מה לעז-?

פרק 12

לפרד היה הרבה כישורים, טרייסי הייתה חייבת להודות, אבל נהיגה בכבישי לונדון לא הייתה אחת מהם.

"פרד?" שאלה טרייסי בבעתה "אתה בטוח שאתה יודע לנהוג? כי אם לא אני בטוחה שיש לי כאן חצי בן דוד שישמח לעזור…"

"בטח שכן, למרות שאני לא זוכר מאיפה…. או ממתי…. נסתדר."

"אתה-" עצירה "בטוח-" חריקה "שאתה יודע מה אתה עושה?"

"אני די בטוח, מקסימום נמות, לא יקרה כלום. נכון?"

"דבר בשם עצמך, אני צעירה מדי למות-!!!" ואת החלק האחרון היא צעקה מפני שהיו קרובים במידה מסוכנת לתאונה.

"אופסי" הוא אמר.

"זה כל מה שיש לך להגיד לי?? אופסי??"

"כן"

"אחח… אני מוותרת, תעשה מה שבא לך, ההגה כולו שלך.

"אבל אני מחליטה מה יכתבו על המצבה שלנו, נהרגה על ידי ארוסה שלא ידע לנהוג , ג'ינג'י משוגע עם רישיון ישן מדי."

"נשמע כמו מצבה מעניינת"

"תכנס להיכל התהילה של המצבות הכי מוזרות בעולם, רק שתדע"

" נשמע כמו דרך טובה שיזכרו אותי."

הם המשיכו ליסוע ופרד הדליק את  הרדיו

"מכונית מעופפת נצפתה מעל שמי ארמון בקינגהאם… המכונית הייתה שברולט כחולה דגם 1984ומעט חבוטה הרדיו המשיך לדווח על המקרה המחריד כשלפרד עלה פרצוף מאוד מוזר על הפרצוף.

"אמ…. פרד?" שאלה טרייסי.

"כן אהובתי מתוקתי דובשנית מקולקלת, תפוח מורעל שלי, מהו הדבר שמציק לך על מצפונך?" ופרצופו חזר להיראות כרגיל.

"למה אתה נראה כאילו האדס הגיע ונשף לך על הפרצוף?"

"ומי זה האדס בדיוק?"

"הוא… אמ… אח של סבא שלי או אולי סבתא שלי. דוד רחוק כלשהו…. לא רואה אותו הרבה...כן"

הו… זה היה קרוב מדי, חשבה טרייסי

"אוקיי"

"אבל ריח הפה שלו…… אני כל כך מסכנה" היא הוסיפה באומללות.

"אני כאן כדי לתמוך בך חומדתי."

בניתיים אצל הוויזלים

"סבתאא!" צעקה דומיניק הקטנה בתחנונים . "למה אסור לנו לגנוב את המכונית המעופפת שלך ושל סבא?" היא אמרה עם פרצוף תמים.

"דוד ג'ורג' ודוד רון עשו את זה כבר. אההה וגם דוד הארי!"

"והם כמעט סולקו מהגוורטס בגלל זה.. ככה שכמובן שלא נרשה לכם גם."

"אבל סבתאאא!! אני רוצה!"

"לא, וזה סופי."

"סבתא" לואיס הצטרף בשקט לשיחה.

"כן חומד?"

"אני מצטער, לא התכוונו להכעיס אותך. פשוט…. פשוט… רצינו לחפש את דוד פרד הנעלם. דוד ג'ורג' אמר לנו שהוא חי ורק צריך למצוא אותו." הוא אמר עם דמעות בעיניים.

"אוי חמוד שלי, אל תתלו את תקוותיכם על תקוות שב. זה בסדר לא צריך לבכות, שששש, הכל בסדר."

"אוקיי סבסב."

"ועכשיו אליך אדוני הצעיר…." מולי הוסיפה בנימה כועסת לג'ורג' שבדיוק נכנס למטבח כדי למצוא נשנוש ולא ידע על השיחה המדוברת.

"כן אמא? רצית משהו?" הוא אמר במבט תמה על פניו.

"הו כן, אני בהחלט רוצה משהו! ילדים תצאו מהחדר בבקשה."

