ג'יני וויזלי בהוגוורטס

ג'יני ישבה בשולחן של גריפינדור, וראתה מולה את דראקו מגניב לעברה מבטים סמויים ממקומו בשולחן של סלית'רין.

רון צדק. מה תעשה אם הוא יחליט לבחור בחבריו הסלית'רינים, ולא יספר להם דבר? אבל האם היא תוכל לספר לגריפינדורים? הם ישנאו אותה. זה ברור.

' אבל מצד שני,' חשבה ג'יני. 'יש לי את רון, ועכשיו גם את דראקו. אני לא צריכה יותר ממנו! לא איכפת לי מה יגידו אחרים...' היא שילבה את ידיה והשעינה את מרפקיה על השולחן.

בשולחן של סלית'רין מאלפוי כתב משהו על פיסת קלף שהשאיל מקראב, וקשר אותה לרגלו של התנשמת השחורה שאותה הכירה. הוא ליטף את הנוצות הרכות ולחש לה משהו, כך שחבריו לא שמעו. ואז פרשה התנשמת את כנפיה, ועפה לעבר תקרת החדר הגבוהה, והחלונות. ג'יני ראתה אותה יוצאת ומתיישבת על אדן החלון. כששאר הינשופים, שסיימו את מטלתם, התרוממו גם הם לעבר החלונות צנחה התנשמת במהירות לעבר ג'יני ונחתה לפניה. ג'יני התירה את הקשר ולקחה את המכתב במהירות, בעוד התנשמת כבר פורשת את כנפיה וחומקת בשקט ביחד עם שאר הינשופים, והפעם אל הינשופיה.
כשראתה שאיליין ומוניקה מנסות לראות את תוכן המכתב, ג'יני פתחה אותו מתחת לשולחן.

"ג'יני,

עשית את זה? דיברת עם אחיך?

                                דראקו."

ג'יני הרימה מבט כועס וכשלכדה את מבטו של דראקו הנהנה. היא ראתה אותו אומר, ללא קול, תוכיחי לי.

"רון, אתה מוכן לבוא איתי לרגע?" היא אחזה בידו של רון ומשכה אותו ביחד איתה לעמידה.

"ג'יני מה-?"

"בבקשה?" היא התחיל ללכת, ורון נגרר אחריה. מזווית עינה ראתה את דראקו קם מהשולחן של הסלית'רינים, והולך לכיוון הדלתות הגדולות. אותן הדלתות שהיא ורון שאפו להגיע אליהן.

הסלית'רינים חייכו חיוכים מרוצים. דראקו סיפק להם הסבר מעולה, ונראה היה שהוא קשור בה וברון.

הם הגיעו יחד אל הדלתות, וכשאלה נסגרו מאחוריהם השתררה דממה מעיקה.

"למה אתה לא אומר כלום?" שאלה ג'יני את דראקו.

"את לא זוכרת? אמרתי שלא אדבר איתך עד שלא אדע ואאמין לך  שדיברת איתו," הוא פנה אל רון. "ואני רוצה לשאול. היא דיברה איתך על מה שקרה?"

רון נסך על פניו הבעה קרירה ואדישה -שהייתה מתאימה יותר לדראקו, באותם ימים רחוקים- אבל למרות ההבעה, ג'יני הבחינה בפליאה על פנייתו הישירה של דראקו.

"אני רואה שג'יני צדקה. באמת השתנית. מה גרם לשינוי הענק הזה?"

דראקו חפן את פניו בידיו ונאנח. "אחותך. היא גרמה לשינוי הענק הזה," הוא הזדקף. "אבל מספיק לדבר עלי. אני רואה שהמצב שלך הרבה יותר גרוע משלי. פוטר והבוצדמית, אני רואה..."

"דראקו."

"מה, ג'יני? אולי לא סיפרת לי, אבל אני שמעתי מההוא, פליים. פוטר פגע בך. וגם באחיך." הוא התקומם.

"אתה יודע שזה כבר לא משנה לי. אני רק מבקשת שתפסיק עם המילה הזאת." היא לחצה בכוח את ידו של דראקו, ורון חייך.

"בסדר, ג'יני." הוא הזעיף את פניו וג'יני הדפה אותו ממנה בחיבה.

