חצי פוסידונית

אני לא מאמינה שהגעתי לפרק 12!! וואו!

טוב אז הפרק הזהיהיה ארוך.. מצטערת שלא העלתי כמה ימים אבל הוא ממש מושקע!

היה מאד קשה החלק של פיטה כי בחיים לא קראתי נקודת מבט שלו, אבל בגלל ההזמנה.. טוב, מקווה שיהיה אמין

ויש לי עוד פאנפיק אם מישו פיספס את כל הפירסומים שלו.. הוא יתעדכן קצת יותר לאט בגלל הקצב המהיר של הפאנפיק הזה אבל תכנסו אליו!!

תהנו:)

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

פיטה:

"לתקוף!" שאגה פייפר, והוציאה את קרן השפע לידיה.

המפלצת שאגה: "חמאת בוטנים!" ואז גירדה את סנטרה, ושאגה: "בשם פוסידון?"

"רגע," לחשה פייפר. "אתה אח של פרסי?" בעוד הקיקולופ רץ לעברינו.

הוא נעצר במקומו.

"פרסי. מה קרה לו?"

"הוא- אנחנו כאן כדי להציל אותו".

"מה קרה לו?" שאל שוב טייסון.

הוא הזכיר לי טציה של הקפיטול. בגלל העין האחת והמפחידה שלו.

"הוא- טוב, אולי נדבר על זה במקום אחר?" הציעה פייפר.

"איפה ריינה?" שאלתי.

הקיקולופ הציג את עצמו כטייסון, ואמר שבשביל להציל את פרסי הוא יקח אותנו לריינה.

"איך אתה קשור לפרסי?" קטניס שאלה.

"חצי אח," השיב בסתמיות.

היא שלחה אליי מבט של, לפרסי יש חצי אח מפלצת?

נשמתי עמוק. זה היה קשה להירגע כאן. הכל היה כל כך מהיר... רק לפני פחות משתיים עשרה שעות כל העולם התהפך. קטניס בת של אל, וגם אנני, היא כלואה, אנבת' מתה כדי להציל אותנו, נחטפנו בידי אבא של קטניס, ראינו חצויים שעשו סוג של קסמים...

נשאבנו להרפתקאה הזאת מהר מידי, בלי להסכים.

אולי אני יותר טוב במילים, אבל הרגשות שלי עדיין מסובכים. הלכתי רק כי קטניס הובילה. לא הייתי הולך להרפתקאה הזאת בעלדייה. אני באתי כדי לגונן אותה.

העיסקה שלי ושל הייטמץ עדיין לא הסתיימה. אני ישמור עליה כל החיים, גם אם היא החזקה מבנינו.

יכלתי עדיין לראות את הפרצוף המלגלג של הייטמץ, עצה אחרונה? תישארו בחיים.

"ריינה," קראה פייפר ואני התנערתי ממחשבותי.

פרסי:

אנבת', נאבקתי לנשום.

אנבת'. אנבת'. אנבת'. אנבת'.

החיוך שלה, הצחוק שלה, הרגע שנישקה אותי פעם ראשונה. ומתחת לאגם. המסע בטרטרוס. המפגש אחרי שנמחק לי הזיכרון.

השינה ביחד בארוות. איך שקראה לי "מוח אצה". איך שעברה מסע חיפושים מפחיד לבדה כדי למצוא אותי.

כל הסבל שלה שלעולם לא יכולתי למנוע.

שמעתי מילים במעורפל, אבל לא הייתה להם כל משמעות עבורי. גייסון, ניקו, הייזל, פרנק, אנני, כולם דיברו אליי. אבל לא מצאתי כח להקשיב.

הדיבורים שלהם הפכו באוזניי לצירצורי החיות. תיקתוקי השעון. מילים חסרות פשר שלעולם לא יגיעו לאוזניי. אין לי למה לשמוע.

העיינים שלי לא ראו. אין לי למה לראות.

אין לי למה לאכול או לשתות. אין לי למה לדבר.

אין לי טעם להרגיש. אין לי טעם לתקשר.

אין לי טעם לישון.

לישון.

הדבר היחיד שיש לו טעם זה לשבת ולחשוב עליה.

אנבת'. אנבת'.

פייפר:

התחבקתי חזק עם ריינה, ועצרתי את המחשבות על כך שפעם אחרונה שפגשתי אותה היינו שתינו עם אנבת', החברות הכי טובות שגישרו בין היוונים והרומאים.

"מה שלומך?" שאלה ריינה.

"גרוע," אמרתי. לא היה טעם לספר לה שאנבת' מתה. לא ככה.

"היי, ריינה," אמרה קטניס. "אני קטניס, בת אפולו. וזה- פיטה".

"אהה, שמעתי עליכם," היא אמרה וסקרה אותם. 

"מאיפה?" שאלתי בדעה מוסחת.

"אנבת' סיפרה לי," היא אמרה בפשטות.

"היא התגלתה לפנייך? מהמתים?" שאל פיטה.

"אנבת'?" שאלתי. "היא... היא מתה!"

"מה פתאום," צחקה ריינה. "היא ישנה במיטה שלי".

"מה?" צעקתי. "איך?" העוגים הרגו אותה ו-"

"טוב, הם לא," אמרה ריינה והשפילה מבט כדי לא לצחוק.

"איך?"

"היא תספר לך הכל," אמרה ריינה בחיוך וגילגול עיניים. "בואו, היא במיטה שלי."

היא באמת הייתה שם. היא ישנה בשלווה. התעורר בי זעם לחנוק אותה. אני חשבתיע שהיא מתה! ובזמן הזה, היא ישנה פה בנחת ולא טרחה לדאוג לי.

