מועדון הקשת בענן

לקח לי קצת(הרבה) זמן להמשיך, אבל לא נורא ><

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

"איך היה אתמול במסעדה עם מה שמו?" שאל רון את הארי בדרכם לארוחת הבוקר.
"בלייז? היה בסדר" השיב הארי.
"רק בסדר? מה היה? מה עשיתם שם?" המשיך רון לתחקר אותו.
"כן. היה בסדר. לא היה שום דבר מיוחד. ישבנו, אכלנו..." ענה הארי והשתדל להיכנס לכמה שפחות פרטים. הוא לא באמת רצה שמישהו ידע על מה שקרה אתמול בלילה עם בלייז. על המסעדה, האווירה הרומנטית והמשחק הקטן שלהם שהלך קצת רחוק ממה שהם ציפו. המזל שלהם היה שזה קרה בסמטה חשוכה וריקה מאדם, כך שאף אחד לא ראה את זה, והם יוכלו להמשיך בחייהם כרגיל ולהכחיש שזה קרה.
"אתה בטוח שלא היה שם כלום?" המשיך לשאול רון בחשדנות.
"כן. אני בטוח" אמר לו הארי בכל הביטחון של הצליח לאזור. "למה אתה שואל?" החליט הארי לשאול במטרה להבין לאן רון חותר.
"בגלל זה" אמר רון ושלף מכיסו תמונה. בתמונה היו לא אחרים מאשר הארי ובלייז מחזיקים ידיים.
"אז מה?" שאל הארי.
"מה התירוץ שלך לזה?" תיחקר אותו רון.
"זה לא מה שאתה חושב. הוא בסה"כ סיפר לי על איזה שיטה לקריאת העתיד שהוא קרא עליה ונתתי לו לנסות אותה עליי. אז בשביל זה הוא היה צריך להחזיק לי את היד" שלף הארי את התירוץ הראשון שעלה לו לראש. כמה לא אמין שזה נשמע.
"באמת? ואיך אתה מתרץ את זה?" שאל רון והוציא תמונה נוספת מהכיס. בה שוב פעם כיכבו הארי ובלייז, אולם הפעם בסיטואציה שהארי לעולם לא יצליח להסביר.
"הוא נחנק אז עשיתי לו הנשמה מפה לפה?" ניסה הארי לתרץ את מעשיו.
"מצחיק" קבע רון ודחף את התמונות חזרה לכיס.
"זה פשוט קרה. אוקיי?" אמר הארי שהבין שאין לו יותר לאן לברוח.
"לא. זה לא אוקיי. אבל אני אעזוב אותך בשקט עם זה" אמר רון, "אני רק רוצה לדעת אם אני אצטרך להיתקל בעוד תמונות דוחות כאלה"
"מאיפה השגת את התמונות האלה?" שאל הארי.
"הן מסתובבות בכל מקום בערך. בעיתון, על קירות בית הספר, בספרים, איפה שלא תרצה. עכשיו תענה לי על השאלה"
"לא. אתה לא תצטרך" ענה לו הארי.
"יופי. עכשיו בוא ננסה לעבור את היום הזה בלי לקבל יותר מדי תשומת לב" אמר רון ונכנס עם הארי אל האולם הגדול בידיעה שהוא הולך לקבל המון תשומת לב, רק בגלל שהוא החבר של...

הארי התיישב בשולחן הגריפנדורי, לאחר שהתחמק ממספר תלמידים שניסו לסחוט ממנו מידע על התמונה המפורסמת. הוא סקר את החדר ואת עיני התלמידים הנעוצות בו, ונעצר על השולחן הסלית'ריני. בלייז עוד לא הגיע. הוא חשב שאם בלייז יגיע לשם חלק מהשאלות יופנו אליו והארי יקבל קצת שקט, אך כנראה שבלייז שקרן קצת יותר טוב מהארי, כי לפתע הגיע תלמיד הפלפאפי על האולם הגדול וצעק לחברים שלו משהו שהארי לעולם לא ישכח. "תזהרו שהארי לא יאנוס גם אתכם בטעות!".
הארי? אנס? ממתי? איך? למה? מי לעזאזל הכניס להם את השטויות האלה לראש. בלייז, כמובן. הנחש הסלית'ריני הזה לא יכל לעמוד בבושה, אז הוא הלך והפיץ לכולם סיפור מזויף שבו בלייז יוצא הקורבן המסכן של הארי האנס המסוכן. מצוין. זה בדיוק מה שהארי היה צריך כדי להפוך את החיים שלו למושלמים.

כל מה שהארי רצה באותו הרגע זה להיעלם משם. הוא מיהר לסיים את האוכל ולצאת מהאולם.
"לאן זה?" שאל אותו רון כשהארי קם מהספסל.
"לחדר" ענה לו בחוסר חשק.
"יש שיעור" אמר רון.
"לא אכפת לי"
"שיקויים"
"עדיין. לא מעניין אותי" השיב לו הארי ופנה לצאת משם.

הוא עלה למגורי הבנים, נשכב על המיטה וניסה לעצום את עיניו. הוא לא הצליח להירדם. מי כן היה מצליח? הוא פקח את עיניו ובהה בתקרה. היה לו כל כך הרבה מה להגיד, כל כך הרבה מילים שנועדו להביע את רגשותיו, אולם הוא ידע איך לומר זאת. וגם אם היה יודע, זה הרגיש לו מוזר מדי לדבר עם עצמו. למי לא? אז הוא שרק.  בהתחלה סתם מנגינה שהמציא, עד שלאט לאט המנגינה הזאת הפכה לאחד השירים שכנראה מביע את מחשבותיו בצורה הטובה ביותר. וכך העביר לו את היום שאחרי בשריקת מנגינות עצובות, מבלי לדבר עם אף אחד, או לייחס חשיבות כלשהי לכל מה שעמד על סדר היום. גם אם ביום האתמול היה זה הדבר הכי חשוב לו.

Yesterday, all my troubles seemed so far away
Now it looks as though they're here to stay
Oh, I believe in yesterday

Suddenly, I'm not half the man I used to be
There's a shadow hanging over me.
Oh, yesterday came suddenly…

הפרק הקודם