מתאחדים מול אויב חדש

היי חברים! סליחה שנעלמתי! 
אני חוששת שהפרק יצא מעט קיטשי... אם כן, אשמח לעצות מה להוריד/להוסיף/לשנות בשביל שלא יהיה קיטשי כי זה הדבר האחרון שאני רוצה שיהיה בפיק שלי. אני מעדיפה להרוג את כל הדמויות הראשיות. אהה רגע, את זה אני עושה בלי קשר.
סתם צוחקת! אבל תודו שנבהלתם ^^"
בבקשה תגיבו.
תהינו! 

פרק 12
קליאו

חטיפתה של דיאנה סחררה את כולם.
פרסי היה נתון בהתקפי זעם בלתי מובנים שרק אנבת' יכלה לרפא, בקושי, ולכן נצמדה אליו כל הזמן. ניקו הסתגר לבד בביתן של האדס, רק שכב כל היום במיטה ובהה בתקרת המיטה שמעליו. זיה לא דיברה עם אף אחד, ואפילו עם קרטר, שמנסה לעודד אותה ככל האפשר, אבל היא לא נותנת לו. אש נדלקת בכף ידה מבלי שתוכל שלוט בה כל פעם כשמישהו פונה אליה. בכל המחנה היה שרוע בבלגאן. כירון יצא למשלחת חשובה וסודית, פרנק, פייפר, ג'ייסון והייזל שיצאו למשלחת חשובה לפני חודשים נעדרים, פרסי לא במצב כשיר לנהל את העניינים, אנבת' השתדלה ככל יכולתה להשליט סדר, ללא הצלחה מרובה. הם היו צריכים מנהיג.
ובתוך כל הבלגאן, קליאו שכבה מחויכת על הדשא עם ראשה מתחת לידיה, כשלידה ליאו. בין השניים נוצרה ידידות מוזרה. הם היו ההפכים הגמורים, אבל זה לא מנע מהם לשכב על הדשא אחד ליד השני כשהם צוחקים ומפטפטים.
"אז קראתי: 'התרנגולת הזאת משווה את הספינה שלי לטיטאניק?!' מסתבר שהיא הייתה מין הרפיה שקראה את ספרי הסיבליות ואת הנבואות וכל זה, אבל עדיין, אף אחד, כולל אף אחד, לא ישווה את ארגו 2 שלי לטיטאניק!" אמר ליאו. קליאו צחקה.
"אז מה קרה לה?" שאלה. ליאו לבש כרגיל את בגדי המכונאי שלו, שהיו פחות מוכתמים במבדרך כלל, כנראה כובסו. הוא העביר את ידו במבוכה בשיערו השחור והמתולתל שכתמים קטנים של שמן מנועים היו בו.
"אהה... מידע זה מסווג!" קרא לאחר היסוס קל.
"אז היא טבעה." אמרה ותקעה בו מבט מתגרה. "או שהתפרקה באוויר." ליאו צחק.
"משהו כזה." הודה. קליאו צחקה. ליאו התיישב והביט בקליאו מלמעלה. היא לבשה חולצה סגולה וג'ינס בהיר. שיערה החום היה אסוף בקוקו מאחורי ראשה ועיניה החומות הביטו בו מבעד למשקפיה השחורים.
"קליאו את יודעת ש- אני יכול לקרוא לך קלי?" קטע את עצמו. קליאו התיישבה גם היא והביטה בעיניו החומות.
"אני יכולה לקרוא לך לי?" הקניטה אותו.
"את יכולה לקרוא לי איך שאת רוצה." אמר וחייך. תחושה מוזרה התערבלה בבטנה. תחושה שלא הרגישה מעולם. קליאו השפילה את עיניה והסמיקה מעט, דבר שעיניו הזריזות והמיומנות של ליאו קלטו מייד. ואז הוא עשה מעשה טיפשי מאוד. (והרשימה ארוכה) הוא רכן אליה והצמיד את שפתיו לשפתיה בעדינות.
שנייה, שתיים, שלוש.
