה פה," פיניקס כיוונה אותו, והוא עשה כדבריה.

הם נסעו זמן ממושך בכביש צדדי צר במיוחד, בין עצים ושיחים גבוהים. לבסוף יצאו אל שטח פתוח והשמש המסנוורת בירכה אותם בשנית. השמיים נצבעו גוון כתמתם- וורדרד של זריחה מעבר לרצועה של עצים שנמתחה כמו חומה לאורכו של נהר רחב.

"תעצור," פיניקס אמרה לו ברצינות פתאומית, מקפלת את המפה ונוטשת אותה. בן החנה את הרכב על פיסת אדמה יבשה ושטוחה וכיבה את המנוע. באותו הרגע השקט והשלווה של פינת הטבע הטביעו אותו כמו נחשול.

השניים יצאו מהרכב, וטריקות הדלתות הדהדו מסביב כאילו היו יריות רובה. האוויר היה קר וצלול, וצינה חדה עלתה ממימי הנהר הסוער. פיניקס סגרה את מעילה עד הסוף והתחילה ללכת בשתיקה לאורך הגדה הגבוהה. בן הלך בעקבותיה, לא זקוק להסבר שלה כדי להבין לאן הגיעו.

לאחר זמן קצר הגיעו אל גשר שחצה את הנהר בקשת מושלמת. אבל זה לא היה גשר רגיל; הוא היה עשוי מה שנראה כמו ענפים דקים וגבעולים של צמחי הנהר שצמחו על הגדה, אלה התארכו ושולבו אלה באלה, יוצרים את הגשר שעמד איתן למרות טיב החומר ממנו נבנה. לבן היה ברור שאף מוגל לא יכול היה לבנות את הגשר. יותר מכך – הוא ידע מי כן בנה אותו. הוא הצטמרר באוויר הקר.

"אז האגדה אמיתית?" הוא שאל את פיניקס.

"היא אמיתית," היא אמרה, ניגשת בחומרה על סלע בגובה החזה שבלט מתוך העשב הגבוה ומשתמשת בשרביטה כדי להסיר את הירוקת שהצטברה עליו. "אוצרות המוות הם אמיתיים."

בן הניח את רגלו על הגשר בזהירות. המשטח היה יציב להפליא. ברגע שהיה בטוח שהוא לא יתמוטט, הוא העלה את רגלו השנייה והלך לאורכו בזהירות. תחתיו, המים הגועשים היו שחורים.

הוא נעצר בערך באמצע הגשר ופנה אל פיניקס. "זה המקום בו המוות התגלה בפני שלושת האחים?"

"אתה לועג לי?" היא הכישה בתשובה, נותנת בו מבט מסוכן, רציני, שכלל לא אפיין את התנהגותה הקלילה.

"לא," בן הבטיח לי. "אני פשוט לא יודע את כל מה שאפשר לדעת על קסם. לא ידעתי שהמוות הוא ישות..."

"אף אחד לא יודע את כל מה שאפשר לדעת," פיניקס השיבה, נראית מתחרטת מעט על היחס העצבני שנתנה לו. "והסיבה שהסיפור מכונה על ידי רוב האנשים אגדה היא שגם הם לא מאמינים שמוות הוא ישות. אבל אני כן מאמינה."

היא הוציאה את אחד משרביטיה מחגורתה והעבירה את קצהו על פני הסלע במבנה ברור. אניץ עשן בודד עלה ממנו כשהתרחקה והסלע נע לאחור, חושף חור באדמה.

פיניקס השיבה לעצמה מעט מההתנהגות הזחוחה שלה כשחייכה אל בן ברמיזה והתחילה לרדת. בן ירד מהגשר וניגש אל הפתח. על הסלע היה צרוב הסמל המשולש שהוא ראה כבר פעמיים.

הוא עשה את דרכו בזהירות במורד גרם מדרגות תלול, צר וחלקלק מאד שנחצב בסלע. בתחתית היה מעבר נמוך תחתיו בן היה צריך להתכופף כדי לעבור, ומעבר לו היה חלל חסר צורה בעל תקרה נמוכה – מקום קודר מאד, דמוי מקדש – בו עמד ריח מאד לא נעים של לחות ועובש. היה שם קר מאד.