" אבל סבת-"

"עכשיו!"

אם יש דבר אחד שעובר אצל הוויזלים בירושה שזה לא צבע שער ג'ינג'י ונמשים זה הפחד מגברת וויזלי, ועכשיו היא במצב רוח רע. מאוד רע.

"כן אמא?" שאל ג'ורג' בחשש "את בכלל לא כועסת נכון, את ררגועה, רגועהה, לחשוב רגו-

"אתה חושב שפסיכולוגיה תוכל לעבוד עליי, אהה?! מספר לקטנים דברים שאתה יודע בדיוק כמוני שהם לא נכונים, נכון!?

"חיי בתקוות ששנינו יודעים שלא נכונות, אני אמא שלו את חושב שלא קשה לי לחיות כל יום בידיעה שמשהו מימני לעולם לא יחזור, שאתה קם בבוקר ואתה חושב מה הילדים שלך יעשו ואז אתה ניזכר שאחד מהם לעולם לא יהיה בן 20, לעולם לא יכיר אף אחת, לא יתחתן ויהיה אבא, שזה הדבר שהכי משמעותי בחייו של אדם! דבר שברגע שאתה מאבד אתה יודע שלעולם לא יחזור. ואם יחזור לעולם לא יהיה אותו אדם!

"אתה חושב שלי לא קשה להביט בפנייך ולראות עוד אדם, אדם שהיה יכול לגדול אבל הוא נשאר, להסתכל בתמונות ולראות שבעה ילדים שמתוכם נשאר אחד בגיל שהתמונה מציגה, שהמחשבות שלו עדיין נעולות על חנות ואיך למתוח את פליץ' "

גברת וויזלי אמרה את כל זה מהר כשדמעות עומדות בזווית עיניה, לאחר זמן רב בו לא בכתה.

"ואת חושבת שלי לא  קשה יותר! לי קשה יותר שחצי ממני כבר לא שם! כל בוקר אני קם ושואל את עצמי מה נעשה היום, אולי לבקר את פרד, ונפתח יחד את החנות? אבל כבר אין יחד, יש אני. לבד. את איבדת את הבן שלך, אני איבדתי את עצמי!חצי ממני מת! אני כל כך מצטער אמא יקרה שאני רוצה לחזור לחיי הרגילים, ושהוא יהיה שם איתי! קשה לי כל ערב! כשאני הולך לישון ואני חושב מה אם, או שאני עובר בבית בטעות מול המראה והשם שלו בקצה שפתיי, מאיים לצאת החוצה. את לא יודעת מה עובר עלי לפעמים, כשהגעגועים הם יותר מדי ואני פשוט מתפרק, והילדים לעולם לא יבינו! לא משנה כמה פעמים הם ישאלו, הם לא יבינו! והדבר היחיד שמחזיר אותי על הרגליים זו אנג'לינה ופרד ורוקסאן! וקשה לי כל כך! אני רק רוצה לראות את הפנים שלו עוד פעם אחד.. לשמוע אותו עוד פעם אחד.. לא אותי, אותו.

רר-ק עוד פ- פעם אח ח-חת." וכאן ג'ורג' כבר בכה. הוא ירד על הברכיים שלו ולחש את השם של פרד פעם בכמה דקות. מולי ירדה על ברכיה גם היא וחיבקה את בנה, וככה הם נשארו.

בנתיים אצל הקטנים

"אני מהמר על חמישה קלפים של מקגונגל שאבא ינצח את סבתא" אמר בגאווה פרד וויזלי הקטן.

"absurdité, אין סיכוי! סבתא קשוחה מדי! אני מהמרת על שלושה קלפים של סריוס בלק" אמרה בנחישות דומיניק.

"אני אומרת שזה יגמר בתקו, שמונה קלפים של סוורוס סנייפ" נאמה *לוסי בנימה שדמתה לזאתי של אביה במידה מחשידה.

"אז אני מניחה שנחיה ונראה" אמרה רקסואן שמינתה את עצמה השופטת של ההימור הזה.

רואים?????? אני זכרתי!!!!!! אני כל כך מרוצה מעצמי! אני אחיה!

הפרק הקודם		הפרק הבא