ואז קליאו נרתעה אחורנית בבהלה. קצוות שיער יצאה מזנב הסוס שלה ונפלה על עיניה. לחייה האדימו, והיא קמה בקפיצה מבוהלת. בלי לומר דבר, היא התחילה ללכת הרחק ממנו, מגניבה מבט חטוף לאחור.
הוא עדיין ישב, לא מנסה לרדוף אחריה. ראשו היה מושפל. הוא מרט את הדשא בעצבניות, ממלמל משהו לעצמו.
היא החזירה את ראשה קדימה והתחילה לרוץ, רחוק ככל האפשר. הריצה הזינה אותה בכוחות מחודשים ועזרה לה לרוקן את מחשבותיה.
חלק ממנה רצה להישאר שם לידו, החלק האמיץ שבה. אבל החלק השני שלה, החלק הפחדן והביישן דחק בה לקום ולברוח משם. החלק הזה, הוא זה ששלט בחייה. לעיתים רחוקות מאוד החלק האמיץ תפס פיקוד. היא אהבה להיות תחת פיקודו של החלק האמיץ. היא יכלה לעשות כל דבר מבלי לחשוש. אבל החלק הביישן היה חזק יותר, והוא דחק בה לברוח.
היא ראתה את הנחל והחליטה שהתרחקה מספיק. היא קרסה על בירכיה ליד הנחל בכבדות והסיטה את שיערותיה מעיניה סוף-סוף. היא התנשפה בכבדות וחשבה על מה שקרה. היא הרגישה את שפתיה מעקצצות במעט. קליאו שטפה את פניה כמה וכמה פעמים, מנסה להתעורר מהחלום הזה.
כן, קליאו רצתה שזה יהיה חלום ותו לא, אבל חלום. לא סיוט. זה היה רחוק מסיוט, אבל גם לא בהכרח חלום טוב.
היא הביטה במים הרגועים. בגלים הקטנים. צל קטן הוטל עליהם. היא הסתובבה, וראתה את הנער עומד לידה.  
"היי." מלמלה ומיהרה למחות את דמעותיה. שיערו החום היה פרוע מתמיד, כאילו קם משינה, ועיניו החומות סרקו אותה בעיון.
"מה קרה?" שאל.
"כלום..." אמרה. היא חשה שעיניו בחנות אותה. היא הרגישה כאילו הוא פולש והרגישה אי נוחות נחרצת.
"אני לא מבין למה הוא רוצה אותך." מלמל. קליאו הופתעה.
"מה? על מה אתה מדבר?" שאלה, לא מבינה את דבריו. הוא נאנח.
"אני חושב שבקרוב מאוד שנינו נוכל לדעת." אמר. עיניה של קליאו נפערו לרווחה ובאותו רגע, היא ידעה.
זה הוא.
זה האחד שבגללו הצליחו לחטוף את דיאנה. זה האחד שבגללו אויביהם הצליחו להיכנס למחנה, אויביהם הלא ידועים. הם עוד לא ידעו עם מי הם מתמודדים.
היא קמה במהירות.
"אתה." לחשה ביריעה ובחנה אותו מחדש. "א-א-אבל למה?" גמגמה.
"את הסיבות שלי אני משאיר לעצמי." אמר בקול קריר. קליאו שמה לב פתאום איך פרצופו השתנה. רק לפני שתי שניות הוא נראה כמו מלאך מושלם כששאל אותה מה קרה, ועכשיו הוא נראה כמו השטן בכבודו ובעצמו.
הוא התקרב אליה בצעדים מאיימים. קליאו נסוגה אחור. רגלה נתקלה באבן גדולה והיא מעדה קלות, אבל הוא תפס בידה ואיזן אותה. קליאו מיהרה להוציא את ידו מידה. הוא הביט בה במבט של בוז ושל לעג, עם החיוך המרושע הזה על פניו. קליאו קיללה את עצמה. למה היא עדיין מפחדת? למה היא נותנת לחלק הזה לשלוט בה? לא. היא תשתחרר ממנו, והיא תיתן לחלק האמיץ לתפוס פיקוד.
הבעתה המפוחדת נעלמה מפניה כליל. הבעה נחושה תפסה את מקומה.
"חוי!" קראה. היא כבר שלטה בזריזות הידיים ובהוצאת השרביט מהדואת במהירות.