פיניקס בדיוק הדליקה את הנרות בגבשושיים, הנמסים למחצה, שהיו מפוזרים בגומחות שבקירות הסלעיים. לאורם בן היה מסוגל לראות שלושה תבליטי סלע שהוצבו על הקיר שמול הכניסה. שלושתם היו עתיקים מאד, שחוקים, ושלושתם הציגו דמויות של גברים שפנים נמחקו עם השנים. לבן לא היה ספק מי הם היו. אחד היה חסון והחזיק מעל ראשו שרביט, השני היה רזה וגבוה ומעל ידו הפרושה ריחפה אבן משולשלת, והשלישי, שהיה קטן מהאחרים, עמד כשידיו לצידי גופו, ללא שום תנוחה דרמתית, ומעל ראשו היה מצויר עיגול. משלוש, קו ועיגול. אז זה היה פשר הסמל.

"אל תתבייש," פיניקס אמרה לו פתאום. למרות שדיברה ברכות קולה הדהד בחלל. היא סימנה לבן להתקרב אל התבליטים.

כשעשה זאת הוא הבחין שתחת כל אחד מהם יש שולחן אבן מרובע, דמוי מזבח. על כל אחד מהם הוצבו כיפות זכוכית שהיו הפריטים המודרניים היחידים בחדר. מתחת לכיפה השמאלית ביותר היו כמה פיסות עץ גבשושיות שכנראה בעבר היו שרביט ומתחת לכיפה האמצעית הייתה טבעת חלודה עם אבן שחורה סדוקה. אך הכיפה הימנית ביותר – זו שתחת האח הצעיר ביותר – הייתה ריקה.

"אלה אוצרות המוות," פיניקס אמרה לו בטון שגבל ביראת קודש, מלטפת בידה את הכיפה באמצעית. "שניים מהם, לפחות. אנחנו מחפשים אחריהם כבר כמעט חמישים שנה ואוספים את כולם כאן."

"אנחנו?" בן שאל, מחשבה על אימו מרחפת באחורי תודעתו.

"כל האמינים."

"זו דת?" בן שאל, למרות שבתוך תוכו חשב שזה דומה יותר לכת.

"אפשר לקרוא לזה ככה," פיניקס השיבה במסתוריות, מחייכת אל שני אוצרות המוות שלפניה.

"הם באמת עובדים?" הוא שאל בסקרנות. "השרביט הזה הוא באמת השרביט הכי חזק בעולם? והאבן יכולה להשיב את המתים?"

"הם בהחלט פעלו, לפני שסבך השמיד אותם," פיניקס אמרה בשילוב של הערכה וסלידה, מסתכלת בפריטים כמהופנטת. "הוא האמין שאף אדם לא צריך להיות אדון על המוות..." היא גיחכה ביובש.

"אז מה הטעם בלאסוף אותם?" בן שאל. "הם הרי לא עובדים."

פיניקס משכה בכתפייה. "מסורת היא מסורת," הייתה תשובתה היחידה, אבל לבן הייתה תחושה שיש משהו מעבר לכך.

הם עמדו בשתיקה זמן קצר. בן הסתכל בשני אוצרות המוות, לא מסוגל להאמין שהפריטים הישנים והשבורים האלה יכולים להעניק לאדם כוחות אדירים. הוא הסתכל על הכיפה השלישית, הריקה.

"מה לגבי החלק השלישי?"

"ובכן, עדיין לא מצאנו אותו," פיניקס השיבה. "השושלות של שני האחים הבכורים הגיעו לקיצן – קצת כמו האחים עצמם, באופן אירוני למדי – לכן הפריטים שלהם הסתובבו בעולם ללא בעלים. אבל השושלת של האח השלישי עדיין קיימת, והיא מחזיקה בגלימה."

בן ידע, בלי שהיא תאמר לו, שהיא מתכוונת למשפחת פוטר ולגלימה של אביו, זו שהוא השאיר בכיכר גרימולד מספר 12 כשהוא נעצר.

הוא התרחק מהמזבחים, מעמיד פנים שהוא בוחן את שאר המקדש. הוא תהה האם פיניקס יודעת שהגלימה נמצאת ברשות משפחתו.

"מה בנוגע לאימא שלי?" הוא העלה לאוויר את השאלה שהציקה לו כבר כמה דקות. "גם היא הייתה חברה ב... דת הזו?"

"אני מתארת לעצמי שכן, היא הכירה את החנות של ההורים שלי ואת השם שלי, ברגע שהצגתי את עצמי. אבל זה ללא ספק היה כשהייתי מאד צעירה. אף פעם לא שמעתי עליה לפני אותו היום."

"אז אנשים פשוט יכולים לפרוש?" בן מצא את עצמו שואל, כמעט בלהט. הוא לא רצה לגלות עוד סודות אפלים מעברה של אימו. הוא רצה שפיניקס תגיד לו שהחברות שלה בכת הזו הייתה סתם איזה שיגעון נעורים שחלף עוד לפני שהוא נולד.