"כן, מאל- דראקו. ג'יני דיברה איתי. היא הסבירה לי מה שקרה. ואני מבין. בהחלט מבין…" רון נאנח. "אבל דבר אחד אני חייב לאמר לך. אם תפגע בג'יני, ואני לא מדבר רק על האופן הפיזי, אתה תצטער. אני נשבע לך," הוא חזר להבעת הפנים הקלילה, והמשיך. "יום טוב, שניכם. אני צריך ללכת לשיעור."

כשרון המשיך במסדרון, דראקו קרא אחריו "לא אפגע בה! בחיים! היא חשובה לי מדי! ואני לא פוטר!" רון נעצר במקומו. הוא הסתובב לאחור וחייך. חיוך אמיתי, החיוך שאליו התגעגעה ג'יני כל כך.

"ועל זה, אני שמח," הוא נופף אליהם בידו ורץ לשיעור שיקויים.

"אוי, דראקו!" ג'יני חיבקה את דראקו והוא חיבק אותה בחזרה. נשימותיו המהירות הפתיעו אותה.

"מה קרה, דראקו?" היא ניתקה ממנו וליטפה לחי קרה, חיוורת.

"זה כלום. כשיצאת עם אחיך, והוא הסתכל עלי, הוא נראה כאילו הוא עומד להרביץ לי. וגם עכשיו כשהזהיר אותי. את לא ראית את המבט הזה?" הוא חייך אליה. "ג'יני, אחיך אוהב אותך מאוד. אפשר לראות את זה בדרך שבה הוא מסתכל עליך."

"אוי, דראקו. רון צודק. השתנית כל כך. אף פעם לא חשבתי עליך כטיפוס רגשן!" ואז לפתע, פניה הרצינו. "אבל דראקו, הוא צודק בעוד משהו. אתה תוכל לספר לסלית'רינים? אני לא רוצה להסתתר משאר העולם. אני לא אוכל לחיות ככה." היא הסיטה את מבטה מעיניו האפורות.

"ג'יני, מה חשבת לעצמך? אני לא מתבייש בך בכלל! אני כבר החלטתי. ברגע שתדברי עם אחיך, לטוב ולרע, אני מספר לסלית'רינים. ואם זה לא מוצא חן בעיניהם... אני כבר אמצא מה לעשות איתם."

ג'יני חייכה ונישקה את דראקו. הוא נישק אותה בחזרה ואמר, "אוח, ג'יני. אני חייב ללכת. שיעור שיקויים. אני לומד עם אחיך. כמה מוזר." הוא העביר את גב ידו על לחיה והסתלק.  ג'יני נשארה לעמוד שם, דוממת כמו פסל ומאושרת.

"ג'יני?" היא הסתובבה בבהלה, וראתה את הארי והרמיוני עומדים מולה, ועל פניהם מתנוססת מבוכה. הארי הסיר את ידו מכתפה של הרמיוני ולחש לה משהו. כשסיים הוא נישק את לחיה והיא רצה, לשיעור כנראה, ושלחה לג'יני חיוך מתנצל. ג'יני השתלטה בקושי על החיוך שעמד לפרוץ דרך אל השפתיים.

"ג'יני... את ומאלפוי." התחיל הארי, מהוסס.

"כן, הארי, דראקו. יש לך משהו להגיד נגד הבחירה שלי?" ג'יני התקדמה לעבר הארי, ועל פניה הבעה נחושה.

מבטה של ג'יני כמו צרב את פניו של הארי, והוא מעד לאחור. הוא ניסה לבחור את המילים הנכונות להסביר לה, וקיווה שמצא.

