כשהחיים מתהפכים

עוד פרק! ווהוווווו!

*גיגנאטים - מפלצות בעלי רגליים של נחש, שנוצרו מדמו של אורנוס וגאיה. החלטתי שהם יעזרו לענקים שנשארו.

תהנו! ואל תשכחו להגיב! אשמח אם יותר משני תגובות...

אני ממש לא רוצה לעשות את הקטע של - שלוש תגובות וממשיכה - אז תגיבו יותר, טוב?

מחבבת,  נראה לי, דרדר...

הצלחנו לסוע חצי שעה לפני שהתפוצצה לנו המכונית. השיג מרשים, לדעתי.

היינו באמצע רמזור לכביש הראשי, באיזור נטוש לגמרי. ליידינו הייתה רק מכונית אחת, אבא אמא וילד.

הם נראו שלווים למדי. 

ז'ול אלבר עצר את הרכב והמתין.

בניינים ישנים נראו מרחוק, ורוח קלילה רחשה בעצים.

ניקו זע במקומו באי נוחות. "אנחנו מטרה נייחת למפלצות כאן."

התחלתי לחוש קלסטרופוביה. "אני יוצאת." הודעתי, שמתי את התיק אל כתפי ובאתי לנתק את החגורה.

ניקו השיר את מבטו אלי. "לא. מפלצות יריחו אותך ויבואו יותר מהר. תחזיקי את היד שלי."

הסתכלתי עליו כאילו נפל מהירח. "מה?!" עורי סמר.

ניקו לא הקשיב לי, ותפס את ידי ואת דילן שבריר שניה לפני מה שקרה. נעלמנו בצללים כשהמכונית התפוצצה.

הופענו כמה מטרים לייד, ומעל הקרקע, אם יורשה לי לציין.

נחתנו בערבובייה של ידים ורגליים. דילן הראשון שהתעשת. הוא התגלגל מעל ניקו החיוור ושלף את חרבו. אויבו היה הרבה יותר גרוע. הוא נראה כמו ענק קטן, בעל נחשים במקום רגליים, מהברכיים ומטה. גופו נראה עשוי מחול, שהתגבש מחדש כול פעם שדילן דקר אותו. "גיגאנטים.*" מילמל, והסתער מחדש.

קלטתי שאני עדיין מחזיקה בידו של ניקו. התרוממתי במהירות, לחיי פועמות. ניקו לא קם.

"ניקו. ניקו?" ניערתי אותו והפכתי אותו על גבו. 

הוא פקח את עיניו והתיישב במהירות. עורו היה חיוור עוד יותר ממקודם. מתחת לעיניו נגלו עיגולים שחורים. לחייו היו שקועות במידה מפחידה.

"מסע בצללים." אמר כתגובה למבטי השואל. "לא עשיתי את זה הרבה זמן."

"אתה יכול להלחם? דילן בצרות." האמת שהתכוונתי לשאול אם הוא מסוגל להגן על עצמו לבד, ואני התכוונתי לעזור לדילן, אבל ידעתי שהוא יכעס על השאלה.

העפתי מבט קצר בדלין. עד כה הוא היה בסדר, אבל הוא התחיל להתעייף. הענק הקטן, שגובהו היה שני מטר סך הכול, התפורר לחול כול פעם שדילן דקר אותו, והתגבש מחדש מאחוריו.
 ניקו ניסה להתרוממם, אבל רגליו פקו הוא היה נופל אילולא תפסתי אותו.

"בסדר, אתה לא יכול להלחם." אמרתי, מנסה לשמור על קור רוח. ניקו אימן אותי. אני מסוגלת לעזור לדילן.

העפתי עוד מבט אל דילן. הוא נחלש במידה רבה, ורק בקושי הצליח להתחמק מהמכות ששליח הענק אליו.

"קים. אפשר לנצח את הענק." אמר לי ניקו, והביט לי ישר בעיניים. "הוא ימשיך להתגבש מחדש. את צריכה לכרות לו את הראשים." הוא הביט בי במבט מלא משמעות שלא הבנתי וסימן לי לעזור לדילן.

במה הוא התכוון ראשים? לא ידעתי. העברתי את אצבעותי במהירות על התליון, שהתגבש מחדש מיד בצורת חרב.

"היי, מכוער!" צרחתי בכול כוחי, מנסה למשוך את תשומת הענק אלי, במקום אל דילן.

זה עבד, לשמחתי. ואז היא דעכה כשהענק הקטן והנחמד שלנו התפצל לשניים, והחצי השני הסתער לעברי עם חרב קטלנית למראה ביד.