"זה לא ממש עניין של פרישה. החיפוש הוא קשה ומאכזב. גם למאמינים ההדוקים ביותר לא תמיד יש את הנחישות להמשיך בחיפוש כשאין תוצאות. אני בטוחה שאף אחד לא ביקר את אימא שלך כשהיא התייאשה."

"אז למה שהיא תהיה פה עכשיו?" בן גילה שקולו מתגבר ללא שליטתו. "אמרת שהיא תהיה פה. אמרת שלפחות יהיה סימן – "

"תירגע, בחור גדול," פיניקס נכנסה לדבריו בקול יציב, לא נבהלת מול הכעס הפתאומי שלו. "לא הבטחתי שנמצא אותה פה. הבנתי מדבריה שהיא מתכוונת לחזור לפה – זמנים קשים מחזירים אנשים אל האמונה – וזה כל מה שאני יודעת."

בן לא הסתכל עליה. הוא הרגיש מעט מבויש על שהתפרץ עליה כך, אבל הוא לא יכול היה לשלוט בזה. לא רק שהוא לא התקדם במציאתה של אימו, הוא נתקל בסוד אפל נוסף מעברה. אובססיות אפלות וכתות – אלה בהחלט לא היו דברים שהיה מזהה עם אימו, האישה שגידלה אותו ואהבה אותו כל חיו.

פיניקס התקרבה אליו והניחה את ידה על גבו. המגע העדין הפתיע אותו, אך לאחר רגע הוא נרגע תחתיו.

"אני מצטער," הוא פלט בתסכול.

"אל," פיניקס אמרה ללא שמץ חדות בקולה. לא היה לו מושג שהיא מסוגלת להיות עדינה כל כך. "אני יודעת איך זה מרגיש. כשההורים שלי יצאו לחפש את השברים של שרביט הבכור הייתי בת ארבע עשרה. לא ראיתי אותם במשך כמעט שלוש שנים. תמיד חלמתי למצוא אותם ולהצטרף לחיפוש, אבל לא הצלחתי למצוא אותם. הייתי בודדה ומתוסכלת."

ידה החליקה במורד גבו והיא עצמה עברה לעמוד מולו, כך שזרועה האחת הייתה כרוכה סביבו, מאלצת אותם לעמוד קרוב מאד. אז היא הניחה את ידה השנייה על חזהו, מעל ליבו. היא הסתכלה לתוך עניו, אך הוא קטע את הקשר. פניהם היו קרובות מאד.

"גם אני הגעתי לכאן בתקווה למצוא רמז מהם ולא מצאתי כלום. אני מכירה את הכעס שאתה מרגיש."

היא נישקה אותו בפעם השנייה. הפעם היא הייתה עדינה וזהירה יותר, והצליחה לפתות אותו לנשק אותה בחזרה. היא התקשה להירגע, אבל ברגע שנכנע לתחושות שהנשיקה עוררה בו גופו נרפה אט- אט. אך בדיוק כשהיה על הסף מעבר לו היה צפוי לאבד את שליטתו ברגשותיו הוא עצר והתנתק מפיניקס. היא הסתכלה עליו במבט מלא משמעות שמשום מה גרם לו להרגיש כמו טרף שנפל לטפריו של טורף.

זה גרם לו לחשוב. "אמרת שאף פעם לא היית פה קודם."

לרגע פיניקס לא הבינה על מה הוא מדבר. לאחר רגע הבלבול שלה הפך למתח, אבל הוא לא היה בטוח האם דמיין זאת או לא, כי מייד לאחר מכן היא חייכה אליו בביישנות שובבה.

"תפסת אותי," היא הודתה, מציירת מעגלים בלתי נראים על חזהו. "ביקרתי פה מספר פעמים כשחיפשתי את ההורים שלי. היינו יכולים פשוט להתעתק לפה. אבל רציתי הזדמנות להתקרב אליך... אתה יכול להאשים אותי? אתה בחור מושך, וטוב... אתה מוצא חן בעיני..."

היא נישקה אותו שוב, הפעם ביתר להט. האדם שבן היה לפני שלושה חודשים היה נופל בקסמיה של האישה היפה הזו מבלי שהייתה צריכה להניד עפעף, אבל האדם שהיה עכשיו היה תמים הרבה פחות. הוא היה ערני מספיק לרמזים, למניעים הנסתרים שמאחורי התנהגותה.

הוא אחז בכתפיה והרחיק אותה ממנו. מסתכל בפניה, הוא אמר, "אני מוצא חן בעיניך, או ששם המשפחה שלי מוצא חן בעיניך?"

פניה התקדרו למרות שהיא התאמצה ליצור חיוך. "למה שתחשוב ככה?"