"ג'יני, תקשיבי. עכשיו את עם מאלפוי ואת מאושרת איתו, אני לא חושב שאוכל אי פעם לאמר שאני שמח על כך, אבל דבר אחד אני יכול לאמר לך. ג'יני, חשבתי על מה שאמרת בחג המולד, ודיברתי על זה גם עם הרמיוני. היא אמרה שאת צודקת, וגם אני חושב ככה. אם לא היינו מחכים כל כך הרבה, אולי היה יוצא משהו,אבל חיכינו. זו הטעות הגדולה ביותר שעשיתי אי פעם. החמצתי הזדמנות להיות איתך. את נפלאה, יש בך את כל הדברים שכל אחד ירצה, ואני מצטער על שלא הייתי כן איתך, ושבסוף גם לא הסברתי. פעלתי, והייתי טיפש. אני מתחנן, ג'יני, שתסלחי לי." הארי פסע לעברה, כשניסתה ליסוג, הוא רק ניתר אליה ואחז בכתפיה בחוזקה. הוא הכריח אותה להביט בעיניו הירוקות, מתחננות.

"הארי," נאנחה ג'יני. שמהרגע בו התחיל להתחנן לסליחה והביט בה בעיניו הירוקות, היא ידעה שלא תוכל להתנגד. "אני סולחת לך. אבל אתה חייב להבטיח לי משהו,".

"הכל, ג'יני. אבטיח הכל!" הארי הידק את אחיזתו בכתפיה ובעיניו השתקפה ההקלה שהרגיש.
ג'יני חייכה ואמרה, "תבטיח לי, שבסופו של דבר תעזוב לי את הכתפיים, אני כבר לא מרגישה אותן," צחקה. הארי צחק. הוא חיבק אותה חיבוק פזיז, ורץ משם, כנראה לספר להרמיוני.

אבל הוא לא יוכל להשיג את הרמיוני. היא עמדה שם, והוא לא הבחין בה כשרץ משם. כשראתה שג'יני עומדת לבד, היא ניגשה אליה, ופתחה פיה כדי לדבר. אבל ג'יני חיבקה אותה חזק, ולחשה לה, "אני שמחה שחזרת. חסרת לי." היא הרפתה מהרמיוני, וראתה שהיא מחייכת חיוך חלוש.

הן יצאו ביחד אל המדשאות ושוחחועל כל מה שעבר עליהן במהלך השנה. הרמיוני רשפה כמו חתול כועס כשג'יני סיפרה לה מה פליים עשה לרון, ונדהמה כשסיפרה לה על המכתבים והמתנות ששלח לה דראקו.

"דיברתן עלי?" הן שמעו קול קריר שהיה מוכר לג'יני. היא קפצה על רגליה ונתקלה בדראקו.

"דראקו, היי!"

ג'יני, זאת לא הבו-"

"דראקו! אני מזהירה אותך," נהמה ג'יני.

דראקו הרים את ידיו ועטה על פניו הבעה מתחננת.

"בסדר בסדר! לא התכוונתי. זאת לא גר- הרמיוני?" הוא שלח בה מבט זועף.

"כן, דראקו. אני- הרמיוני את מוכנה לסלוח לנו לכמה שניות?"

"ברור," הרמיוני הנהנה בראשה נמרצות והלכה משם, משאירה את ג'יני ודראקו לבד.

"דראקו, תקשיב, השלמתי עם הרמיוני-"

"והשלמת גם עם פוטר."

"דראקו! אתה מוכן לתת לי לדבר?"

דראקו השתתק בבת אחת, וג'יני נאנחה.

"אני רוצה שתבין, שהארי והרמיוני היו החברים הכי טובים שלי לפני שקרה כל הבלגן הזה התחיל. ואם לאמר את האמת, התגעגעתי למה שהיה, ואני כל כך שמחה שהשלמנו. אבל דראקו, אני אוהבת אותך כל כך," דראקו עצם את עיניו וחייך חיוך נעים. "ואני לא רוצה שתכעס עלי. אני אסכים לנתק שוב את הקשרים שלי עם כל אחד ואחד מהם, אם תבקש, אבל אני לא אעשה זאת בשמחה."

כשסיימה פתח דראקו את עיניו והתקרב אליה. הוא אחז במותנה ביד אחת ובשניה הסית קבוצת שיער פרועה מעיניה.

"אוי, ג'יני. מעולם לא ביקשתי שתעזבי את כל החברים שלך למעני. אני מוכן אפילו לסבול את קרבתו של פ-אה, הארי, אם זה מה שישמח אותך. והיום אני הולך לספר לסלית'רינים," הוא נישק אותה, ובאותה שניה נשמעה צווחה מאחוריהם.