התחמקתי בגלגול. חשבתי שהוא עייף, אחרי הקרב אם דילן, אבל המעטתי בכוחו. הוא שינה כיוון לעברי, ושיסף לכיווני כמו הכשת נחש.

קפצתי אחורה. הוא שיסף שוב, הפעם בכיוון הראש שלי. התגלגלתי בין רגליו. זאת הייתה טעות, כי הנחשים שבקעו מרגליו כמעט הכישו אותי.

נחשים. ניקו אמר ראשים. הראשים של הנחשים?

הטעתי בכיוון ראשו. הוא התפוגג לחול, וידעתי שהוא יופיע מאחורי. מבלי לראות הסתובבתי במהירות והכתי בחרבי על בירכו.

זה פעל. הוא התמוסס לחול זהוב ביללות כאב.

הסתובבתי כדי לעזור לדילן. הוא שכב על הכביש, הענק מתחנן לעשות את המכה הסופית. ידעתי שלא אגיע בזמן. אם אמשוך את תשומת ליבו, הוא רק יתפצל עוד הפעם.

התחלתי לרוץ, אבל זה היה חסר טעם. "קים!" צעק ניקו, ואני נעלמתי בחשכה.

הופעתי מאחורי הענק, שלא שם לב שאני שם. מבלי לחשוב איך ניקו עשה את זה, שיספתי את רגליו. הענק התפורר לחול זהוב, ואני רצתי לדילן.

"אאוץ'." מילמל, חתך אחד על אמתו זולג. עזרתי לו להשען עלי, וחזרנו לניקו.

ניקו, שנישען על גזע העץ, נראה מת. עינייו היו עצומות, נשימתו קלושה כול כך, עד שכמעט לא הבחנתי בה, ראשו שמוט.

"נקטר. הוא צריך נקטר." מילמל דילן, שבדק את ניקו.

קלטתי שהצלתי תיק אחד מהפיצוץ. אותו תיק ששמתי עלי רגע לפני שניקו העלים אותנו בצללים.

התיק היה מונח ליד ניקו. חטטתי בתיק, ואז מצאתי מה שהייתי צריכה.

הבאתי לדילן את הקטר, והוא השקה את ניקו.

אני לעומת זאת, שפכתי מים מהבקבוק היחיד שהיה על דילן. הוא נרתע בבהלה.

"תרגע." אמרתי, נוגעת במים שעל ידו. "פרסי לימד אותי כמה טריקים, למרות שהייתי ממש גרועה בזה."

המים שעל ידו של דילן החלו לעלות לכיוון החתך. הם נספגו בעורו, והחתך החל להיסגר. סגרתי ככה את כול החתכים שנראו לי מסוכנים למדי.

"תודה." הוא הרים אלי את מבטו. עייניו ופיו היו כול כך דומים לדניאל, שכמעט קראתי לו ככה.

"אין בעיה." משכתי בכתפיי, אבל הייתי מותשת. לפרסי זה היה קלי קלות, אבל הייתי צריכה להשקיע הרבה יותר אנרגיה ממנו.

ניקו פקח את עייניו והתרומם. הנקטר עשה את שלו. לחייו החלו להראות פחות שקועות, ועורו פחות חיוור.

"זה המסע בצללים הכי מסובך שעשיתי." אמר, משתעל.

"להקפיץ את כולנו כמה מטרים היה לך קשה, אז להקפיץ אותך כשאתה לא ליידה כמעט הרג אותך." אמר דילן בקול מאשים.

"אתה היית נהרג."

"ממתי אני חשוב לך?"

"אתה לא. אבל כולנו צוות, ולי אין מה לעשות בעיניין."

דילן התכווץ.

אורות משטרה מהבהבים האירו מרחוק. שמתי לב שהרכב שהיה לידינו מוטל על צידו, והאמא מצלמת אותי.

"נהדר." אמר ניקו. "מחר נופיע בחדשות."

דילן הביט במכונית המהבהבת שהתקרבה לכיוונינו. "אתה לא עושה יותר מסע בצללים." אמר לניקו.

"אולי תורי, הפעם." אמרתי להם, רעיון מטורף מנצנץ במוחי.

דילן כיווץ את מיצחו, וניקו בא להגיד משהו, אבל אני התרכזתי, והאדמה נפערה מתחתינו.

צנחנו במגלשה שהכנתי בין רגע כשהאור נעלם מאחורינו.

הפרק הקודם		הפרק הבא