הנשף

עכשיו 11 בבוקר, יום שבת. כל העולם ואשתו בהוגוסמיד, אפילו הפרופסורים, חוץ ממני. וממאלפוי. אני חושבת שזה לא סתם צירוף מקרים שרק אני והוא נשארנו לבד.

אחרי הכל, מחפש בקווידיץ' יש רק אחד...

אנחנו יושבים בחדר המועדון. האח בוערת. אני לבושה סוודר אפור ומכוסה שמיכה, קוראת את חברי הטוב "אוליבר טוויסט", מקופלת רגליים.

מאלפוי בצד השני של הספה, אוכל צפרדע שוקולד. אבל לא סתם אוכל.

"מאלפוי, תרגיע קצת עם הרעש. זה נראה כאילו לא אכלת שבוע. "

"אני סתם רעב, ג'ינג', "

יופי, כולם אימצו את הכינוי הזה. מהמם, פשוט מהמם.

שתיקה.

"את רוצה לשחק קווידיץ'?" הוא שואל. אני מתחפרת בשמיכת הצמר שסבתא מולי תפרה לי ומביטה במאלפוי.

"אני די מעדיפה שלא לחטוף דלקת ריאות. סקורפ, קור כלבים בחוץ. אין מצב, בקיצור. "

"טוב, מה שתגידי." הוא מפהק. עוד פעם שתיקה. נו, שמישהו יגיד משהו, לכל הרוחות.

"אני עדיין חושב שזו הייתה טעות." אומר. "לא לצאת."

"מאלפוי, תעשה לי טובה. אמרתי שלא אז לא. די. "

"את בטח לא מכירה אותנו, המאלפויים מקרוב. אנחנו עקשנים כפרד. "

"היי, מאלפוי למד מילה חדשה!" אני מעירה בעוקצנות. "לא ידעתי שאתה יודע מה זה 'פרד'. "

"לא ידעתי שאת כזאת ילדותית, "

"לא ידעתי שאתה כזה עקשן, "

"הפסד שלך, דלעת."

"מה שתגיד, בלונדי. "

אני ממשיכה לקרוא במרמור.

"אנחנו לא יכולים להמשיך ככה. "

"בואי נטייל, "

מאיפה זה בא לו עכשיו?

"איפה בדיוק? בחוץ? – לא תודה. "

"במסדרונות. חם פה ביום האהבה. "

אני מסמיקה וצוחקת. הוא מחייך ואומר: "לא ברצינות, יש חימום פה ביום האהבה. "

אני סוגרת את הספר עם הסימנייה, קמה מהספה – בעודי מנסה לקלוט את כל החום של השמיכה העוטפת אותי ממש ברגעים אלו.

"בוא, מאלפוי." אני אומרת לו. הוא קם מהספה, מוביל.

אנחנו משוטטים לנו במסדרונות הוגוורטס הריקים מאדם.

"צדקת." אני אומרת. אנחנו הולכים צד בצד. "באמת חם פה היום. "

שתיקה קצרה. למה לעזאזל אני לא מפסיקה להסמיק? מה לא בסדר איתי, בשם מרלין?

אני שומעת משהו. בקצה המסדרון.

"אתה שומע את זה?"

"כן..." הוא משיב. "בואי. " אנחנו מתחילים לרוץ לסוף המסדרון ומגיעים למרפסת כזאת. האוויר קר ומרגישים בו את הצינה. כזו שעושה את כל הפנים לבנות כשלג ואת קצה האף וורדרד.

פתית שלג נוחת לי על קצה האף הקצת מחודד שלי.

"מעולה." אני אומרת בציניות. מאלפוי מרים את פתית השלג מאפי ושנינו צוחקים.

"שלג! " הוא צועק כמו ילד קטן. הוא אוחז במרפסת וצועק. איזה ילד דפוק .

"מאלפוי!! "

"מאלפוי למזכירות, " אני מחקה קול של מזכירת בית ספר סטנדרטית.

"מאלפוי הוא ברדקיסט. " הוא אומר בקול של מורה עצבנית. אנחנו צוחקים כמו זוג יונים דיסלקטיים שנתקעו במנוע של מטוס.

"אז, ג'ינג'..." הוא לוחש, אבל עדיין שומעים אותו. "מצטערת שנשארת כאן עם מאלפוי הברדקיסט?"

"האמת?" אני שואלת ומחכה רגע. רגע חשיבה.

טוב, תראו: שהות עם מאלפוי בהוגוורטס עשתה לי די טוב. הצטננתי על בטוח, צעקתי עם מאלפוי כמו איזה טיפשה. הסמקתי אין ספור פעמים ואיזה גמד מתרוצץ לי בראש.

עוד רעש.

"מה יש להוגוורטס היום?" שואל מאלפוי. "הוא עצבני או משהו?"

"בוא רגע." אני אומרת לו. אנחנו רצים לסוף המסדרון.

מופיעה מולנו מישהי ממש ממש מוכרת. רגע... חכו... אני מנסה לזהות... כן, זו אלה סנייפ. רגע, מה היא עושה פה? איך לעזאזל היא נכנסה?

אנחנו עומדים מטרים ספורים ממנה. היא שולפת את השרביט מכיסה לאט לאט. אני תופסת למאלפוי את היד. ידי מחליקה עד לכף ידו ואז משחררת במבוכה. סנייפ מוציאה את השרביט ממנה.

"אקספליארמוס!" היא צועקת. מאלפוי חוסם את הלחש ואנחנו מתחילים לרוץ שמאלה.

"רוץ, מאלפוי, רוץ!" אני צועקת לו. חתיכת פדלאה יחסית למישהו שמתאמן כל יום בקווידיץ'.

היא מתחילה להעיף לעברנו קללות אסורות. אנחנו מנסים לקלל גם אותה אך מאבדים אותה. היא מדביקה אותנו. אלוהים, היא רצה מהר מאוד יחסית למישהי בת 40 פלוס.

היא צוחקת ואנחנו רצים מהר יותר. היא מעיפה עוד קללה. והפעם זה פוגע בי.

קרושיו.

אני מרגישה כאב בלתי נסבל. אני צורחת ומאלפוי מנהל איתה דו קרב. אני בכל מקרה אמות עוד כמה שניות אם לא תשחרר אותי.

"תחיכת נבלה! שחררי אותה! מה היא עשתה לך?!"

"אתה לא יודע, מאלפוי!" היא צועקת. היא מעיפה אותי בערך אליי. הוא שוכב לצידי, אני בקושי נושמת. אני מרגישה את העצמות שלי מתכווצות.

פתאום, היא נעלמת. זה אל'.

"חבר'ה!" הוא מתחיל לרוץ אלינו במהירות מטורפת ומחליק לפה. אני מרגישה עייפה מאוד פתאום.

"רוז, תישארי איתי, אל תלכי!" צועק לי מאלפוי. אני בקושי שומעת אותו. הוא מחזיק בפניי. "רוז! תישארי! רוז!"

הוא מתחיל לבכות. "רוז! רוז!" שניהם צועקים ביחד. מאלפוי טומן את ראשו בידיו.

והעיניים שלי נעצמות. לילה טוב, עולם.

הפרק הקודם		הפרק הבא