"מאלפוי!" פנסי פרקינסון עמדה במרחק של שלושה מטרים מהם בחברתם של קראב וגויל, עיניה פעורות בתדהמה. "דראקו, אתו-וויזלי? היא בוגדת דם, אני מזכירה לך!"

"תודה, פרקינסון-" עיניה התרחבו עוד יותר, "אני לא חושב שאני צריך תזכורת, הזכרון שלי מעולה, תודה בכל זאת. אני וג'יני יוצאים עכשיו. אני רוצה לדעת מה תעשי עכשיו!" דראקו נעמד לפני ג'יני ועל פניו החיוורות מתנוססת הבעה עקשנית, מתריסה.

"הו, דראקו, אני יודעת בדיוק מה לעשות," גיחכה פנסי וחייכה חיוך ערמומי, שלא מצא חן בעיני ג'יני. "אני הולכת עכשיו אל הינשופיה, כדי לשלוח מכתב לאבא שלך, שישמח לדעת שאתה מתחבר בדיוק לאנשים הנכונים."

"קדימה, פרקינסון. לכי."

"אני הולכת, דראקו. אם לא תוותר עכשיו, לא תהיה לך הזדמנות שניה, אתה יודע."

לשניה ג'יני הרגישה איך אחיזתו של דראקו בידה נרפית מעט, אבל אז הוא לחץ את ידה בכוח. הוא הפנה את גבו אל הסלית'רינים והלך משם, מושך את ג'יני אחריו.

"רואה, ג'יני? אני את הצעד שלי כבר עשיתי. מה איתך?"

"בבקשה, דראקו, אל תלחץ עלי. הימים הבאים הולכים להיות הרבה יותר קשים משחשבתי שיהיו. גם לי וגם לך, אז נסה להתרכז בבעיות שלך, כי אני לא רוצה להעמיס עליך את שלי."

הם הגיעו להרמיוני ונעצרו. דראקו סרק את פניה של ג'יני לשנייה, ואז נשק על לחיה, נושם עמוק וסופג אליו את ריח שיערה.

"להתראות, דראקו." ג'יני חייכה חיוך רחב והסתובבה אל הרמיוני, שנופפה לעבר דראקו בהססנות.

"הרמיוני," הוא הנהן והמשיך לתוך בית הספר.

"ג'יני! זה נפלא!" הרמיוני קיפצה לצד ג'יני כשהיו בדרכן לאולם הגדול. "כמעט כולנו שוב ביחד! חוץ מ- טוב נו..."

"אל תדאגי, הרמיוני, זה בדיוק מה שאני הולכת לשנות. עד סוף השבוע, הכל יהיה כמעט כמו שהיה קודם." הצהירה ג'יני.

הרמיוני הרימה גבה בהבעה משתאה והביטה בגבה של ג'יני כשזו האיצה את קצב צעדיה לריצה.

בארוחת הערב ישבו הארי והרמיוני ביחד וחיפשו את ג'יני. משלא מצאו אותו, הם פנו להבונן ברון. הוא נראה מעט יותר טוב, והם שמחו על זה מאוד.

ואז ג'יני נכנסה לאולם, ומבטיהם של כולם הופנו אליה. כל תלמידי גריפינדור התלחששו ביניהים, מסיבה שלא היתה מובנות להארי והרמיוני.

"היי," ג'יני התיישבה לידם, ומטר מהם, הארי ראה בזווית עינו שרון לא נפעם במיוחד מהמעשה.

"היי, ג'יני. הרמיוני סיפרה לי על מה שאמרת לה היום במדשאות-" ג'יני תקעה בהרמיוני מבט מוכיח, והרמיוני משכה בכתפיה.

"הוא רצה לדעת-"

"נו, לא משנה," קטע הארי את הרמיוני. "אני רק רוצה לדעת. איך תצליחי לשכנע את רון? אני רוצה לעזור."

"וגם אני!"

"בסדר, אתם תוכלו לעזור לי, אבל לא לשאול יותר מדי שאלות!" הבעת פניה הרצינה פתאום, והיא הגניבה מבט לעבר השולחן של סלית'רין. "פרקינסון הולכת לספר ללוציוס מאלפוי עלי ועל דראקו."