"נדג'!" גם לו היה כמה טריקים בשרוול. ההירוגליף של 'להגן' הבהב ומגן כחול התפשט מולו, וחסם את ההירוגליף של 'להכות'. קליאו קיללה חרישית. הוא יודע קסמים. ואכן, שרביטו שלו היה בידו. קליאו התנשפה. מילים אלוהיות היו דבר שדרש הרבה קסם. היא שלחה את ידה במהירות ושלפה מהדואת את חרבה. הוא שלף פגיון ארוך וצר.
"תמיד נחוש לשחק הוגן." אמרה בלעג.
"אם אני נלחם נגדך," הדגיש בזלזול, "אז לפחות שיהיה מעניין." קליאו הרגישה את דמה מפעפע בורידיה. אף אחד, לא ידבר אליה בזלזול. הבעה כעוסה עלתה על פניה והם התחילו בקרב.
קליאו הכתה ושיספה וחתכה אך לשווא. הוא היה מהיר ומיומן. היא הרגישה בכוחה הולך ואוזל, אבל חיוכו המלגלג נתן לה כוחות מחודשים בכל פעם מחדש. לבסוף, הוא היה על הרצפה, שוכב כשחרבה מכוונת על צווארו.
"מילים אחרונות?" אמרה בקרירות.
"את לא תעזי להרוג אותי." הוא צחק. הדבר הרגיז את קליאו והיא הצמידה את חרבה לגרונו בחוזק.
והוא חייך. חיוך של יודע-משהו. וזה החזיר אותה לקרב נגד ליאו. הבעת פניה התרככה ולרוע מזלה, היא שקעה בזיכרונות. היא זכרה איך האידיוט חטף לה את הספר, ומשם התחילה הידידות. היא תהתה אם היא נהרסה עכשיו, בגלל מה שקרה.
היא שמה לב שאויבה קם על רגליו מאוחר מדי; הוא כבר דחף אותה אחורה. היא הייתה מצליחה להתייצב במהירות, אלמלא האבן הגדולה. רגלה מעדה עליה וקליאו נפלה היישר אל תוך הנהר הקפוא על גבה. היא הרגישה איך כל האוויר מריאותיה יצא בשנייה. היא נשענה על מרפקיה וניסתה לקום, אבל הוא דרך על בטנה בעדינות והצמיד אותה לקרקע.
"צ'ס." קרא בנינוחות. ההירוגליף של 'לקשור' הבהב וחבלים קטנים וכמעט בלתי נראים קשרו את ידיה ורגליה של קליאו. עכשיו, ידעה, היא לא תוכל לקום. למזלה, הנהר לא היה גבוה. כל שהייתה צריכה לעשות היה להרים את ראשה ככל האפשר כדי לא להיחנק מהמים.
אבל הנהר היה סוער. גלים – שמלמעלה נראו לה קטנים, אבל מלמטה הם נראו לה ענקים מתמיד – עברו בו. גל גדול במיוחד עבר על פניה ושטף אותם לגמרי. קליאו נחנקה והשתעלה.
"מה תעשה עכשיו?" צעקה לו מלמטה והשתעלה שוב. רגלו עדיין הייתה על בטנה, מלכלכת לגמרי את חולצתה, אבל זו הייתה דאגתה האחרונה. גל נוסף עבר, וקליאו לא ידעה עוד כמה זמן תוכל להחזיק את ראשה למעלה. שרירי בטנה וצווארה התחילו להתעייף ולכאוב. היא לקחה נשימה ארוכה, הכניסה את ראשה מתחת למים לכמה שניות כדי להרגיע את שריריה ואז כשנגמר לה האוויר עלתה שוב.
"משום מה," התחיל לדבר. "הבוס רוצה שאביא אותך. אני לא יודע למה, הוא לא אמר. זה לא נראה לך מוזר שאני אצטרך לעשות מאמץ נוסף ומסוכן כדי להביא נערה כל כך חסרת כישרון וייחוד?" אמר והביט בשמיים בהרהור. רגלו נצמדה אל בטנה ביתר חוזק והשקיעה אותה יותר עמוק במים. קליאו בקושי הצליחה לנשום והרמת ראשה מבעד לפני המים נהייתה משימה קשה יותר מרגע לרגע.