בן חשב על אימא ואבא שלו. האם הסיבה האמיתית שהיא הייתה איתו הייתה הסיבה בגללה פיניקס מנסה לפתות אותו כעת? האם גם היא רצתה את הגלימה האגדית, אבל קיבלה אותו במקום?...

בתחושת גועל מחליאה הוא הדף את האישה אדומת השיער ממנו.

"תודה על העזרה," הוא אמר בקרירות ופנה לעבר המדרגות. כשהיה במחצית הדרך מעלה הפתח שמעליו נסגר, חוסם את האור שהגיע מפני האדמה.

הוא סב לאחור. פיניקס החזיקה את שני השרביטים שלה, וכל שמץ עדינות או חתוליות נמחקו מהופעתה, שהייתה כעת קודרת ורצינית.

"אתה לא עוזב," היא דיווחה לו בקול נמוך. "לא הגעתי רחוק כל כך כדי לראות אותך הולך. אני מצטערת. באמת שאני כן מחבבת אותך, בן. אבל אני לא יכולה לפספס את ההזדמנות הזו..."

בן הרים את שרביטו בזריזות כשהבחין שהיא מתכוננת לתקוף, אבל הוא לא הצליח לחסום את הקללה שלה. הוא הרגיש כאילו קרס אוחז בבטנו מבפנים ומושך אותו קדימה בכוח אדיר. הוא נפל על רצפת האבן בכאב. הוא כיוון אל פיניקס קללה אבל היא הדפה אותה ללא מאמץ ופירקה אותו מנשקו.

"אני באמת מצטערת על זה," היא אמרה שוב, בכבדות, וכיוונה אליו את שרביטה. "איפריו."

בן התכונן לכאב נורא, אבל הוא זכה להפך הגמור. תחושה חמימה וקלילה כמו ענן עטפה אותו, והוא לא חש שום רגש או כאב, רק שלווה.

"איפה נמצאת גלימה ההעלמות?" שאל אותו קול נשי נעים.

הוא ממש עמד לספר לקול הנחמד את מה שרצה לדעת, כשקול נוסף דיבר אליו. זה היה קול תקף יותר, מציאותי יותר, שמשום מה הזכיר לו את אלבוס.

"למה שתספר לה את זה? הגלימה שייכת למשפחה שלך, ולא לאף אחד אחר."

"ספר לי, בן..." התעקש הקול השני. "זה מה שאימא שלך הייתה רוצה..."

"לא נכון," טען הקול השני. "היו לה עשרים שנה להשיג את הגלימה, והיא לא עשתה את זה. היא נטשה את החיפוש כדי לגדל אותך. אל תיכנע."

"בן..." הקול הרך הפך תקף יותר, כועס יותר.

"לא!" קול קרע את הענן, והוא הבין שזה קולו שלו. פיניקס עמדה מעליו, נראית חיוורת ומבולבלת.

הוא בעט ברגלו על פני הרצפה בכל כוחו וגרם לה למעוד. היא לא ציפתה לכך, וראשה פגע ברצפה בקול מצמרר. הוא לא עצר לראות כמה נפגעה, רק חטף את שרביטו מידה הרפויה ורץ אל הפתח. אבל כשהגיע לראש המדרגות גילה שיש מעל ראשו רק אבן מוצקה, ללא ידית לפתיחת המעבר. רק חור מנעול עשוי נחושת...

פיניקס פלטה גניחה ממקומה על הרצפה. בן תחב את ידו לכיסו, נזכר במפתח שקיבל ביום שלפני בדרך מסתורית. להפתעתו ולשביעות רצונו המפתח התאים בדיוק, והפתח שמעל ראשו נפתח וחשף את שמי הסתיו.

הוא זינק החוצה, חלף על פני הגשר האגדי בריצה, ולאחר כמה שניות מהירות הגיע אל הרכב. הוא התניע, ידו רועדת בעצבנות, ונסע משם במהירות. רגע לפני שעבר עיקול בין העצים הוא הסתכל במראה האמצעית. פיניקס, דם מכתים את פניה ואת שיערה, יצאה מהמקדש רגע לפני שבן נעלם מעבר לעיקול.

הוא נסע הרבה יותר מהר מהמהירות המותרת עד שהרגיש שהוא רחוק מספיק מפיניקס ושהיא לא תצליח למצוא אותו בדרך בה בחר. רק אז הוא הבין שכל גופו רועד, והוא עצר בצד דרך שוממת כדי להירגע.

הוא נשם עמוק והניח את מצחו על ההגה.

"סליחה, אימא," הוא מלמל לעצמו. "אני לא אפקפק בך שוב..."

הפרק הקודם		הפרק הבא