"אוי, לא. ג'יני, אם מאלפוי ידע, לדראקו לא יהיה לאן ללכת. אל תשכחי, את אולי בשנה השישית, אבל בשנה הבאה לא נהיה כאן, וגם דראקו!"

"אני חשבתי על זה, אבל עדין לא דיברתי על עם דראקו. ובקשר למקום שיוכל לגור בו," היא נאנחה ומשהבחינה בדראקו שלא נגע באוכל שעל צלחתו, היא החזירה את מבטה העגום אל הארי והרמיוני. "הוא יוכל לגור איתנו, במחילה. עם רון הוא מסתדר איתו מעולה. ואם תבוא לבקר תוכל לגור שם אתה, הארי."

הארי אזר אומץ ושאל את ג'יני, "ג'יני אם גם אני, וגם דראקו נגור אצלכם, ההוצאות שלכם פשוט- אני רוצה לעזור, אני-"

"הארי, אתה יודע מה יגידו על זה אמא ואבא, נכון? וגם אני אומרת. אנחנו נסתדר. אתה לא צריך לדאוג לנו."

הארי חשב לחלוק עליה, לומר לה כמה שהוא מוכן לעזור, אבל הרמיוני הניחה יד על כתפו וחייכה אליו.

ג'יני הזדקפה ואמרה בנימה עניינית, "ועכשיו, כשהסדרנו את העניין, אתם מוכנים לבוא איתי לרגע?"

הארי, הרמיוני וג'יני קמו, והלכו לעבר שולחן סלית'רין. הארי והרמיוני נעצרו במרחק של כארבע מטרים מהשולחן בעוד ג'יני ניגשת אל דראקו. היא הסבירה לו מה היא מתכננת לעשות והוא קם,אוחז בידה.

כשקם, ראו הארי והרמיוני את המבטים שנעצו הסלית'רינים בשניים.

כשהגיעו אליהם, זקר דראקו את סנטרו, אך חייך בנעימות.

"הארי, הרמיוני."

הארי ראה שקשה לו. שהרי אחרי שש שנים של שינאה עמוקה כליפו, גם הוא לא יוכל לשכוח מהר כל כך. אבל אם דראקו משתדל, למה שהארי לא ישתדל?

"דראקו," הארי חייך והרמיוני שיגרה לעברו גם היא חיוך מהוסס.

"ג'יני אמרה שיש לה דרך לגרום לאחיה להשלים אתכם, ושאלה אותי אם אני רוצה לעזור" אמר דראקו.

"ו... אתה רוצה?"

"כן. אבל אם לא, הייתי משלם ביוקר," הוא צחק, ומרפק את ג'יני, שהזעיפה את מבטה וצבטה את גב ידו.

"ועוד איך היית משלם. קלת עטלפי הנזלת של ג'יני... לא משהו שהייתי רוצה להתנסות בו...!"

הארי ודראקו צחקו בעוד ג'יני והרמיוני מחליפות מבטים עגומים.

"אתם מוכנים להפסיק לרדת עלי? יש לנו איזה משהו קטן לסדר..!" ג'יני שילבה את ידיה ורקעה ברגלה.

שלושת האחרים צחקו, וכשדראקו כרך את ידו סביב כתפיה של ג'יני הם יצאו מהאולם הגדול, והלכו אל כיתת שינוי הצורה.

בינתיים, באותו רגע ממש, רון וויזלי קיבל מכתב שהובא על ידי אחד הינשופים החומים של בית הספר.

הינשוף הגדול נחת בצלחתו של רון, מועך ברגליו את פרוסת הטוסט החצי אכולה שלו.

רון הזדעף ולקח את המכתב מרגלו המושטת של הינשוף.

על גבי פיסת קלף קטנה, בכתב שלא היה מוכר לו נכתב בכתב צפוף, קטן ומבולגן נורא,

"פגוש אותי בכיתת שינויי הצורה. עכשיו!"

רון קם בזריזות מהספסל ויצא מבעד לדלתות הגדולות. לבדו, במסדרון, תהה מי יכול היה לשלוח לו את המכתב.

הפרק הקודם		הפרק הבא