"מה אתה מנסה לעשות?" קראה מבעד למי הנהר השוצפים. ראשו עדיין היה מכוון לשמיים. חיוך מרושע עלה על פניו.
"אני הולך להמרות את פי אדוני." אמר בשלווה. רגלו התהדקה יותר על בטנה וקליאו השתעלה.
ההבנה הכתה בה.
הוא לא הולך לחטוף אותה. זה ייגמר כאן ועכשיו. היא עצמה את עיניה, והשקיעה את ראשה במי הנהר. היא ידעה שבין כה וכה, אין מה שתוכל לעשות. היא רצתה לחסוך מעצמה את הסבל והכאב. דמעה מלוחה נזלה מפניה והתערבבה במי הנהר המתוקים.
היא הביטה למעלה, רואה אותו צוחק. נהנה מסבלה. תחושה של בחילה וגועל כלפי האדם שהאמינה בו גאתה בה. אבל היא ידעה שלא תרגיש אותה עוד הרבה זמן.
"לא!" קליאו לא הייתה בטוחה אם היא דמיינה את הצרחה, או שמישהו באמת צורח. כתם מטושטש חלף מול פניה ודחף את שובה. קללת הקשירה הופרה, אבל קליאו המשיכה לשכב על קרקע הנהר, מתנדנדת בין חיים למוות. לא מצליחה להבחין בין מציאות לדמיון.
היא שמעה קרקוש חרבות, קול צחוק, צווחת ניצחון, ואז... שקט.
שום קול לא נשמע. קליאו התחילה להרגיש את הכלום אוחז בה, מלטף את פניה בעדינות, אוחז בידה וגורר אותה אל הריק.
ואז היא הרגישה כאילו מישהו נתן לו בעיטה, וקליאו התעוררה בבת אחת. עיניה נפקחו בעייפות. היא שמה לב שהיא לא על קרקעית הנהר יותר. היא הייתה על הדשא הרך והנעים. בדיוק כשכבר הייתה בטוחה שכל זה היה חלום, הבחינה שהיא רטובה, ושדמות גוהרת מעליה. קליאו לא ראתה מי זה, עדיין חצי מעולפת. היא עצמה את עיניה, עייפה, אבל הדמות טלטלה אותה בחוזקה.
"קליאו... קליאו..." קול קרא לה. היא לא רצתה לקום. היא רצתה לשקוע בחשכה האפלה. איפה שהיא ידעה שהיא שייכת, אפילו אם לא הראתה את זה.
 יותר מדי דברים חיכו לה, והיא הייתה כל כך עייפה.
עייפה מהחיים, מהצרות, מהעליות, מהמורדות, מהקשיים, מהרגעים הטובים והרעים כאחד. היא לא רצתה את זה.
או שבעצם כן.
קליאו כבר לא הייתה בטוחה מה היא רוצה.
"את לא תמותי, את שומעת?! אני לא אתן לך..." שוב הקול הזה. הקול המתחנן הזה, השבור כל כך. קליאו פקחה את עיניה באי רצון. הדמות עדיין הייתה מעליה.
"ליאו?" שאלה, קולה רפה.
"כן, זה אני." ואכן, זה היה ליאו שגהר מעליה, שהציל אותה. שיערו השחור והמתולתל היה פרוע כמו תמיד, אבל המים הספוגים בראשו ריככו את שיערותיו מעט. בגדיו היו ספוגים במים וחתך מדמם היה פעור במצחו. עיניו החומות הראו הקלה וכאב.
הוא חיבק אותה בחום.
"אל תדאגי. הכל בסדר. זה עבר. זה נגמר." הוא אמר מעבר לגבה. זה היה נשמע כאילו הוא מנסה להרגיע יותר את עצמו מאשר את קליאו, אבל זה היה בסדר גמור מבחינתה. היא הרימה את זרועותיה בזהירות, וחיבקה אותו בחזרה, מצמידה אותו קרוב אליה. 

הפרק הקודם		הפרק הבא