"אנבת'!" קטניס טילטלה אותה.

"מה? אהה, היי!" היא פקחה עיניים בחיוך. אני התקדמתי.

פרשתי ידיים לחיבוק, אבל הם הגיעו לצוואר שלה והצמידו אותה לקיר.

"פייפס?" היא שאלה באימה.

"אל- תגידי- לי פייפס!" צרחתי. העצבים הרופפים שלי נהנו מאד להתפרץ. הוצאתי את קרן השפע באחת הידיים, והשנייה הצמידה את אנבת' לקיר. הרגל שלי רותה לבטן שלה, לחזק את ההצמדה שלה לקיר.

"אני- אני שבתי שאת מתה! ואת- את ישנת פה!"הוצאתי את קרן השפע בזעם, "חשבת בכלל - מה - לעזאזל - איזה - התקף לב- עשית לי?" הדגשתי את המילים, ומקרן השפע יצאו עוגות קצפת הישר אל פניה של אנבת'.

"פייפס!" היא ציחקקה. "כן, גם אני דאגתי לכם וכולי וכולי. נו, אמרתי לך שניפגש פה, מה את כועסת?" היד שלי שקודם כמעט וחנקה את אנבת' לגמרי התרופפה.

בצד, ריינה צחקה, וקטניס הייתה מבועתת.

"זה כמו מה שאנבת' עשתה לפרסי בפעם הראשונה שראיתי אותה," היא אמרה. 

ניקתי את הפנים של אנבת' מהקצפת. "מצטערת," אמרתי.

אנבת' צחקה, ובלסה חתיכת עוגה. "יאמי!"

"אל תדאגי, קטניס. בדרך כלל אני לא מנסה להרוג את חברים שלי. רק כשאני חושבת שהם מתים".

"לא, זה לא זה," אמרה קטניס. היא הייתה חיוורת. "פיטה-"

"די, די," הוא חיבק אותה. "אני הייתי אז טציה. זה... זה היה פעם, קטניס".

קטניס רעדה. נזכרתי במה שהיא סיפרה לי על שפיטה חשב שהיא טציה וניסה לחנוק אותה...

אנבת' ניסה להרגיע את האווירה ואמרה- "מי רוצה לשמוע איך פגשתי בהאדס?" ואז היא התחילה לספר את מה שקרה לה.

"אין לכם שום דבר לומר על זה?" היא מחתה אחרי שסיימה את הסיפור. 

"קרן השפע הזאת ממש טובה," אמרה ריינה. "העוגות פה... אני צריכה את המתכון". אנבת' הזעיפה פנים.

ריינה:

אחרי מי-יודע-כמה-שעות שעברו, ואחרי שהצגתי לקטניס ופיטה את כל רומא החדשה, ואחרי שהם אכלו וישנו ובחרו כלי נשק, הם התחילו לומר- "טוב, תודה על האירוח. היה כיף מאד ומרענן. אז עכשיו אנחנו נמשיך במסע החיפושים שלנו",

קלטתי את הראש שלהם. הם מתכוונים להשאיר אותי פה? אין מצב. אני חייבת לבוא ולהציל איתם את החברים שלי.

"אין- מצב-" אמרתי. "אתם לא הולכים בלעדיי".

הם פצחו בנסיונות שיכנוע בלתי נגמרים. אבל מה שהכריע את הכף לטובתי היה שטייסון ואלה ההרפיה באו.

"אלה אמרה שיש לה משהו לומר לכם," הוא אמר.

"כן, כן." אמרה אלה. "אלה קראה משהו על זה-"

"-שאמור להתאים למסע החיפושים שלכם. נבואה".

"נבואה?" אמרה קטניס. "אבא שלי אמר שכאילו אין יותר נבואות, לא?"

"זה נבואה עתיקה מספר שאלה קראה," הסבירה אנבת'.

פייפר אמרה במתח: "מעולה. בואו נשמע".

אלה התחילה לומר במין טרנס: 

"ארבעת רבות העוצמה את הסיפורים ישזרו

וישויות הבריאה בשבילן יחברו

מפת התאומים תוביל לקשה מכל

משלבת הזדמנות להפסיק ולחדול

רק בשיתוף של מת, צייד, אופה, אלה וקוסם

יוכלו את המוות לקומם"

הייתה שתיקה.

"מעולה," אמרה פייפר בחיוך מאולץ. "עכשיו הכל ברור, לא?"

"כן," אמרתי.

"זה היה- ציני," נאנקה פייפר.

"אבל זה כן ברור. אני באה איתכם. כי אני זאת שיודעת על האגדות שנטוו על מה שהולך לקרות, וכנראה שארבעתינו-" הצבעתי על פייפר, אנבת', קטניס ועליי- "ארבעת רבות העוצמה".

"בלי לחוש, כן," מילמל פיטה.

"אז מה התחנה האבה שלנו?" שאלה אנבת'.

"למצוא את גייל הזה-" אמרה פייפר.

"שאין לי מושג איפה הוא. אבל אני יודעת מי ידע. והוא התחנה הבאה שלנו".

"מי?" שאלתי.

"הייטמץ", ענה פיטה בלי למצמץ.

"מחוז שתיים עשרה. ויש לי הרגשה שנמצא שם תשובה לא רק לאיפה גייל", אמרה קטניס.

אלא גם למה שאלה אמרה לי לפני שנים, השלמתי בלב. אבל עוד לא הגיע הזמן שלהם לדעת. 

אבל הוא יגיע, בקרוב.

הפרק הקודם		הפרק הבא